אאא

ב"זכרונות" שבתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים  "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון" ואיתא בגמרא (ר"ה כז.): אמר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"?  כמאן, כר"א דאמר בתשרי נברא העולם. ע"כ. ותמהו רבים מן האחרונים היאך אפשר לומר שיום זה הוא תחילת מעשיו דהקב"ה הרי אפילו למאן דאמר שאדם הראשון נברא בא' בתשרי (ר"ה י: ), מכל מקום מעשה בראשית לא התחיל אלא בכה' באלול. וכאשר הקב"ה נפח באדם רוח חיים כבר נחתמו ששת ימי בראשית, א"כ תחילת מעשיו דהקב"ה החלו חמישה ימים קודם א' תשרי דהיינו בכה' באלול ואין ראש השנה יום תחילת מעשיו דהקב"ה לפי כל הדעות.

ולביאור הדברים, נקדים משל לצייר מוכשר המתכונן ליצור יצירת פאר שתפאר את הטובות שבגלריות. תחילה הוא בוחן ובוחר את הבד המתאים עליו הוא יצייר, לאחר מכן הולך ורוכש מכחול ומברשת ומכין את מגוון הצבעים שישמשו אותו וכן הלאה. האם נאמר שתחילת יצירת הפאר הייתה בקניית המכחול והצבע? ודאי שלא, ודאי שרק לאחר שסיים האומן את כל פעולות ההכנה ורק לאחר שהכין את כל האמצעים הנדרשים ליצירת הפאר- לתכלית, רק ואך ורק אז מתחילה פעולת היצירה.

והנמשל בזה הוא כפי מה שהובא במדרש, שהקב"ה ברא את העולם כדי להשרות שכינתו בתחתונים. וכדי לקיים תכלית זו ברא הקב"ה את האדם, נמצא שהאדם הוא תכלית היצירה כולה. לכך אף שעד ליצירת האדם, קדמו חמישה ימים בהם הקב"ה ברא שמים וארץ, שמש וירח, ימים ואגמים וכו'. חמשת ימי בראשית הראשונים, הרי אינם אלא הכנה לקראת יצירת האדם  שהוא תכלית ונזר הבריאה. וכשם שהכנות האומן אינן נחשבות לתחילת יצירתו, כך כביכול כשבורא העולם הקדים לברוא את היקום כולו, אין זה אלא הכנה לבריאת האדם ולכן אין נחשב זמן תחילת מעשיו אלא מיום שנברא האדם. ולכן יום א' בתשרי- ראש השנה  מכונה בתפילה "זה היום תחילת מעשיך".

ביאור נוסף בעניין זה מצאנו בספר אור גדליהו [מועדים, ענייני ר"ה]. כי הנה כל הברואים שנבראו בחמשת ימי בראשית עד בריאת האדם, דהיינו כל מערכת הכוכבים וגלגלי השמים, העץ והעשב, החיות הקטנות והגדולות, הרי כולם נטולי בחירה וכל מעשיהם אינם אלא אינסטינקטים שטבע בהם הבורא, ואינם מתמודדים כלל עם מציאות של בחירה בין טוב לרע, וממילא כשעושים רצונו יתברך אין זה מתוך קבלת עול מלכות שמים ברצון.   אך לעומת זאת נברא האדם בצלם אלוקים, מצד אחד נשמתו רוחנית חלק אלוה ממעל, ומצד שני הגוף קרוץ מחומר, ויסודו מן האדמה. וכל הווייתו ומהות חייו אינם אלא התמודדות והכרעה בין טוב לרע, בין קירבת אלוקים ודבקות בו, או ח"ו חשכות וריחוק מאיתו יתברך, "דכל הברואים מלבד האדם אין הם תכלית הבריאה אלא טפלים לבריאה העיקרית" [רמח"ל ד"ה ח"א פ"ב].

לפי זה מובן מדוע א' תשרי יום בריאת האדם, הוא "יום תחילת מעשיך". שהרי עד שנברא אדם הראשון לא הייתה בעולם מציאות של נברא היכול מתוך רצונו הוא לבחור במלכותו יתברך, וכך בעצם לא התקיימה תכלית הבריאה, עד לרגע שנברא האדם, שלו היכולת לקבל על עצמו מלכות שמים ברצון ומתוך בחירה. וכשיבחר בטוב ייטב לו והיא היא תכלית הבריאה דהקב"ה טוב הוא וברא עולמו בכדי להיטיב לזולתו [רמח"ל שם] לכך יום זה נחשב "תחילת מעשיך" דביום זה נבראה הבריאה דהיא האדם וכל השאר אינם אלא הטפלים לו כמו שביארנו.

"היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם"

על מנת להתעורר ולהבין את עומק הדין, ראוי להתבונן במילות ה"ונתנה תוקף[1]". פיוט מפורסם ומרגש זה נכנס לתוך סדר התפילה בימים הנוראים. מקור הפיוט מופיע בספר "אור זרוע" שהעתיק אותו מכתביו של רבי אפרים בר יעקב מבון. הסיפור העומד מאחורי כותב הפיוט מופיע בהרבה מן המחזורים, כיצד דרש ההגמון הגוי, מגדול הדור כליל המעלות הלוא הוא רבי אמנון, להמיר דתו. כדי לדחותו ביקש רבי אמנון שיתנו לו לחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט מאוד על שלא דחה אותו לאלתר. ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו, שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת והמליחו את הפצעים במלח. מעשה זה היה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו במיטתו לבית הכנסת. שם, לפני אמירת קדושה, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נסתלק מן העולם.‏ ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן משולם בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיץ בכל הקהילות פיוט זה, וכך נעשה.

נוסח התפילות בראש השנה

מנוסח התפילה שתקנו לנו אנשי הכנסת הגדולה ניתן ללמוד שקיים קשר בין הדין הקשה שמתקיים בו ביום, לבין עצם העובדה שביום זה נברא האדם. אנו אומרים בתפילה: "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם". כאמור יום בריאת האדם מכונה "זה היום תחילת מעשיך" כמו שביארנו. במקום אחר בנוסח התפילה  אנו אומרים "היום הרת עולם", שביום זה באו ששת ימי בראשית לתכליתן.

כשם שאנו מתעמקים בעמל וביגיעה בדברי חז"ל במשנה ובגמרא, ראוי גם להתעמק בנוסח התפילה אותו גם קיבלנו בתורה שבע"פ. מה ראו חז"ל לציין בנוסח התפילה את הקשר בין יום הדין ליום יצירת האדם והעולם? מדוע דווקא ביום "הרת עולם" יעמדו למשפט כל יצורי עולם?

בביאור הדברים היסודיים הללו מצאתי את דברי "השפתי חיים" [מועדים, ר"ה], שם מבאר העניין כמאמר הכתוב בבראשית [פרשת וישב מ' כ']: "ויהי ביום השלישי, יום הולדת את פרעה, ויעש משתה לכל עבדיו, וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו". לכאורה יש תמיהה גדולה על הנהגתו של פרעה, מה ראה לדון את השרים שלו דווקא ביום הולדתו שאמור להיות יום של משתה ושמחה? מה ראה פרעה לקיים דין במלכותו דווקא בתאריך שבו נולד? מבאר השפתי חיים, לפי מה דאיתא במדרש, שפרעה הרשע אחז מעצמו כמלכו של עולם, וכמו שנאמר ביחזקאל (כט' ג') "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" וכידוע במצריים לא ירדו גשמים, כל מקור החיות והפרנסה הגיע מהיאור שהיה עולה ומשקה את הארץ. פרעה האמין שהוא מקיים הבריאה והוא המחייה אותה, ולא עוד אלא שהוא אף יצר את עצמו. לכן אמר הקב"ה למשה [שמות ז' טו'] "לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר וכו'". וכדאיתא ברש"י [שם] שיצא לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו. עכ"ל.

פרעה הרשע האמין שהוא אלוה, ולפי זה יום הולדתו הוא היום שבו התחילה מלכותו. יום הולדת פרעה הוא יום שבו תיכון ותתחדש ממשלתו על הארץ, נמצא שפרעה הרשע בחר את יום תחילת המלכות כיום המתאים והראוי לקיים דין בקרב שריו ועבדיו, לפיכך שר המשקים הושב בו ביום אל מקומו, ואילו שר האופים נתלה. כך דרכם של מלכים ובעלי שררה לקיים דין וחשבון ביום חידוש מלכותם, לבחון את התקופה החולפת ולקיים דו"ח. בחינת העבר מתוך דאגה לעתיד.

יום שנברא האדם הראשון הוא יום שבו החלה בחינה של מלכות בהנהגת הקב"ה בעולם. הרי אין מלך ללא עם, לפי זה עם יצירת האדם נוצר ממילא מושג של "מלך" כמאמר הפיוט "אדון עולם" –"לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא", ידוע מה שלמדונו חז"ל, "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח.), לכן, פעם בשנה ביום שבו התגלתה המלוכה והממשלה של הקב"ה, מתקיים אותו דין גדול ונורא בו יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אכן הקב"ה הוא מלך חי העולמים וכפי שנאמר בפיוט "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", מכל מקום תפישת מלכותו יתברך עבור בני האדם מתחילה מאותה נקודה שבה נברא אדם על פני האדמה. 

מהות היום

ביום בו נברא האדם הראשון, נחתמו ששת ימי בראשית. בבריאת האדם הוכנה המציאות לקראת התכלית, ובו ביום נהיה הקב"ה למלך. בהתחדשות מלכותו יתברך בכל שנה בראש השנה, מידת דין מתוחה על כל הנבראים, לבחון האם וכיצד כל נברא ונברא נטל את חלקו המיוחד בגילוי כבודו יתברך בעולם, ובנתינת עטרת תפארת מלכות חי העולמים על ראשו. ביום בו התחדשה בחינת מלכותו של הקב"ה על האדם ועל כל הנבראים, כל אחד ואחד נתבע בדין וחשבון בפני בית דין של מעלה, האם הוא הולך בדרכי הקב"ה והאם הוא מקדם את המציאות לגילויה הבהיר של מלכות הקב"ה בעולם.

מציאות שכזו של דין וחשבון אישי ופרטי לאדם, אנו מוצאים בכל מערכת עסקית, צבאית, לאומית וכו'. כל מסגרת אנושית המבקשת לנהל את עצמה באופן יעיל ונכון על מנת להגיע להישגים ולכבוש יעדים, חייבת לנהל דין וחשבון מדויק ואמין ולבחון את אנשיה בדקדוק. כל בעל חברה עסקית מצייד את עובדיו בציוד ובאמצעים הנדרשים להם לביצוע משימתם. ישנם בעלי עסקים המציידים את עובדיהם בביגוד, בכלי עבודה, ברכב, בכרטיסי טיסה, במגורים במלון בנסיעות ארוכות ואפילו בנופשים, וזה מלבד שכרם שניתן חודש בחודשו. בעל עסק שיודע לנהל את אנשיו במקצועיות וביעילות, ידרוש בכל תקופה מסוימת דו"ח כספי, או הערכת מצב על כמות התפוקה ופעילות העובדים. אם יתברר שעובד מסוים לא השתמש באמצעים שניתנו לו לקידום מטרותיו של בעל העסק, פשוט לנו שמטבע הדברים הדבר יגרור ביקורת, קיצוצים, או אפילו פיטורים. בראייה אנושית פשוטה ניתן לתפוש מדוע מתקיימת מציאות של דין בעולם בראש השנה. הקב"ה ציווה את האדם לקיים דברו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו, והרי אנו "פועלים" של הקב"ה כמאמר התנא באבות (פ"ב משנה כ') היום קצר, והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. ע"כ.

לכל אדם המשימה המוטלת עליו

ספר החינוך (מצוה תקצח') כתב מדוע בדרך הטבע הבן דומה לאב במראה ובמידות בחיצוניות ובפנימיות. על פי רוב אם האב כעסן גם הבן כעסן, וכן אם האב בעל מבנה גוף גדול כך גם הבן וכן על זה הדרך. ומסביר החינוך שאכן לכל נשמה ונשמה יש את תכלית התיקון אליה היא צריכה ושואפת להגיע. לכל נשמה יש את התפקיד המוטל עליה בעולם הזה בדרך לתיקון פרטי וכללי. לכל יהודי יש חלק מיוחד בקיום התורה וכדאיתא בספה"ק שלכל יהודי יש אות המיוחדת לו בספר התורה. לכל יהודי יש את האור המיוחד אותו הוא צריך להאיר כחלק מהכלל ישראל. ממילא מכיוון שכל בן הוא ממשיך דרכו הרוחנית של אביו, צריך הבן להיות דומה במזגו וכן בצורתו לאביו. בהתחדשות מלכותו יתברך בכל שנה בראש השנה, מידת דין מתוחה על כל הנבראים, לבחון האם וכיצד כל נברא ונברא נטל חלק וקידם את מציאותו לקראת התכלית. ביום בו התחדשה בחינת מלכותו של הקב"ה על האדם ועל כל הנבראים, כל אחד ואחד נתבע בדין וחשבון בפני בית דין של מעלה, האם הוא מקיים את המשימה שהוטלה עליו ברצף הדורות. לפי זה מובן מדוע כל תחומי החיים תלויים ועומדים בדין הנורא של יום זה. האדם נידון על פרנסתו, האם הכסף הבריאות והכלכלה שניתן לאדם בשנה החולפת שימשו אותו כראוי לעבודת השם. האם האדם זכה לרתום את כל האמצעים החומריים שהקב"ה נתן לו לעבודת הבורא יתברך. האם האדם השתמש בגוף הבריא שהקב"ה נתן לו כדי לקדם את עצמו ואת כל המציאות בקבלת עול מלכות שמים. האם האדם השתמש בחכמתו בכוח הדיבור ובמגוון כישרונותיו שניתנו לו כדי להגדיל כבוד שמים באמת. האם כל הכלים שנתנו לאדם נוצלו ומוצו לטובת עבודת הבורא.

 

"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"

כאמור, גם בשכל הפשוט שלנו ניתן לתפוש עד כמה הדין יכול להיות חמור ונורא, עם כל זה, חז"ל חשפו בפנינו את גודל רחמנותו יתברך. במסכת ראש השנה (לד:) גילו לנו חז"ל את הדרך להטות את הדין לחן לחסד ולרחמים, והיא להמליך את הקב"ה על עצמנו באמת וכמאמרם ז"ל "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". תכלית האדם ביום ר"ה להגיע למציאות בו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". מהות הדין הגדול והנורא היא להמליך את הקב"ה בכל מהותו, ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, גם הנביא מתאר את המצב בעתיד לבוא (זכריה יד' ט'): "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כאשר האדם מפגין את רצונו להיות חלק מהמהלך הנשגב הזה, כאשר האדם ניצב לפני הקב"ה ומתפלל שיתגלה אור מלכותו יתברך בכל העולם, כאשר האדם מבקש לראות את מלכות השם מתגלה, ובו בעת ממליך את הקב"ה עליו והרי ע"י זה האדם ממשיך על עצמו הנהגה אחרת. חז"ל הורו לנו, שהתפילות בראש השנה, הם הדרך והאמצעי להמליך את הקב"ה על עצמנו ביום קדוש זה, שהוא יסוד לכל השנה כולה. "היום הרת עולם", יש שפרשו "הרת" מלשון הריון, כביכול ביום הזה הקב"ה בורא "הריון" לכל מה שיקרה בעולם בשנה הבאה.

המלכת הקב"ה

חשוב להבין שהמלכת הקב"ה אינה פעולה של מה בכך. כבר אמר אחד מצדיקי הדורות, כשהאדם קורא קריאת שמע הוא מסוגל לכוון שהקב"ה יחיד ומיוחד, ומושל בז' רקיעים בארץ ובד' רוחות העולם (ראה שו"ע או"ח סימן סא' סע' ו'), אמנם הוא שוכח להמליך את הקב"ה עליו עצמו. מכיוון שהמלכת הקב"ה היא לא תצהיר שהאדם ממלמל מן השפה ולחוץ, בתפילות ראש השנה נדרש האדם לפתח רצון אמיתי וכיסופים. המלכת הקב"ה צריכה להיות מתוך ביטול ישותו העצמית של האדם ומתוך רצון לשעבד את כל מהותו לרצונו של מלך מלכי המלכים. לכן מובן מדוע אין בתפילות ראש השנה נוסח של וידוי או תפילה על כפרת עוונות, שהרי העבודה הנדרשת בו ביום היא עבודה פנימית המביאה את האדם לקבלת עול מלכות שמים מתוך רצון אמיתי וציפייה לגילוי אורו יתברך. ובשעה שהאדם מראה שכל כוונתו ומגמתו להיות עבד לקב"ה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מרגע זה נעשה עבדו של מקום ועבד פרנסתו וצרכיו על רבו וממילא הקב"ה דואג לכל מחסורו בכדי לקיים רצונו יתברך .

הגורמים המעכבים בהפנמת מהות היום:

חוץ מהקשיים להיחלץ מהחומריות ומהחשכות הכובלים את האדם, ישנן עוד שני גורמים עיקריים אשר מקשים מאוד על ההשבה אל הלב, והפנמת מציאות הדין בראש השנה:

בימינו קשה יותר לדמיין מה היא תחושה של מורא ממלך. ההרגשה של מורא מלכות פחתה מאוד במיוחד בעולם המערבי. כיום כמעט ולא מצוי מלך שעל פיו יישק דבר באופן בלעדי, מי לחיים ומי למוות. אדרבא, ישנה מגמה מובהקת של ביקורת השלטון, זלזול בנושאי תפקידי ממשל ותחושה של איש הישר בעיניו יעשה. כבר אמרנו לעיל שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הקב"ה ברא מציאות של מלכים ומושלים בעולם כדי שתהיה לאדם תפישה כלשהי להבין מיהו מלך מלכי המלכים הקב"ה וכיצד יש לירא ממנו. כיום האנושות התרחקה מאוד ממושגים אלו. אע"פ שניכרים בהחלט הצדדים החיוביים שהביאו שינויים ותמורות אלו באנושות, מכל מקום החיסרון הוא שהתחזקה קליפת עמלק, והתפתחה מגמה של צחוק וביזוי כלפי ערכים ומוסכמות. לכן קשה לנו לחוש את המורא והפחד שאמורים לאחוז בנו בקרבנו אל הקודש. כיום קשה יותר להזדהות עם תחושות של ביטול ומורא כלפי "רמה ממוּנה" או כלפי מרות וממשלה.

באור יחזקאל (עמ' טז') מסביר טעם נוסף לכך שאנשים נוטים להקל ראש ולהתנער מאימת הדין של הימים הנוראים. מכיוון שהאדם עבר בחייו כמה וכמה ימים נוראים עם סליחות ותפילות ויצא מזה בחיים, הניסיון מלמד לכאורה "ששורדים את זה". האדם אמנם יודע שמדובר ביום דין, אך מרוצת החיים מביאה לכך ששנה רודפת שנה, ואין חדש תחת השמש. האדם חייב להשיב אל ליבו: מה שזכה בדין לחיים טובים ולשלום בשנה שעברה, אינו מבטיח דבר, ואפשר חלילה שלא יזכה לכך גם השנה אם לא יעסוק בתפילה ובתשובה ובצדקה להעביר את רוע הגזירה. אף אחד אינו מכיר חשבונות שמים מה הביא לכך שזכה לחיים ולבריאות עד היום. מי יודע איזה גזירה רובצת חס ושלום, וכעת, בזמן מסוגל זה, כוחה של תפילה אחת או אפילו פרק תהילים אחד שנאמר מתוך כוונה ושברון לב, יכול לפעול הרבה. כעת, רגע לפני יום הדין, אפילו מצוה אחת שנעשית מתוך טהרה ונקיות, יכולה להטות את הדין וע"י מאמץ לא רב, יכול האדם להסיר מעליו הרבה בעיות, קשיים ותקלות בעבור כל השנה כולה.

לכן אנו מחויבים להעמיק בהתבוננות ולפתח בעצמנו את הרגשות אלו כדי שנזכה להמליך את הקב"ה עלינו בתפילות ראש השנה בכל הכוחות הרוחניים שטמונים בנו.

בנוסף לכך, כבר קראו גדולי הדור לגשת לתפילות ראש השנה מתוך הכנה ראויה [מהרי"ל ד' לז' ע"ב, מטה אפרים תקפא' סע' נח', סדר היום ע"מ רב', מאירי חיבור התשובה ע' רס"ב, הגאון ר' הירץ כץ, הקדמה]. אחת הסיבות שחז"ל שינו את נוסח התפילה בימים הנוראים, כדי שהאדם יתעורר להתבונן ולא יקרא את תיבות התפילה במרוצת ההרגל והשגרה. וכמו שאמרנו לעיל, כשם שיש לעיין ולחקור את דברי חז"ל במשנה ובתלמוד, כך יש לעיין וללמוד במשמעות נוסחי התפילות: מדוע בחרו חז"ל לִנְקוֹט מטבעות לשון מסוימים? מה הביא את חז"ל לבחור דווקא עשרה פסוקים אלו בכל אחת מן הברכות, "זכרונות", "מלכויות" ו"שופרות". מדוע ישנה חלוקה שכזו בתפילת המוסף? ועוד הרבה נקודות יסודיות שאם האדם ייחשף אליהם בטרם ייגש להתפלל בימים הנוראים, הוא יזכה לקיים את מאמרי חז"ל והנהגותיהם יותר בשלמות, מעבר לטעם המיוחד שיזכה בתפילות החג הקדוש ובקבלת עול מלכות שמים מתוך התבוננות. לכן על האדם לקבוע לעצמו עיתים שבהם ישכיל להתעמק בנוסחי התפילות ובעבודה המיוחדת של ראש השנה מבעוד מועד.

המלכת הקב"ה גם ב"שופרות" וגם ב"זיכרונות"

התוס' בר"ה בשם הירושלמי כתב שבתקיעת השופר יש השטן מתערבב, לפי זה התפתח המנהג להתוודות בין התקיעות וכן הורה לנהוג ג"ע הבן איש חי זיע"א ובעקבותיו הגר"מ אליהו זצ"ל [הלכות חגים].

מצינו עשרה טעמים לתקיעת השופר בראש השנה מפי ר' סעדיה גאון, אחד הטעמים הוא שכך דרך המלכות לתקוע ולהריע בחצוצרות ובשופרות כאשר היו עושים בזמנם בשעה שממליכים מלך באומות העולם. לפי טעם זה בתקיעת השופר שלנו אנו מפגינים שהקב"ה הוא מלכינו ובו אנו חפצים. בתקיעת השופר יש בחינה של המלכת הקב"ה עלינו, ומי שמעמיק בהבנת הטעם הזה בהכרח מתמלא בפחד וזיע בעומדו באותו מעמד קדוש ברגע התקיעה.

בנוסף לכך, כתב הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ג, ה"ד) שאע"פ שהתקיעה מגזירת הכתוב היא, מכל מקום יש בה רמז, ולעורר את האדם ולהזכיר לו שלא יטעה בהבלי הזמן. וכלשונו הזהב "כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".   השופר מכניס באדם פחד וכמאמר הכתוב (עמוס פרק ג' פס' ה') "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!", השופר מכניס באדם את המודעות שיש ישות עליונה המנהלת את העולם בכלל ואותו בפרט. לפי זה יש לומר שדברי התוס' בעניין בלבול השטן ברגע התקיעה, אינו רק עניין סגולי, אלא פועל יוצא כתוצאה מהמעמד וההתעלות הרוחנית בישראל באותם רגעים קדושים של התקיעה. כאשר יבבות השופר בוקעות באוויר בית הכנסת, לבבות השומעים מתמלאים פחד ורוממות נוכח המעמד הנשגב. כאשר עם ישראל ניצבים קהילות קהילות יחד כאיש אחד בלב אחד, להמליך עליהם את בורא עולם בכל לב, בהכרח נעלמים מהמציאות כל כוחות של זלזול בקדושה, שחוק וקלות ראש. במציאות שכזו, אין לשטן פתחון פה ואחיזה, ולכן מובן מדוע זה הזמן הראוי להתוודות.

גם בברכת זיכרונות צריך האדם להמשיך על עצמו את אור מלכותו יתברך עלינו. בנוסח הברכה אנו מעלים את מעשיהם הטובים של הקדמונים, את נח ואת ברית האבות. בתוך עולם מושחת הצליח נח לשמור את עצמו ואת בני ביתו, וכן אבותינו הקדושים פעלו במסירות נפש למען הרבות כבוד שמים בעולם. בקריאת הפסוקים ניתן להתעורר ולראות עד כמה האדם יכול להיות דבק בהקב"ה, ועד כמה עצומה מסירות הנפש למען כבודו יתברך. ולכך בזכרונות מצינו הקשר ישיר למלכויות משום שכשאנו מזכירים כח זכרונו של קב"ה אנו כביכול מראים עד כמה ה' הוא מלך מלכי המלכים שרק הוא יתברך יכול לזכור כל שנעשה מבריאת העולם ועד עתה וכן לידע כל הנסתרות מעיני אדם ואף מחשבות האדם גלויות לפניו דבוחן ליבות וכליות ה', וכל דברים אלו הינם הוכחה לעוצם מלכותו יתברך.

עוד הקשר מצינו בין זכרונות למלכויות דבעצם הזכרת מעשי אבות קדמוני העולם וצדקתם בא לומר שאין לו לקב"ה להתייאש מעמו, דאנו צאן מרעיתו מקורנו מקור טהור זרע קודש אבות העולם שמסרו נפשם ורצונם לעבודתו ית', וכיון שכן יש לנו "זכות אבות", דהיינו שיש לנו עוד תקווה על אף שלא התנהגנו כשורה במשך השנה הקודמת כיון ששורשנו גבוה א"כ יש הוכחה שאנחנו מסוגלים להגיע למעלות רמות אלו, וזה הפשט בכל מקום שמזכרים זכות אבות ובמיוחד ב"זכרונות" ושיאה של תזכורת זו היא עקידת יצחק וכמו שאנו מסיימים ועקדת יצחק ברחמים תזכור משום שעקידת יצחק היא שיא התגלמות המלכת ה' של א"א ע"ה, שמסר את בנו יחידו לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, וגם זה אינו אלא מהותה של המלכת הא-ל.

"ה' אורי וישעי ממי אירא"

אמרו חז"ל [ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כא'], על פסוק זה "אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום הכיפורים. מדוע  "אורי" מתקשר דווקא לראש השנה? נראה לי לבאר הפשט בזה, שמציאות של חושך היא מציאות של בלבול עצבות ומבוכה. לעומת זאת מציאות של אור, היא מציאות של בהירות, שמחה ובטחון. הזמן המקודש של ראש השנה מסוגל להאיר לאדם את דרכו במעלה הדרך. כמו מגדלור באפילה שמוליך את האובדים אל מחוז חפצם, כך הימים הקדושים של ראש השנה מסוגלים לעורר את האדם ולהזכיר לו מה היא שאיפת החיים הנכונה, מה היא ההשקפה הנכונה על העולם וכיצד יש להגדיר את סדר העדיפויות בחיים.

אותו בלבול, אותה העצבות ואותה המבוכה שהזכרנו בהגדרת החושך, יכולים להיכנס אפילו בליבו של אברך כולל. בתוך עולם חומרני, בתוך מציאות חיים שגרתית, מבלי להתחבר למקור כוח רוחני ומחזק, האדם עלול למצוא את עצמו חס ושלום בתוך מציאות של חושך.

ובכן גם בתוך עולם התורה מסוגל האדם לשכוח מה מטרת חייו ומה משמעות הלימוד, עד כדי כך שלפעמים נראה שבעלי בתים פשוטים שעובדים למחייתם וקובעים עיתים ללימוד, מנהלים אורח חיים רוחני בריא יותר מאשר אברך שיושב כל היום בכולל אך יושב בחושך.

לכן במיוחד בימים אלו, שהם כל כך מסוגלים להתחזקות, עלינו לקלוט את ההארה המיוחדת היורדת לעולם, ולא להיתפס ולהתעסק בדברים שוליים אליהם מסית היצה"ר. בימים אלו האור מתעצם ומתחזק וביכולתנו לקבל חיזוק וכוחות ולהזכיר לעצמינו את ההגדרה הנכונה של חיים בעמלה של תורה למען כבוד שמו. ר"ה הוא האור גדול בשנה, כי הוא מאיר את דרך החיים שעלינו לנקוט מעצם היותנו עובדי ה'. ר"ה מסוגל לתת לנו את הכוח להמליך את הקב"ה עלינו, לברר את הדרך, ולהתיר את הספקות העולות בחיים היומיום.

תפילות אבות תקנום

לאור כל מה שנאמר, האדם עלול לקבל חלישות הדעת. הזכרנו לעיל מושגים נשגבים מאוד המתייחסים לקבלת עול מלכות שמים כגון, המלכת הקב"ה עלינו ודבקות בו יתברך. לכאורה אדם יכול לטעון שאין לאל ידו להשיג או להבין את מלא משמעות עניינים אלו.

חשוב להבין שבקיום הדינים וההנהגות שהורו לנו רז"ל בנוסחי התפילה ובדינים השונים אנו מתחברים לערוץ תקשורת שהונח ויוסד ע"י אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם יצחק ויעקב. על דרך משל, כמו שאדם המחייג במכשיר הנייד שלו, ליצור קשר עם מכר בארץ רחוקה, הרי הוא מצליח לתפעל את המכשיר לפי הוראות היצרן גם ללא ידע בחשמל, בשדות סלולאריים או במחשבים. הנמשל בזה הוא שכמו כן עלינו להסכים שצורת התפילה היא אמצעי התקשורת של היהודי עם אביו שבשמיים. חז"ל למדונו ש"תפילות אבות תקנום" (גמ' ברכות כו:), ולכן, גם ללא הבנה עמוקה בפנימיות נוסח התפילה, גם ללא הבנה בסתרי התורה ובהשפעות הרוחניות שהאדם מפעיל בתפילתו, סוף סוף הוא מתחבר לקב"ה באותו האמצעי שאבותיו יסדו. זוהי תשתית של ערוץ תקשורת המשמש את עם ישראל לאורך הדורות, וכך אבותינו בכל השנים ידעו להמליך את הקב"ה באופן הזה בכל שנה בראש השנה.

"עבדו את השם בשמחה וגילו ברעדה"

לכאורה יש סתירה בין מציאות הדין המתקיים בו ביום, לבין האופן שעם ישראל מתנהל בימים טובים אלו. מצד אחד מובא בגמ' (ר"ה לב:) שלא לומר הלל ביום ראש השנה ויום הכיפורים כבשאר ימים טובים מפאת הדין והמשפט שמתקיים. לעומת זאת עם התקדש החג, עם ישראל מכבד את היום במאכל ובמשתה, בלבושים נאים, בסימני ברכה כתפוח בדבש תמר רימון ועוד. ולכאורה, אדם העומד למשפט בו יוכרע דינו לחיים או למוות, מעצם מעמד ופחד הדין  הרי הוא מתנול, אינו אוכל ואינו שותה ובוודאי שהמתח הנורא אינו מאפשר לו לשמוח. כיצד ניתן להסביר את האווירה החגיגית בבתי ישראל ביום ראש השנה? השאלה מתעצמת יותר כאשר קוראים את דברי הנביא (נחמיה, פרק ח' פס' י') " וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם", לכאורה הנביא מורה לעם ישראל לא לדאוג מהדין כלל, לאכול לשתות ולשמוח ולבטוח בה' שיוציא לאור את דינם, והרי זה היפך כל היגיון, שהרי אם ר"ה הוא כדברינו יום מכריע וגורלי כ"כ לאדם למשפחתו לעמו, לעתידו ולעצם הווייתו בעולם, היאך יוכל לשמוח לאכול ולשתות. 

אמנם הדברים מבוארים היטב שהרי כאמור, מלבד עצם הדין המתקיים בראש השנה, הרי זהו חג המלכתו של הקב"ה כמלך בעם ישראל וכמאמר הכתוב (דברים לג'), "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". לכן השמחה היא חלק מהותי מן היום שהרי יש לנו את הזכות להיקשר למלכו של עולם ולהתפלל לפני הקב"ה ובתפילותינו להפגין כי מלכותו בכל משלה.

אם נקדיש מעט מחשבה בעניין "המלכות" בראש השנה, נתעורר לכך, שאנו, יצירי החומר ילודי האישה, זוכים לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולמעשה להיקשר לאור האין סוף – אורו של השם יתברך שמאיר מתחילת העולם ועד סופו וזורח לנצח נצחים. יש בכך זכות גדולה, שבחר הקב"ה להיטיב לנו ולמסור לבני האדם את הדרכים להיקשר אליו ולדבוק בו. עצם ההכרה במלכות השם בעולם, ועצם היותנו העם שבחר השם לו לנחלה, יש בכך שמחה עצומה, והיא בוקעת בד בבד עם הדין הנורא שמתקיים ביום ראש השנה.

קריאות התורה ביום ראש השנה

בתחילת דברינו צטטנו את נוסח התפילה "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", ובביאור הדבר פרשנו שיום ראש השנה הוא יום בריאת העולם. לכאורה בסדר קריאת התורה ביום ראש השנה היה מן הראוי לקרוא בעניינו של יום, בתיאור מעשה הבריאה ובריאת האדם הראשון. אך למעשה אנו קוראים בפרשת תולדות בסיפור הולדת יצחק, ובסיפור הגר וישמעאל, עקידת יצחק וכו' יש לבאר מה הקשר בין קריאת התורה במעשי האבות למהות היום?

כתוב בספרים [אור גדליהו, מועדים], עצם הענין שהאדם משכיל להבין שכל מה שעובר עליו נקבע לפי השגחתו יתברך, יש בזה קבלת מלכותו. כאשר האדם מקבל באמונה את כל האירועים שפוקדים אותו מתוך ידיעה שהכל חלק מהתכלית, ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", זה גופא קבלת עול מלכות שמים וקידוש שמו יתברך בעולם. והנה סיפור פקידתה של שרה והולדת יצחק (כמובא במדרש שיום פקידת שרה היה בר"ה), וכן תפילתו של ישמעאל, מלמדים על האופן בו השכילו אבותינו להתבונן בכל הקשיים שעברו עליהם באמונה, בתפילה ובדבקות בהקב"ה. והבינו שכל המאורעות קשורות בו ורק בו ולכן התפללו רק אליו, אין לך המלכת ה' גדולה מזו.

ביאור נוסף, בעצם העובדה שתולדותיו של האדם הראשון לא השכילו להמשיך ברצף הדורות את המלכתו של הקב"ה בקרב בני האדם. כדאיתא בפרק א' בהלכות עבודה זרה ברמב"ם, מדור אנוש החלה להתמעט ידיעת השם בעולם והדורות הלכו ופחתו, עד שנשכח שמו של הקב"ה מבני האדם. ראה שם ברמב"ם התיאור כיצד דור אחר דור זנחו את הקשר עם הקב"ה ופנו אל עבודת גילולים הטמאה. לעומת זאת אברהם אבינו הוא "איתנו של עולם", אשר הנחיל ליצחק וליעקב את דבר מלכותו יתברך בעולם, והם עמודי המרכבה. מאז עם ישראל ברצף הדורות לא איבד את הקשר עם הקב"ה. אדרבא, מאז ברית בין הבתרים נוצר קשר שהתחזק והתהווה במעמד הר סיני שם כל ישראל ראו את אשו הגדולה של הקב"ה ומאז ועד עצם היום הזה, דור אחר דור, בן מפי אביו, תלמיד מפי רבו, מסרו את דבר מלכותו יתברך ואת ציוויו לעם ישראל ולשאר בני נח. לפי זה ראוי יותר לקרוא את מעשי האבות, שיסדו יסוד איתן שלא נשכח מפי זרעם. זהו עומק הפשט בדברי רש"י "אדם אתם", אתם קרואים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם, כי רק אנחנו בני אברהם אבינו מיישמים את תפקידו של אדם הראשון להשרות שכינתו בתחתונים. וממילא קוראים אנו בקריאת התורה בר"ה את המשך שושלתו של אברהם אבינו. אבותינו הקדושים הם אלו שזכו להתקרב לתכלית רצונו יתברך כשחשב לברוא אדם.

שנזכה לקבל מלכותו יתברך ברצון, מתוך הכנה והתבוננות. אמן כיה"ר.

 


[1] הפיוט "ונתנה תוקף": וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום .כִּי הוּא נורָא וְאָיום .וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד. וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.
וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו .וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע  וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע .וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן. וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין .לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין. כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון. כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו. מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ. וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם. בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם. וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה וכו'.