סאגת חילול השבת ברכבת ישראל היא נקודת מבחן חשובה בציבוריות הישראלית, וכדאי לתת את הדעת עליה ועל השלכותיה. אחרי כל המהומה, התוצאה בינתיים היא גל אנטי דתי חריף, עליה בסקרים של יאיר לפיד, והמשך חילול השבת כאילו כלום לא קרה. גם לקינו וגם שילמנו, ואפשר ללמוד מכאן על מגבלות הכוח. וכדאי שנלמד.
אין ספק שלראות חילול שבת זה כואב, ובמיוחד כאשר מדובר בחברה ממשלתית. לכן, פורמלית, חברי הכנסת החרדים צודקים. כאשר מדובר בחברה ממשלתית, הווה אומר שהציבור כולו הוא בעל המניות, בתור שכזה איך ציבור שהוא מהווה רוב דמוקרטי (כן, עובדה, זה המנגנון הדמוקרטי) יכול להסכים למצב בו הוא מאפשר פעולה הנוגדת את ערכיו? פורמלית זהו טיעון נכון, אך במציאות צריך להיות חכם ולא רק צודק.
אין זה משנה מהו הערך שנמצא כעת על שולחן הדיונים, אם למשל יש רוב דמוקרטי אשר רואה פגם מוסרי בייצור גלידה, אזי אם תוקם גלידריה ממשלתית, זוהי פגיעה בדמוקרטיה. כך גם אם הייתה חברה ממשלתית לייצור יין, וייווצר כאן רוב ערבי-מוסלמי אזי בהחלט מן הראוי שהממשלה תפסיק לייצר יין הנוגד את עקרונות האיסלאם. אך כאמור, הפורמליסטיקה כבודה במקומה מונח. ויש כבוד.
בפועל, לא ברור אם יש רוב דמוקרטי מובהק שמתנגד לחילול שבת, אלא כשל אינהרנטי בדמוקרטיה אשר בא לידי ביטוי - לעולם לא יתקיים ביטוי אמיתי לרצון הרוב, אלא ייווצר רק מכלול פשרות אשר כולם לא מרוצים מהן. כידוע, הדמוקרטיה אמנם טובה מן האלטרנטיבות, אך היא איננה חזון אחרית הימים. המצב בו לחרדים יש יכולת השפעה היא נגזרת של סכום הפשרות אליהן הצליחו השותפות הקואליציוניות להגיע, ומשכך השפעתה מוגבלת. הווה אומר, ראוי לבחור בפינצטה את המאבקים ולהשקיע בתבונה את ההון האלקטורלי (וזה נכון לכל המפלגות), כי הוא רחוק מלהיות בלתי מוגבל.
יש שני עקרונות שעליהם מבוססת הפוליטיקה החרדית: א. יצירת אוטונומיה ציבורית וחינוכית למגזר החרדי ב. שמירת הססטוס קוו. בגדול, שמירת הסטטוס קוו איננה האידאל (מה קדושה יש בסטטוס קוו? יש מצווה כזו?) אלא זה פשוט קו הגנה יעיל שהצד השני יכול להבין ולהסכים לו. זהו קו גבול דמיוני ששני הצדדים הסכימו שלא לעבור אותו. המאבק על רכבת השבת הוא שבירה של שני העקרונות האלה.
חשוב לשים לב, הסטטוס קוו אינו רק מצב הדת במדינה, אלא גם מצב החילוניות במדינה. כלומר, פגיעה בחילוניות מהווה פגיעה בסטטוס קוו השקולה לפגיעה בדת. כמו גדר, כאשר היא נפרצת אזי אין זה חשוב מאיזה צד היא נפרצה, המציאות היא שכעת ניתן לעבור בקלות מצד לצד.
הדרישה להפסקת עבודות הרכבת בשבת היא ניפוץ קולני של הסטטוס קוו, קו מז'ינו המפורסם של כל העקרונות החרדיים. זוהי בעצם יציאה להתקפה מתוך קו ביצורים אידאולוגי, וניסיון לכבוש את המרחב החילוני. דא עקא, ויתור על המחסה של המז'ינו, מזמין את התקפת הנגד. הוא גם נוסך מוטיבציה בצד השני, וגם מוותר במחדל על הביצור היעיל.
בפן האסטרטגי, הפוליטיקאים החרדים אימצו לעצם כאן קו חדש, לא הגנה על המרחב החרדי, אלא ניסיון לפלוש אל המרחב החילוני ולכפות עליו ערכים. מעין קולוניאליזם אידאולוגי. זה כבר לא מאבק על "החירות שלנו לחיות כרצוננו", אלא על "הכוח שלנו לכפות את עקרונותינו על המרחב החילוני". זה קו חדש, כי המדיניות החרדית המסתגרת לא הייתה במקום הזה.
זהו מאבק המתאים לסגנון של החרד"לים הרדיקלים, אשר בעיניהם מדינת ישראל היא חלק מגאולת ישראל וממלכות ישראל. אתחלתא דגאולה, אשר יש לדאוג לצביונה ולדמותה. אצלנו החרדים המדינה איננה ערך דתי, אלא רק התאגדות פורמלית, ולפיכך ציביונה אינו עניין עקרוני מהותי (בוודאי שיש סנטימנט, אך לא עקרון יסוד).
זהו שינוי חד מן המדיניות החרדית, מן האידאולוגיה החרדית ומן האסטרטגיה הפוליטית החרדית. המשמעות של הצעד הזה נגלית רק בדיעבד, אף אחד כנראה לא חשב שלעניין כביכול פשוט כל כך יש השלכות פוליטיות ואידאולוגיות מרחיקות לכת.
לכל מאבק יש מחיר, וכאשר מייצרים אכיפה על אנשים - מזמינים מהם עויינות. את המחיר אנו משלמים, ויתכן שעוד נשלם יותר. בינתיים הבחירות רחוקות, ועוד אפשר לתקן.
זה הולך ומתברר כטעות של הפוליטיקאים החרדים, אשר זנחו את כל העקרונות האידאולוגיים והפרגמטיים, כדי לבזבז את ההון הפוליטי היקר והמוגבל על מאבק שכלל לא נרשם ברשימת המשימות שלהם אי פעם. אפשר להיות צודק פורמלית, אבל שלומיאל מבחינה רעיונית ופוליטית. איפשהו, השועלים הפוליטיים המתוחכמים נפלו כשוטים למאבק לא להם, ושיחקו לידיים של יאיר לפיד.
חזינו במגבלות הכוח, ולמדנו גם את המחיר שיש לשימוש בכוח. השנאה גברה, שמירת השבת לא התממשה, ויאיר לפיד כבר מחכך ידיים בהנאה. בתכניות שלו יש גיוס כפוי, התערבות בתכני הלימודים, ופריצה של הסטטוס קוו מכל כיוון אפשרי. אז אם לחזור על הטעויות שוב, הוא גם יצליח לעשות זאת.
דוד רוזנטל ב"סוגרים חשבון" על פרשת הרכבת: