אאא

ביום שישי, אביו של אורון שאול נפטר. אורון שאול נהרג במבצע צוק איתן. אביו של אלאור עזריה קיבל אירוע מוחי. אלאור עזריה מואשם בהריגת מחבל. טרגדיה רודפת טרגדיה. והמעגל לא מסתיים. צעירים משני הצדדים הורגים אחד את השני. מקפחים מתוך שנאה חיים צעירים, מנפצים חלומות ושאיפות. והשאלה המהדהדת בחלל האוויר, היא : עד מתי?

מאה שנות סכסוך של הרג מתמשך. נראה כאילו התאהבנו חלילה באתוס של ההרג והפציעה. לפחות התרגלנו. הרי ברגעי מלחמות וקרב, כולנו מתאחדים. כמה יפה. ישנם אפילו שירים מרגשים ויפים המתחברים לפרוט על הרגש.

נראה כי הפכנו לעם המאוהב בהיותו קורבן. אבל החיים הצעירים שקופחו, לא מרגישים כבר בכך. אותם זה כבר לא מעניין. הם כבר לא נמצאים. הפצועים הנאנקים בפציעתם, שכל חייהם השתנו לעולם, איבדו בוודאי עניין בחיי הרגש הנאצלים והמתפייטים של אחדות השכול.

עד מתי? אין הרי כמעט יום ללא אירועי שנאה. גם אם אינם מסתיימים חלילה בהרוגים. אין כאן שאלה של מי צודק. ישנה מציאות. והמציאות היא ששני עמים נלחמים והורגים אחד את השני. הם ימשיכו להרוג אחד את השני על שבעה עשר קרוואנים באיזו ג'בלאה נידחת. אף אחד לא מוכן לוותר כהוא זה. אז ימשיכו להרוג אחד את השני. עוד הרוגים. עוד שכול. עוד פצועים. עוד טרגדיות. העיקר לקיים הפגנה בריונית בערערה. זה ישדרג את השלום.   

אני לא מאשים רק את הצד הישראלי. ממש לא. אבל היהודים צריכים להיות רגישים יותר לחיי אדם ולשלמותם. מאיתנו ניתן לצפות ליותר. אבל עם ממשלת המתנחלים הנוכחית, לא נוותר על רגב אדמה קדושה. תהא ספוגת דם ככל שתהא. אם נמשיך כך, וכך זה נראה, האדמה לא תוכל כבר לספוג יותר. הדם ירתח בראש חוצות. העיקר, עמונה לנצח. לנצח נצחים. בית הדסה בחברון בידינו. שטח כבוש לא ישוחרר.

עד מתי? הממשלה הנוכחית עוסקת בלהעמיק את הריבונות. אנחנו נראה לערבים. נכריח להניף דגל ישראל בכל אירוע שמשתתף בו חבר כנסת. סוג של בריונות. כגרועים שבאומות. כשבפולין רצו להוכיח ריבונות, הימין הקיצוני היה נכנס לגטו היהודי עם דגלי פולין, וצועק פולין לפולנים. כך גם נוהג הימין הישראלי. לא מדובר על בודדים. די להיזכר במצעד הדגלים ביום ירושלים.

אבל זה לא רק בעיה של הימין הקיצוני. זו בעיה כוללת יותר. אין תודעה של חיי אדם. רק התלהמות והפקרות. כאילו שרק אנחנו יודעים להרוג ולפצוע. אבל מה לעשות? גם הערבים יודעים להרוג. כשלושים אלף קברים של צעירים שוכני עפר, יכולים להעיד על כך. הם כבר לא יחזרו. הם רק שואלים מלמעלה, באיזו זכות קיפחו כאן המבוגרים את חייהם הצעירים.

אין כאן מקום לדיון בשאלה של צדק. ישנה מציאות. את המציאות חייבים לשנות. בינתיים, ימשיכו בניהול הסכסוך המכונן על שבעה עשר מבנים על קרקע גזולה. הממשלה כבר תסדיר את זה. היא גם תסדיר את ההפגנה הבריונית בערערה. היא גם תאשר חיוב להניף דגלים. בכך תהפוך לבית היוצר לעוד עשרות מחבלים. מעגל הדמים לא יפסק. דגל תמורת דם. וכך, צעירים ימשיכו להרוג אחד את השני, ויחוברו שירים מרגשים. ותהיה אחדות. כמה נפלא.