אאא

בשנת 2010 נפטרה אלמנה, אם לשלושה ילדים, וציוותה להם את רכושה בחלקים שווים, שכלל דירה בגבעתיים.

אלא שאחת מבנותיה טענה כי הדירה ניתנה לה במתנה על-ידי הוריה המנוחים שנים רבות קודם לכן, ובשנת 2013 היא הגישה נגד אחותה וגיסתה (שירשה את זכותו של אחיה לאחר שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן) תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב על מנת שיצהיר על בעלותה הבלעדית בדירה.

לייעוץ בענייני ירושות וצוואות:

עורך דין דיני משפחה

התובעת הציגה בבית המשפט תצהיר משנת 1979 בו התחייבו הוריה להעביר לבעלותה את הזכויות בדירה ללא תמורה. אחותה של התובעת תמכה בגרסתה, וסיפרה כי מאז ועד היום, התובעת נהגה בדירה כבעלים ללא כל התנגדות מצידה או מצד אחיהן המנוח.

למעשה, הוויכוח היה מול אלמנתו, שטענה כי הצוואה שערכה חמותה בשנת 2006 וקבעה כי הדירה תחולק בין הילדים בחלקים שווים, מבטלת את ההתחייבות הקודמת כלפי התובעת, תוך שהזכירה כי התובעת לא השכילה לרשום את הדירה על שמה בטאבו כשהמתנה ניתנה לה. 

ואולם, התובעת עמדה על כך שהוריה מעולם לא התחרטו על הענקת המתנה, והציגה תצהיר עליו חתמה אמה ימים ספורים לפני עריכת צוואה – לפיו היא מוותרת על זכותה לחזור בה מהמתנה.

ואכן, במהלך הדיונים בתיק התברר כי עורך הדין של האם המנוחה פנה לשלטונות מס שבח כדי לדווח על עסקת המתנה (אם כי לא נמצא רישום שהעסקה אכן דווחה, ייתכן בשל הזמן הרב שחלף מאז). בעדותו ציין עורך הדין כי כנראה שהדירה הוכנסה לצוואה בטעות, שכן לא היה לו ספק שהאם ביקשה להעניק אותה במתנה לתובעת.

לא חזרו בהם

השופט יהושע גייפמן התרשם מהעדויות של הצדדים וקרובי המשפחה שלפיהן התובעת התנהגה כבעלת הדירה במשך שנים רבות: תחילה היא גרה בה ולאחר מכן השכירה אותה ונטלה את כספי השכירות, ללא מחאה מצד ההורים או אחיה המנוח.  

השופט הוסיף כי לא ניתן לקבוע בוודאות שעסקת המתנה לא דווחה לשלטונות מס שבח עוד בחייו של האב, על סמך מספר דיווח שמסרה התובעת,  והבהיר שאין כל ראיה שההורים התחרטו מתישהו על הענקת המתנה לבתם. ראשית, הדירה הייתה שייכת לשני ההורים בחלקים שווים ולכן יש להפריד ביניהם. חצי מהדירה ממילא שייך לתובעת כיוון שהנתבעת לא הראתה שום אינדיקציה לכך שהאב, שנפטר לפני האם בשנת 1990, חזר בו מהמתנה.

באשר לאם, השופט סבר כי הכללת הדירה בצוואה לא מבטלת את התחייבותה הקודמת להענקת המתנה לתובעת. השופט קבע כי הצוואה לא כוללת הוראה מפורשת לביטול ההתחייבות הקודמת, והעובדה שהעסקה דווחה לשלטונות המס מעידה על רצינות כוונות האם לעמוד מאחורי התחייבותה.

בכל מקרה, השופט הסביר כי גם אם היה מניח שהצוואה מבטלת את המתנה, אין לביטול תוקף משפטי, שכן בהתאם לחוק המקרקעין, ובנסיבות בהן התובעת נהגה מנהג בעלים בדירה מאז שנת 1979, האם הייתה חייבת ליידע אותה על ביטול עסקת המתנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפיכך, השופט החליט לקבל את התביעה והצהיר על התובעת כבעלת הדירה היחידה. גיסתה חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.

  • ב"כ התובעת: עו"ד רון טורקלטאוב
  • ב"כ הנתבע: עו"ד יגאל ויינשטיין, עו"ד לירון נרונסקי

עורכי דין דיני ירושות וצוואות • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב:  עורך דין ד"ר רונן דליהו עוסק בדיני משפחה

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.