אאא

אבי ז"ל, איקא ישראלי, היה מראשוני בעלי התשובה של הדורות האחרונים. חלוץ, פורץ דרך, שפקפק ביסודות התרבות של החברה הישראלית, ושב אל אלוקיו.

מרגלא בפומי, שכשדנים בסוגיה כלשהי, מן הראוי לבחון את ערכיה ואת סיבותיה. אל לנו להפטיר בשפה רפה שמדובר באנשים קלי דעת.

אמת, ישנם קלי דעת רבים, אולי רובם, שמנהלים את חייהם כלאחר יד וללא תשומת לב. אך דבר זה נכון הוא בכל הציבורים. הן בין פורקי העול והן בין שומרי מצוות קלות כחמורות. עובדה זו אינה משקפת את משנת מנהיגיה הרוחניים של שום חברה. המנהיגים הרוחניים דוגלים באילו-שהם ערכים, ועל מנת לעמוד איתנה אל מול טענותיהם, עלינו להבינם ולתת להם את המשקל המגיע להם.

אבי ז"ל תיאר את אחד מערכיה העקרוניים והבולטים של החברה החילונית כערך הספק. האמת נלקחת כאפשרות, אך אין לקבוע בה לעולם מסמרות. אין אמת מוחלטת, אלא אמת יחסית, ולכן כל הנחה, אף על פי שהוכחה, תתכן האפשרות להוכיח את ההיפך ממנה.

החברה החרדית אמונה על אמון. אמת מוחלטת שניתנה על ידי הבורא, התורה וחכמיה, אשר כל דבריהם אמת. החלק של כל אחד מאתנו הוא להבין את האמת הכפויה. במידה ומתעורר ספק או מתגלה סתירה להוכחות – עלינו לשנות את הבנתינו, להעמיד אוקימתא, ואפילו רחוקה. כי האמת אינה ניתנת לשינוי.

ההבדל העקרוני הזה ביסוד התפיסה, לא ניתן, לכאורה לגישור. אדם שאמון על ערך הספק, לא יקבל לעולם אמת מוחלטת, כי הוא יודע, באופן אבסורדי – בידיעה וודאית – שאין אמת מוחלטת. לעומתו, אדם שאמון על ערך האמונה, יוכל על נקל לקבל פקפוק וספק באמת המוחלטת שלו, אם יוטל בה ספק.

על פי הטבע, חזרה בתשובה היא דבר בלתי אפשרי, בעוד עזיבת הדת ופריקת עול הם תהליך טבעי של איבוד אמון.

איך, אם כן, שבים בתשובה?

אדם שמידת האמת נר לרגליו, והספק הנצחי שלו משרת את חתירתו לאמת, אמור להרהר על מעשיו בכל רגע. רשעים – מלאים חרטות. הייתכנות של מציאות אחרת, גבוהה יותר ואמתית יותר, אמורה להדיר שינה מעיניו. הדבר היחיד שמרחיק את החיפוש המתמיד הזה הוא שינה, שאננות וחוסר תשומת לב. כשמבקשים חז"ל מן הישנים שיקיצו משנתם – לזה כוונתם. אין שום דרך לעורר תשובה את מי שדרכו ישרה בעיניו.

בהלכה מובא שיש לבדוק מזוזות בחודש הרחמים והסליחות. רבי שלמה גנצפריד בספרו "קיצור שולחן ערוך" אומר שעל האדם לעשות "בדק" גם במצוות אחרות, לא רק במזוזה. נמצאנו למדים, שדרך התשובה היא לעשות 'בדק' בעניינים שנראים לנו מתוקנים. הצורך לשוב בתשובה ממעשים רעים – הוא קטן. כי ממעשים רעים אנו שבים כל העת. רשעים מלאים חרטות. עיקר התשובה הוא בדברים המתוקנים.

הרי ברור שאדם שיודע כי מזוזת ביתו פסולה – תיכף יתקנה או יחליפנה באחרת. אך מה יעשה אדם שחושב שמזוזתו מעולה ומתוקנת? מאומה. זו סיבת ההלכה לבדוק מזוזות. לבדוק את הדברים המתוקנים, כלשון בעל הקיצור-שולחן-ערוך, "ספק עבירה, צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט האדם כשהוא יודע שעשה עבירה מאם אינו יודע".

אולי זוהי הסיבה שתשובה היא חתירה מיוחדת לפנים משורת הדין. כי תשובה היא דבר לא טבעי.

דבר הנתון בדעת, בהבנה, לכאורה לא אמורה להיות בו מחלוקת. אם ישנה סברה ישרה והיגיון בריא – כל אדם ישר אמור להבין ולהסכים עם האמת. מדוע, אם כן, אנשים ממשיכים להתווכח על שאלות ערכיות, פוליטיות, חברתיות וסוציאליות? מדוע לא יישב הימני הקיצוני אל מול השמאלני הקיצוני, ויפתרו אחת ולתמיד את השאלות מי צודק?

אדם שבוחר את חיבתו למזון על פי חוש הטעם – נותן לעצמו את ההזדמנות לטעום דבר חדש בלי דעה קדומה. טועם ומחליט אם המאכל ערב לחיכו. ההחלטה אינה שכלית. היא חושית. אך ההחלטה לטעום היא ההחלטה השכלית. אדם שבוחר לבחור – בוחר בטוב. הוא מוכן ומזומן לטעום ולבדוק. אחרי שיטעם במגמה ובמטרה להחליט על פי הטעם ולא על פי התרשמות מוקדמת – הוא יטעם נכון וטוב. טעמו וראו כי טוב השם.

מידת אמונה – היא נטיה דקה מעדינות הנפש, כך מעיד החזון איש, אמונה היא נטיה נפשית, חושית. מי שמוכן לטעום – יטעם ויערב לו. מי שדוחה את הטעימה כי הוא כבר יודע מראש שהדבר אינו ערב – לא תעזור לו הטעימה. הוא עושה אותה בעל כרחו ונגד חושיו. אך חושיו חזקים משכלו.

אדם שבוחן אך ורק את הדברים הרעים – יהיה רשע המחזיק ברעתו. אך אדם המוכן המעמיד את תכונותיו הטובות במבחן, המעז לחשוב מחדש, לבחון מחדש את הערכים הנכונים שלו, את המזוזות הכשרות שלו, את הנהגתו הטובה – יש לו סיכוי טוב לחזור בתשובה.