אאא

במשנה מסכת יומא (פה ע"ב) מובא: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" בהקשר לריצוי החבר שנפגע  נאמר בגמ' (יומא פז ע"א) "אמר ר' יצחק, כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך אם ממון יש בידך התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו ריעים" (משלי ו' ג').

המרדכי  עמ"ס יומא (סי' תשכ"ג) הביא את דברי המדרש, שיש למחול ולסלוח זה לזה בעשרת ימי תשובה בכדי שתתקבל תשובתן ותפילתן של ישראל לפני הקב"ה בחיבה ובשלום.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ט) פוסק כי: "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו (בהמשך דבריו כתב הרמב"ם שעל הפוגע לבקש שלוש פעמים מחילה ופיוס, ולאחר מכן אם הנפגע אינו מוחל אין הפוגע צריך לשוב ולפייס   את הנפגע.

כדברי הרמב"ם פסק השו"ע (או"ח סימן תרו' הלכ' א) שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שהפוגע יפייס את הנפגע, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך הפוגע לרצות ולפייס את חברו הנפגע. (בהמשך ההלכה פסק השו"ע כי אם הנפגע אינו מתפייס בראשונה יחזור ויפייסנו פעם שניה ושלישית ועיי"ש סדר הפיוס באם הנפגע אינו מתרצה למחול(

בבאר הגולה על השו"ע מצוין כי המקור לחיוב המיוחד של בקשת פיוס וריצוי לפני יום הכיפורים, הוא מדברי הגמרא (יומא פז ע"א) המספרת על הנהגות מיוחדת בעניין בקשת המחילה, כגון הנהגתו המיוחדת של רב אשר הגיע בערב יום הכיפורים אל פתח חנותו של מוכר הבשר שפגע בו, וזאת כדי שהקצב ייזכר כי עליו לבקש סליחה ולפייס את רב.

חשיבות בקשת המחילה לפני יום הכיפורים

המשנה ברורה (או"ח סי' תרו סע"ק א) מביא בשם המטה אפרים, כי אומנם מי שפגע בחברו מחויב הוא לרצות ולפייס את הנפגע מיד לאחר שפגע בו, אך אם הפוגע נשתהה ולא פייס את חברו באמצע השנה' הוא מחויב לפייסו לפני יום הכיפורים והסיבה, כדי שהחוטא ייטהר ביום הכיפורים מכל עוונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וכו'.

ר' יצחק בלאזר זצ"ל בעל הכוכבי אור(מתלמידיו המובהקים של ר' ישראל סלנטר זצ"ל) כתב לחדש להלכה, כי בעבירות שבין אדם לחברו בקשת המחילה והפיוס היא תנאי הכרחי בהליך הכפרה והתשובה, ולכן אם הפוגע לא ביקש מחילה וסליחה מהנפגע, אזי גם אם הנפגע מחל בלב שלם, אין לו לפוגע כפרה וסליחה שלימה.
המקור לחידוש הדין הוא, מדברי הגמרא ביומא (פז ע"א) המספרת כי בערב יום הכיפורים רב  הלך והתיישב בפתח חנותו של אותו טבח שפגע בו וזאת כדי שהטבח ייזכר ויבקש את סליחתו.

ולכאורה אם מחילת הנפגע מספיקה בכדי לכפר על העבירה שבין אדם לחבירו, אזי מדוע רב היה צריך להטריח את עצמו ולהתיישב בפתח חנותו של הטבח? די בכך שרב היה מוחל בלב מלא לאותו טבח, ובכך העבירה של הטבח הייתה מתכפרת, אלא מתוך הנהגת רב מוכח כי לא די במחילת הנפגע, וכי על הפוגע מוטלת חובה ליזום פניה אל הנפגע ולבקש את מחילתו וסליחתו.

סברת ר' יצחק בלאזר היא שהבושה ואי הנעימות שבבקשת המחילה מחברו הם חלק בלתי נפרד מתהליך הכפרה והתשובה.

בדומה לחידושו של ר' יצחק בלאזר זצ"ל, מובא בספר מועדים וזמנים (חלק א' סימן נד) כי הבושה שבבקשת המחילה היא בבחינת ייסורים שיש בהם כוח למרק ולכפר, וממילא אם הנפגע מחל לפוגע בו בלב שלם, מבלי שהפוגע ביקש את סליחתו של הנפגע, הליך כפרת החטא לא הושלם במלואו.

במשנה ברורה (או"ח סי' תרו' סע"ק ב) כתב כי נכון לכתחילה שהפוגע ילך בעצמו אל הנפגע ויבקש את סליחתו, אך אם קשה לו לפוגע ללכת בעצמו, או שהוא יודע כי כדאי יותר לשלוח אדם אחר שישמש כשליח אשר יוכל לקרב את דבר הפיוס אל ליבו של הנפגע, אזי יכול הפוגע להסתייע באחר ולא ללכת בעצמו.

עוד כתב המשנה"ב שבעת בקשת המחילה צריך הפוגע לפרט לחברו את דבר העניין שחטא כנגדו, אך אם הפוגע יודע שחברו יתבייש בעקבות פירוט הדברים שנאמרו עליו או שנעשו כנגדו, אזי אין צריך לפרט את עניין החטא.

בפסקי תשובות (סי' תרו' אות ד) הביא את דברי החפץ חיים (כלל ד' סעי' יב) שאם עבר וסיפר לשון הרע על חברו, אזי כאשר המספר מעוניין לחזור בתשובה על חטאו, יש להבחין בין מצב בו השומעים דחו את דברי המספר וממילא חברו לא נתגנה ונתבזה, לבין מצב שהשומעים קיבלו את דברי הגנאי.

במקרה הראשון שבו השומעים דחו את דברי הביזוי, ממילא חברו לא נתבזה ולכן עוון המספר מוגדר כעבירה שבין אדם למקום ואין המספר צריך לבקש את מחילת חברו (כפי שקיימת חובה בעבירות שבין אדם לחברו).

אך במקרה שבו השומעים קיבלו את דברי המספר וממילא חברו נתגנה ונתבזה, אזי עוון המספר מוגדר כעבירה שבין אדם לחברו וממילא יש למספר חובה לגלות לחברו את דברי הגנאי ולבקש מחילה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בבאר מים חיים על החפץ חיים (אות מח) כתב, כי אם לעת עתה עדיין לא נגרם לחברו נזק וצער, יש לעיין אם קיימת על המספר חובה לגלות לחברו את דברי הגנאי והביזוי. לכן ראוי שבמצב בו טרם נגרם נזק וגנאי, מומלץ לאומר דברי הגנות, לתקן את דבריו ולהסביר למי ששמע ממנו את האמירה המבזה, כי הוא טעה במחשבתו ולאור בדיקה נוספת התברר שפלוני הוא איש ישר ונקי ואין דברי הגנות נכונים. באמצעות מעשה זה יוכל המספר למנוע את ביזיונו של נשוא הדברים ובכך הוא יקל מעליו את הליך החזרה בתשובה.

במועדים וזמנים (ח"א סי' מד) מובא בשם ר' ישראל סלנטר זצ"ל כי אומנם המבקש את מחילת חברו צריך הוא לפרט את החטא, אך פעמים ייתכן שחברו אינו מודע לכל דברי הביזוי והגנאי שנאמרו עליו וממילא גם אין לו צער ועוגמת נפש. מצב זה מעלה חשש כי אם המספר ילך אל חבירו לבקש את סליחתו ויפרט בפניו את תוכן דברי הגנות, הוא עשוי לגרום לחבר צער ודאבון לב, לכן אומר ר' ישראל סלנטר, כי במצבים מעין אלו יש לשקול בקשת סליחה ומחילה כללית בלא פירוט מדויק של דברי הגנות או המעשים שנעשו כנגדו מבלי ידיעתו.

הערהאין הדברים נכתבו כהלכה למעשה, אלא רק בכדי לעורר את לב המעיין. בכל שאלה יש לברר אצל מורה הוראה כיצד לנהוג

יהי רצון שנזכה לחיות באהבה ואחווה שלום ורעות.

גמר חתימה טובה

לרפואת מרדכי רפאל בן חנה