עכשיו, כמה ימים לפני שעשרות אלפי אנשים ישטפו את המקום הקטן הזה שאף פעם לא צר מלהכיל, ציון רבי נחמן מברסלב זיע"א באומן, עכשיו זה רלוונטי לשאול, מה הסוד של רבי נחמן, שבכל שנה כל כך הרבה אנשים אורזים מזוודות, עוזבים את ארץ הקודש, עולים על מטוס ונוסעים למחוז אוקראיני עלוב? איך זה קורה, שדווקא ביום המשמעותי והגורלי, ראש השנה, מבקשים אנשים לחפש ולהמליך את השם דווקא שם? ואותם אנשים נוסעים שנה אחרי שנה, ומושכים איתם אחריהם עוד אנשים בשנה אחריה...
מה הסוד? מה יש שם, שאין לאף אחד אחר להציע? מהי האש הזו ההולכת ומתלקחת, נדלקת ומדלגת מאיש לאיש בגלוי ובסתר, חוצה קווים ומגזרים, הגדרות ומעמדות, גילאים ולבושים, מפלגות ועדות, מעלה ניצוץ בעיניים ורגש חם של שייכות סודית בלב?
מה מגלה אדם שמתקרב לרבי נחמן? מה קורה לו בשעה שליבו נפתח והוא חוזר בדמעות אחר תפילתו הידועה של רבי נתן, ראשון המקורבים: "בברסלב בוער אש, הבער אותה בליבי"???
נולדנו לדור, שיש בו הכל ואין בו כלום. יש בו מדיה, טכנולוגיה, כסף, כבוד, חברים ואין בו דבר אחד הכי חשוב, שמחה. הדור שלנו, דור מיוסר, מיואש, שבור, וחסר סיכוי, אנשים הולכים שפופים, בלי תקווה ורצון, נוער נזרק ברחובות, ובתים בעם ישראל מתפרקים מדי יום... ואין רפואה. כל שיעורי המוסר והתוכחה לא מספקים.
ופתאום קרה משהו שקוראים לו רבי נחמן.
רבי נחמן, שהעיד על עצמו שהוא 'רופא הנפשות', קיבל מהשם יתברך את המתנה הזאת, היכולת להעיר אותנו משנת העד הפנימית שנפלנו אליה.
כל אחד שפגש את דבריו חווה את זה בלבוש שונה, אבל בעומק, קרה לכולנו אותו הדבר: פתאום קלטנו שאנחנו קיימים. שאנחנו לא כאלה רעים, שאנחנו חשובים. שהמצב שלנו לא כזה רע, ואנחנו טובים ואהובים. יקרים וקרובים להשם יתברך. והעולם, באמת ובלי מליצה, זקוק לנו. לטלית ולתפילין שלנו, לאמונה שלנו, לתקווה שלנו, ל'שיחת דברים היוצאים מן הלב' שלנו... פתאום יש לנו למה לחיות. יש למה לקום בבוקר. ויש את מי לאהוב.
באחד מסיפוריו מתאר רבי נחמן קבצן, שידע 'להשליך קולות' ממרחק רב, גם דרך חומות ומחסומים. זה בדיוק מה שהוא פועל כל העת – משליך עד למקום המפותל והנעול שלנו את הבת קול, שיוצאת מהר חורב כל יום, ומעיר אותנו מהעילפון הרוחני הנורא ששקענו בו. רבי נחמן מספר באחד מסיפוריו על קבצן שידע 'להשליך קולות' ממרחק רב, דרך חומות ומחסומים. וזה בדיוק מה שהוא פועל כל העת. משליך עד למקום המפותל והנעול שלנו את הבת קול שיוצאת מהר חורב כל יום, ומעיר אותנו מהעילפון הרוחני הנורא ששקענו בו, מהייאוש, מרגשות האשם ומהלכלוך.
"חיות בלימוד", "כוונה בתפילה", "קירבת השם", "חשבון נפש", "חזרה בתשובה", מילים שהפכו שחוקות ומרוקנות, מילים שכל פעם ששמענו אותם, הרגשנו שוב איך הן מדרדרות אותנו אחורה במקום קדימה... הופכות שוב להיות רלבנטיות. רגשות רוחניים שנואשנו מהם, מתעוררים לתחייה. פתאום אני קיים. פתאום אני רצוי. פתאום אני חי באמונה. פתאום אני חי באמונה, שעוד יצא משהו טוב מהחיים האלה, ואולי הגלגול שלי עוד לא אבוד בעצם, אולי אפילו לי עוד יש סיכוי להיות איש כשר באמת. אולי עוד אצא מהעולם בלי לפספס את התכלית...
מסופר על הבעל שם טוב, שראה פעם יהודי עומד ליד נהר, בידיו קופסת יהלומים, ומאחר שאינו מבין מה ערכם משליך אותם בזה אחר זה אל הנהר ונהנה מקצף הגלים הניתזים...
בקפיצה אחת מגיע אליו הבעל שם טוב, חוטף את התיבה היקרה מידיו וקורא, "ר' יהודי, מה אתה עושה? את היהלומים שלך אתה משליך לנהר?!"
היהודי מתעורר באחת, מבין מה עשה ומתחיל לבכות.
"תן לי את התיבה", אומר לו הבעל שם טוב, "אני אשמור לך על אוצרותיך".
חסידי רבי נחמן מוסיפים על המשל הזה את הסיפא הבא: "אחרי שנים לא רבות, עובר במקום רבי נחמן מברסלב, ורואה גם הוא יהודי, עומד על שפת הנהר עם תיבת יהלומים, ומשליך אותם אחד אחד אל המים.
בקפיצה אחת הוא מגיע אליו, חוטף מידו את התיבה וקורא, "ר' יהודי, מה אתה עושה? את היהלומים שלך אתה משליך אל המים?"
היהודי מתעורר באחת, מבין מה עשה ומתחיל לבכות על אוצרותיו שאבדו.
"אל תדאג", אומר לו רבי נחמן, "אני אשמור עליך", והוא לוקח את היהודי וזורק אותו לנהר, "עכשיו אסוף את האבנים שזרקת"...
המסרים שלו מעוררים אותנו להכרה מי אנחנו ומהם היהלומים שלנו, וה"תיקונים", שמתחילים לעבור על כל אחד מהמתקרבים אליו, מתרחשים בדיוק מהסיבה הזאת – הוא זורק אותנו לעומק ועובר עלינו מה שעובר, בזמן שאנחנו מחפשים במצולות אחר היהלומים שזרקנו...
אז מה השאלה, למה אנשים נמשכים היום לברסלב?
זה פשוט, כל יהודי בתקופה הזאת של ערב משיח מחפש את עצמו, מחפש אהבה, אמת, תקווה, וכשהוא מתקרב לרבי נחמן הוא מגלה, שיש דרך להתחיות באמת. יש דרך להמתיק גם את החושך. אפשר לחיות כאן בעולם הזה של סוף תשע"ו-תחילת תשע"ז, ולהצליח לחייך גם מתוך הג'ונגל הנפשי והטרור הטכנולוגי. אפשר להרגיש שיש חבל עבה שמחזיק אותנו גם בשאול תחתיות. וזה לא אזיקים; זה חבל הצלה מלא חיבוקים!