זו אחת מהתגובות שקיבלתי על הטור האחרון שלי כאן, שדן בשאלת היחס אל המתנחלים. כך נראית האלימות הפושה בחברה החרדית. מה חטאי? שאני חושב אחרת מאותו מגיב. כי הרי כל הטור נועד להתריע בפני מה, שלפי הבנתי, מסכן חיים של אנשים. גם אם אני לא צודק - זו התגובה? האם המגיב היה רוצה להירצח בבני ברק?
אחר הגיב וכתב "מסרחניק". המגיב רומז לעברי. אבל גם לאחר שהפכתי לחרדי, אני בשום אופן לא אירק לבאר ממנה שתיתי במשך שנים. מפיתם אכלתי ומימיהם שתיתי. לעולם לא אכנה אותם "מסרחניקים". יש לי את כל מלוא הכרת הטוב כלפי כל חברה שגדלתי עליה בילדותי, בנערותי ובבגרותי. לכל אדם באשר הוא.
אותו מגיב טוען שכל מי שלא דתי בדרכו, הוא מסריח. וכידוע, מי שמסריח, הוא נקלה. עלוב. שפל. אולי צריך לפגוע בו, כפי שמרחיקים כל דבר מסריח. מטרתו של המגיב היא לעורר גועל כלפי כל המגזר.
אני לא יודע מי הוא המגיב. הרי אין להם את האומץ להזדהות. יתכן שהוא בעל תשובה. יתכן שלא. אבל האם כך מדברים על בני אדם? אנשים הם זבל? רק בגלל שהם לא חושבים כמוהו? זו גם אלימות חרדית בשפלותה.
"משוגע", "מטורף", אלו עוד חלק מהתגובות. ואני מדבר על אותו טור. מי שלא חושב כמו מגיבים אלה, הוא מטורף. משוגע. עד להיכן תגיע ההשתלחות הלשונית? כך בטורים רבים נוספים. וזה לא מאפיין חלילה רק את האתר הזה. האלימות פושטת בכל חלקי החברה. לצערי, גם החברה הדתית הלאומית, בחלקה, מידרדר לסגנון אלים כזה. גם מהם זכיתי לכינויים ואיחולים שונים. לא האמנתי כשקראתי חלק מהם.
עד מתי? עד מתי תמשך האלימות הזו? גם לפני שנים רבות פרסמתי בעיתונות מאמרים באותה רוח. מעולם לא היו תגובות נאלחות כאלה. אלימות כזו. היו תגובות חריפות, אבל ענייניות. תענוג היה להתווכח. לעיתים דווקא עמיתי לוויכוח, היו חברי האישיים יותר מאלו שהסכימו עם דרכי.
אין כבר שום סובלנות למי שלא חושב כמוך. מתוכנן של התגובות, נראה שאפילו לא טורחים לקרוא את הטור לגופו. גם אם אכתוב טור נטול משמעות פוליטית על הרב אלישיב, יגיבו מסרחניק וזבל. כבר אין משמעות לאתגר של מי שחושב אחרת. אין שימת לב לשונה. אין התעמקות בשאלות היסוד.
בסמוך לביתי, עמדה חבורה של בחורים הנחזים להיות חרדים. אחד צעק על מישהו ברחוב "פושע. זבל", כך שכל העוברים ושבים שמעו. יתכן שהוא שייך לאיזו שיטה חרדית אחרת. לכן הוא פושע וזבל. מה קרה לחברה שלנו?
הכל אותו דבר. אותה אלימות. ראיתי זאת גם כשנקלעתי להפגנה של העדה החרדית על מעצרו של בחור הישיבה. ראיתי איך הם חוסמים את דרכו של אוטובוס מלא אנשים עם פח האשפה. חוסמים את כל הרחוב למשך שעות. אחר כך מבעירים את הפחים. כמה צער הם גרמו לאנשים.
אבל ראיתי את הצהלה של הבחורים האלימים האלה, את האנרגיות האלימות שלהם שפרקו כביכול לשם שמים. מה יצא מהנערים האלימים האלה? הם יהיו אחר כך אלימים גם בביתם וגם כלפי חבריהם. אלים נשאר תמיד אלים.
כמה חבל שזה המצב. זו בעיה ההולכת ומחריפה. היא גם סוג של אלימות מדבקת. זה הופך להיות צורת השיחה הלגיטימית. אני כותב בצער רב. נוער חרדי אלים, זו כבר אינה תופעה שולית.