אאא

סגולתו של השבוע האחרון של השנה

ר' אליהו לאפיאן זצ"ל, בספרו "לב אליהו", מביא בשם ספה"ק, שיש כח בכל יום מהשבוע האחרון של השנה לתקן את אותו יום מימות השבוע של כל השנה כולה.

בכל שנה, כשאני מתעורר מחדש בקריאת הספרים המלמדים על כך, אני נפעם ומתרגש נוכח המתנה הזו, קטנת הכמות ורבת האיכות -  לתקן בסופו של המסע את כל הדרך מתחילתה!

השבת האחרונה של השנה היא שבת חשובה ביותר, ויש במעלתה לתקן ממש את כל מה שח"ו טעינו במשך כל השנה כולה. לכן ראוי בשבת זו להוסיף מחול על קודש מוקדם יותר, וכן ראוי להחמיר בה את כל החומרות, למרות שבמשך השנה אנחנו לא נוהגים אותן, כדרך מה שמובא בהלכות ראש השנה[1] על חומרת כשרות המאכלים במשך עשרת ימי תשובה.

סגולתם של עשרת ימי תשובה לדעת האריז"ל

לעומת זאת, מצינו שנכתב בשם האר"י ז"ל, כי סגולת התיקון (לתקן את כל ימי השבוע) טמונה דווקא בעשרת ימי תשובה. הרי ישנם רק שבעה ימים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים שאינם בכלל מועד. באותם שבעה ימים יש סגולה לתקן את העברות של הימים שכנגדם.

אמנם נראה לומר, כי אין סתירה בין המקורות. גם על דרך הפשט מצינו שיש מעלה בחיתום ובסיום, וכדאמרינן בש"ס: "הכל הולך אחרי החתום"[2]. מתוך יסוד זה, השבוע האחרון של השנה יונק את כוחו לטהר ולזכך את השנה הנחתמת.

ולעומת זאת, מעלת הימים שבין כסה לעשור, כוחם גדול כפול ומכופל, והמתאמץ בעבודתו בימים אלו יכול לנפץ את מסגרת הזמן ולתקן את ימי השבוע של כל השנים שחלפו! כן ראיתי שמתרצים.

"כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה"

ישנו כלל אותו מצינו בש"ס (בבא בתרא ל"ט ע"א) בדיני ממונות, אך הוא תקף ונכון גם בעבודת המוסר ובעבודת ההכנה לפני המועד: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, אמר לה ולאו אדעתיה." וראה שם ברשב"ם [ד"ה אמר רב הונא] דדבר שאינו מוטל על האדם אינו נותן אל לבו, וגם אם נצווה עליו איסור בדבר, הרי מתוך שאין לו רווח או הפסד בדבר חזקה עליו שישכח  ויעבור על הציווי.

צדיקי הדורות מסרו לנו סודות כמוסים לגבי מעלת הזמן. בכל תקופה צפונים מטמונים יקרים, ואם האדם ידע לתת לב לדברים, יוכל לנצלם ולהתעלות גבוה מעל גבוה. אמנם מציאתם של "מטמוני הזמן" מתאפשר בהצטרף ב' תנאים:

א. האדם צריך ללמוד תורה, ובפרט את הספרים המעוררים ומלמדים על מהות העבודה ושיטותיה (וראה גם מאמר הפתיחה).

ב. האדם צריך ללמוד מתוך מקום של צמא והשתוקקות וע"י זה נותר רושם בנפשו.

בהצטרף ב' חלקים אלו האדם עשוי לפרוץ את אטימות לבו, ולפתח רגישות לפרטי העבודה ודקוּיוֹתיה. בהיעדר חלקים אלו, האדם "אינו נותן אל לבו", ונעשה אדיש כלפי חומר העבודה או שכלל אינו מכיר בקיומה. מתוך שאינו לומד או מתוך שאינו שם לבו לזכור, הרי המודעות שלו לעולם הרוחני היא בבחינת "מילתא דלא רמיא עליה דאיניש", והאוצרות חולפים על ידו, מבלי שנותן לב לנצלם. בסוף חודש אלול צריכים אנו להשקיע את כל כוחותינו ביתר שאת וביתר עוז שלא להרפות חלילה דווקא בימים כל כך גורליים.

"אל תהיו כסוס" – המשל והנמשל בהכנה ליום הדין

יש משל שמובא בשם האחרונים[3] המבטא את חשיבות "שימת הלב" כתנאי ראשון לכל צעד של עלייה, ובפרט בתקופת ההכנה ליום הדין:

בזמנם, במדינות אירופה, חלו חוקי מכס מחמירים, והמושלים נקטו ביד תקיפה לאכוף את נתיבי ההברחות בין מדינה לשכנתה. מסופר על יהודי אחד בעל סחורה יקרה, שחיפש עצה להעביר סחורתו ולהימנע מהמיסוי הכבד במעברי המכס. הלך ומכר את כל נכסיו וגייס לטובתו עגלון מקומי. העגלון ביקש סכום גבוה מאוד על מבצע ההברחה, מכיון שהדבר היה כרוך בסיכון ניכר. בראות היהודי את כל ההכנות, החל הפחד לחלחל בקרבו והיה חושש האם יצליחו לעבור את כל השלבים עד להברחת הגבול בהצלחה, וכך היה טרוד במחשבות חודש לפני היעד שקבעו.

העגלון בתחילה לא חשש כולי האי. אף על פי כן, ככל שהתקרב תאריך היעד התחיל לחשוש ולומר לעצמו: "אולי לא יאמינו לי, ויטענו עליי שלא יתכן שלא ידעתי מאומה מכל המבצע וכו'. ככל שמתקרב היום המיועד גדלו והתעצמו החששות בתוכו, והחל להעלות בדמיונו טיעונים נוספים יותר ויותר קשים שעשויים להעלות חוקריו במידה וח"ו ייתפס.

היחידים שאין להם שום דאגות ושום חששות לא חודש קודם ולא שבוע ולא שעה לפני המבצע ואף לא בשעת המבצע עצמו – הם הסוסים שמושכים את העגלה. הם אדישים לחלוטין ולא חושבים על כל התרחישים של מה יקרה אם ייתפסו, אותם לא מעניין שום דבר, לא הברחה, לא חוקים, לא מוכסים, לא משמר גבולות ולא שום דבר.

על זה היה קורא הגר"ש שבדרון זצ"ל את הפסוק[4]: 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', כי אם יימצא מי שלא מפחד מיום הדין ואפילו לא בימים האחרונים שלפני ראש השנה, הרי הוא דומה לסוסים שהם אדישים ולא חוששים מכלום לפני מבצע הברחת הגבול.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

סגולת השבת האחרונה של השנה

מובא בגמרא מסכת מגילה (דף ל"א) "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא - אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה.

ידוע בספרי הקבלה שהשבת הקודמת יש לה את הכח וההארה של כל השבוע הבא. וההארה של ראש השנה – כתוב בספרים הקדושים – מתחילה בפרשת נצבים, זה מדהים! אנחנו יכולים להיות כבר בבחינה של "ראש השנה" כבר בשבת הזאת. "אתם נצבים" כמו שכותב הזוהר הקדוש שכל שיתא יומין מתברכין. וזה העניין של השבת, כך גם אנחנו צריכים לנצל את הפרשה הזאת של "אתם נצבים". כי יש ב"תחל שנה וברכותיה" את ההארה של הברכות כולם של כל השנה הבאה עלינו לטובה.

רבי יעקב אבוחצירא רמז לזה באחד מפיוטיו שבשבת יש אותיות "תָּשֻׁב". כי בשבת תחשוב תשובה לה'. כל העניין של שבת הוא ענין של תשובה, וכל העניין של פרשת נצבים הוא ההכנה לתשובה. והתשובה הזאת צריכה להכיל בה את היסוד שלמדנו ואשר בא לידי ביטוי במילים: "אתם נצבים היום כולכם – לפני ה' אלקיכם". אנחנו צריכים לדעת שיש לנו את ההזדמנות פעם בשנה להגיע אל המלך בכבודו ובעצמו בלי שום מניעות ומבלי שאף אחד יוכל למנוע מאתנו להגיע, יש לנו את ההזדמנות שלנו להגיע לפניו ממש, ואמנם באותה הזדמנות אנחנו גם עומדים למשפט. שנזכה להפנים יסודות אלו שלא יהיה המשפט בעבורנו כ"מלתא דלא רמיא עליה דאיניש", ושלא נהיה בבחינת "כסוס כפרד אין הבין".



[1] (אורח חיים סי' תר"ג) וז"ל: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר", עכ"ל.

[2] ברכות י"ב ע"א.

[3] הגר"ש שבדרון זצ"ל, וכן הגרי"ז היה רגיל בו.

[4] תהלים ל"ב, ט'