אאא

במדרש רבה על הפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת וכו" (שיר השירים א ו ) מובא : "רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לקישמהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיאנחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיהאמר ליה מהו כןאמר לו אין הקדוש ברוך הוא רוצה, במי שאומר דילטורייא על ישראל" (בעת הליכתם בדרך, שאל רבי אבהו   את ריש לקיש מדוע אנחנו נכנסים לעיר של מחרפים ומגדפים הנוהגים שלא כשורה, על כך ריש לקיש השיבו  כי אין לומר דברי גנות וקטגוריה על ישראל)

מדברי המדרש נלמד כי אין לומר דברי לשון הרע, אף על עוברי עבירה וכן אין לומר דברי לשון הרע על קבוצת אנשים מישראל וזאת למרות שדברי הגנות לא נאמרו באופן פרטני על אדם מסוים אלא כאמירה כללית.

ספר חרדים (פרק מז כ)  מביא את דברי המדרש על אמירתו של השליש ועונשו (מלכים ב פרק ז) כמקור נוסף לאיסור אמירת דברי לשון הרע על ציבור. בתקופת המצור שהטיל מלך ארם אמר אלישע "כה אמר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שמרון" על דברי אלישע אמר השליש "הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה וכו " על כך השיב לו אלישע "ויאמר הנכה רואה בעינך ומשם לא תאכל" וביאר המדרש כי השליש אכן האמין שהקב"ה יכול לעשות נס, אלא שהשליש לא האמין כי דור שאינו נהג כשורה ראוי לנס, ועל כך השיבו אלישע כי עונשו הוא בגין אמירת דברי גנאי על הציבור משום שאין לומר קטגוריא על ישראל.

הקשו האחרונים (ספר חרדים,  פלא יועץ ערך לשון הרע) שלכאורה דברי הגמרא סותרים בכמה מקומות את דברי המדרש, משום שמצינו בגמרא אמירות שלכאורה משמעותן הן גנות על קהלים או ציבור שלם. הגמרא במסכת חולין (קכז ע"א) "אמר רב גידל אמר רב, נרשאה נשקיך, מני ככיך" (כדאי לך למנות את שיניך לאחר שאחד מבני נרשאה נישק אותך, משום שבני נרשאה הם גנבים).

הגמרא  במסכת ביצה (לב ע"ב) "כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעו מנייהו עסקא ולא יהבו ליה , מזוני מיזן נמי לא זינוהו, אמר הני מערב רב קאתו דכתיב "ונתן לך רחמים ורחמך"(דברים יג יח ) כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (בני בבל לא הגישו סיוע ומזון ועל כך נאמר עליהם שהם מזרעם של הערב רב) מדברי הגמרא עולה כי נאמרו דברי ביקורת או גנות על קהל או ציבור שלם וזאת למרות דברי המדרש שאין לומר דברי גנות על ציבור מישראל.

מתרצים האחרונים כי אכן  אין לומר דברי גנות ולשון הרע על ציבור או קהל מישראל, ואין  איסור לשון הרע עוסק רק באמירות המתייחסות לאדם מסוים או לכמה בני אדם מוגדרים, אלא איסור לשון הרע מתייחס גם לאמירות על ציבור או על קבוצת אנשים בלתי מוגדרים, וממילא יש לומר כי דברי הגמרא על בני נרשא או על בני בבל וכדו'  נאמרו על פי ההיתרים שקיימים באמירת דברי לשון הרע, כגון במקרים שיש צורך לפרסם עוברי עבירה או בסיטאציות שדברי הגנות כבר היו ידועים ולא קיימת כוונה לפרסם עוד יותר את גנות נשואי הדברים (בעז"ה בשבועות הבאים נעסוק בהיתרי סיפור לשון הרע והתנאים הנדרשים להיתר) ולכן דברי הגמרא אינם עומדים בסתירה לדברי המדרשים שהובאו לעיל.

החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י סעי' יב ) פוסק: "ונכשלין בזה בעוונותינו הרבים הרבה אנשים, כמו שאנו רואין בעליל, שאם לא יקבלו לאחד בסבר פנים יפות כרצונו בעיר אחת, כשהוא נוסע אחר כך לעיר אחרת, מפרסם לגנות עבור זה האנשים החשובים דשם, מפני שלא סייעהו בענייניו. וכל שכן אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר בוודאי עוון פלילי הוא וכו' "

יש לציין כי החפץ חיים בהלכות לשון הרע (בהגהה השניה בכלל ד סעי יא) פוסק שהמדבר בגנות קבוצת אנשים או ציבור גדול, הרי הוא עובר על איסור לשון הרע ביחס לכל אחד מאנשי הקבוצה, וממילא ככל שקבוצת האנשים נשואי דיבור הגנות היא גדולה יותר, כך גדל מספר האיסורים שמספר דברי הגנות עובר עליהם.

כתב הפלא יועץ בערך לשון הרע: " וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל...  וידוע מדברי רבותינו ז''ל, שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריא על ישראל, ואין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיחד יתברך שמו, ואין להאנשים לגנות לשום אדם על אשר נמצא בו דבר לא טוב..."

לתגובות stern1416@gmail.com