אאא

אודל בניטה, אלמנתו של אהרן בניטה הי"ד במכתב מרגש ומחזק במיוחד אותו פרסמה בדף הפייסבוק שלה מספרת על השנה שחלפה מאז רצח בעלה ופציעתה הקשה בפיגוע הטרור בעיר העתיקה בו נרצח גם הרב נחמיה לביא הי"ד.

"12 חודש. איך אפשר בכלל... מנותק מהגיון.

כשהתעוררתי בבית החולים ובאו להודיע לי שאהרן נהרג, הייתי בטוחה שאני בחלום ועוד מעט הכל הסתדר, הרי אני לא יהיה מסוגלת לנשום יותר מחודש בלעדיו.

ועובר הזמן ואני ממשיכה לנשום,וכמה כאב וצער יש בנשימות האלה.

בתקופה הזאת הרגשתי כמו תינוק שנולד ולומד להכיר את העולם, הכירות עם עולם של שכול של אובדן,ולחיות לצד כל זה 
חיים במתכונת מלחמה,מלחמת החיים על המוות.

מלחמה בין יאוש לתקווה,בין הרצון להישבר ולהרים ידיים לבין הקול שזועק במותם ציוו לנו חיים.

אני חיה עם 17 דקירות על גופי אבל עם עוד אלפי דקירות בנשמתי.

אבל באמת האמונה נותנת כוח להמשיך.

החיבוק החם שקיבלנו מעם ישראל שהוא לא מובן מעליו בכלל,

הרגשת האשרינו שזכינו להיות מהעם הנבחר. ושזה לא עוד מוות מיותר אלה חלק מדפי ההיסטוריה של מלחמת העם על האדמה הקדושה ובכלל על עצם קיומה,מעצימה ונותנת משמעות כפולה.


הפיגוע שלנו שבעצם פתח את התקופה הקשה, תקופה שבה היה קשה מנשוא לכל עם ישראל, לשמוע כמעט בכל יום עוד משפחה שמצטרפת למשפחת השכול, לראות את הסרט שהם עומדים לעבור.

ללכת לנחם או להיפגש בניסיונות לקדם כל מיני מהלכים במדינה לעצור את גל הטרור.

לפגוש את האלמנות האמהות שכולות האחים היתומים ועוד אין ספור מעגלים...שחייהם התהפכו באחת.

אבל באמת זכיתי, זכיתי להכיר אנשים מיוחדים,שמתוך ההיכרות שלי איתם,הבנתי מדוע הקב"ה שמם בחזית אמנם לא מתוך בחירה אבל איך אומרים וזה לא ססמה, הקב"ה נותן תפקידים לחיילים הטובים ביותר...

בתקופה שלפני הרצח אהרן שר כל הזמן את השיר "אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם נמצא ה' יתברך" וזה היה כמין צוואה עבורי לתקופה הזאת. 

לדעת שאין שחור לבן,טוב או רע אלה מישהו שיושב למעלה ומנהל את העולם סוגר דלת אבל פותח כמה דלתות אחרות...

עצם ההבנה שאהרן בגילו הספיק כל כך הרבה, שתי ילדים מיוחדים שנותנים אין סוף כוחות, אין ספור מעשים טובים,התמדה עצומה בתורה,אצילות,נועם,ענווה ועוד אין ספור מידות מיוחדות שכל אחד רוצה להידבק מהן.

כל זה ישמש לנו כאבני דרך לנצח...".