אאא

נגמרו ימי החופשה של בין הזמנים ועולם התורה חזר לצור מחצבתו, מה שמביא אותי לסיפור שקרה לפני שנים בעיר עמנואל שבשומרון.

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, היה נוהג בימי בין הזמנים לצאת למנוחה אצל אחד מבניו, בתל אביב, בטבריה, בבית וגן ומדי פעם מגיע אל בנו שגר פעם בעמנואל.

שנה אחת כשהוא נח אצל בנו בעמנואל, שאל אותו בנו אם יש לו כוח לגשת בערב לשבע ברכות שמתקיים בישוב לאחד מקרובי המשפחה. הגרש"ז אמר: "בוודאי, הזדמנות לשמח חתן וכלה".

ואכן בערב הוא צעד לאיטו אל בית המשפחה ששמחה מאד לבואו של הדוד הגדול.

במהלך סעודת השבע-ברכות, אחרי דברי התורה, עלה אחד הבדחנים לומר דברי ברכה ודברי בדחנות, במהלך הדברים הוא סיפר על שידוך שהיה בירושלים לאחת מבנות המשפחה בשכונה בירושלים, להם הייתה בת בוגרת שזמן רב חיפשה שידוך.

ביום בהיר הגיע שדכן והציע שידוך מיוחד של בחור תלמיד חכם, מסודר גשמית, נאה ומשפחה עם יחוס מיוחד, כליל השלימות.

שאלה הבחורה: "אין לו חיסרון?", ענה השדכן: "יש לו חיסרון קטן שהוא לפעמים מגמגם, אבל זה לא מורגש כל כך, רק אם שמים לב במיוחד. הבחורה ענתה שהיא מוכנה להיפגש.

נקבע זמן בבית הבחורה, מספר הבדחן, הבחור הגיע, נקש על הדלת והגמגום היה בעוכריו. הוא לא הצליח להוציא את המילה "שלום" בצורה מושלמת. הבחורה לא אמרה כלום, והפגישה נערכה כרגיל.

בתום הפגישה, שאל אותה אביה: "נו, מה את אומרת?", ענתה הבחורה שהיא ראתה בו את כל המעלות שהשדכן אמר, "אבל הוא טיפש, כי הוא היה צריך להתחיל את המילה 'שלום' למטה בחדר המדרגות ומיד בפתיחת הדלת להשלים את המילה שלום", הוסיפה הבחורה והודיעה כי היא לא מעוניינת בשידוך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כולם צחקו מהבדיחה. ברור

כשחיכו לראות מה תהיה תגובת הגרש"ז זצוק"ל, ראו שפניו הרצינו. חשבו שהבדיחה לא מצאה חן בעיניו, אבל הוא הגיב מיד: "נגמרים ימי הבין הזמנים ומקבלים את פני חודש אלול, 'חודש הרחמים והסליחות', שלושים יום ואחר כך ראש השנה, יום הדין, נתנו לנו חודש שלם לגמגם ולהתוודות, כך שנגיע ליום הדין אחרי הגמגומים עם תפילה זכה ונקיה".

על הדרך הזאת הביא בעל ה'דברי חיים' משל על שתי משרתות, האחת הייתה פקחית וחרוצה, והשנייה חרוצה אבל טיפשה. מה ההבדל ביניהן? הראשונה הייתה עמלה כל היום כולו, כדרך המשרתות, ובערב כשהיא מותשת ועייפה, לא הלכה לנוח בטרם תכין את כל הנחוץ למחר. היא הכינה עצים להסקה והניחה אותם ליד התנור לייבוש, היא ניפתה את הקמח והכינה את כל מצרכי המזון ורק לאחר מכן הלכה לישון. בבוקר כשהיא קמה, הציתה מיד את האש בעצים היבשים והסיקה את התנור, היא לשה את הקמח והניחה לו לטפוח, בינתיים ערכה את השולחן, שבה לאפות את הלחם וכששב בעל הבית מהתפילה קידם אותו חום נעים וניחוח טרי של פת אפויה, שולחן ערוך ומאכלים ערבים.

המשרתת השנייה סיימה את עבודת יומה ופנתה לישון לאחר יום מתיש. בבוקר, כאשר הלך בעל הבית לתפילה, יצאה אל מחסן העצים והביאה גזרי עצים להסקה, העצים היו לחים ורטובים והאש לא אחזה בהם. היא בזבזה זמן יקר בניסיון להצית את העצים ולבסוף כשאחזה בהם אש התמלא הבית עשן סמיך ומחניק. כששב בעל הבית מהתפילה היה הבית מלא עשן והמשרתת לשה במהירות את הבצק לאחר שניפתה את הקמח. ישב בעל הבית אל השולחן שלא היה ערוך, השתעל בגלל העשן והמתין ללחם שיאפה - לעיסה לא היה זמן לתפוח, והתנור לא היה עדיין חם דיו, העצים הרטובים לא בערו כראוי והלחם יצא קשה וחסר טעם.

בעל הבית כעס והמשרתת רטנה גם היא והתלוננה על מה הכעס הרי היא עובדת קשה יותר מהשנייה בכמה מאמצים עולה לה להצית אש בזרדים.

המשל והנמשל...