"רגילין ביום זה, הואיל ובו מסיימין את התורה, לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה, ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה, וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו, ונתכנה יום שמחת תורה" - את הדברים הברורים הללו כותב הרי"ץ גיאת שהיה מפוסקי דור הראשונים ורבו המובהק של האבן עזרא.
קשה עד בלתי אפשרי למצוא בימינו מי שמממש הלכה למעשה את המשפט המצוטט. אכן, כולנו רוקדים ושמחים לגמרה של תורה - מי יותר ומי פחות - בבתי הכנסת השכונתיים, בהיכלי הישיבות והחסידויות ובאירועים המוניים במוצאי החג, אך לכלל "קילוסים, הידורים ודברי שבח והודאות" איננו באים.
הסיום המחזורי של הקריאה בפרשות השבוע מתוך ספר התורה, מאבד לצערנו עם השנים, ככל שהגיל עולה, את החדווה הספונטנית והשמחה המלבבת המתפרצת לה מעצמה. את הפיזוז והכרכור בהם נהג דוד מלכא משיחא אל מול ארון ברית ה', רבים נוהגים לשמור לאירועי שמחה משפחתית שתדירותם בדרך כלל היא לא חד-שנתית.
אך עדיין, מה שנגלה לנגד עינינו היום מתיעוד ההקפות השניות לנוער ירושלמי, הוא חציה בוטה של כל הגבולות. במקום ריקוד ספק מנומס - ספק עליז בו אנו מורגלים תמיד ביום קדוש זה, נחשפנו לאירוע של פריקת רסן ללא בושה.
תיעוד סוער (צילום: שלומי כהן)
בקלסתר פנים, קצב מוזיקלי צורם ומחוות גוף שלא מותירות מקום לספק - כך בחרו בני נוער הנחזים כמנוערים מזיק כלשהו של יראת שמים, לציין את ה"הקפות" שלהם במוצאי חג שמיני עצרת, הוא חג שמחת תורה בארץ הקודש.
ולא זו בלבד, אלא שאת המקום כיבד בנוכחותו כבוד הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א - שאני מעדיף ונוטה להניח שלא יידעו אותו מראש על אופיו של האירוע והתנהלות הנוער מעורר הרחמים לו הוא יועד.
אמנם, נהיר לכל דרדק כי כל חדשי השנה לא זוכים להתנהגות מכובדת יותר מצידם של בני הנוער הללו, וראוי ואף נצרך ליזום עבורם אירוע ההולם את מצבם, אך העיתוי הספציפי והכותרת "הקפות שניות" למה שקרה אמש, לא מותיר לכם את האפשרות לבחור אלא אחת משתים: מה הוא היה יותר, מעמד מביש או מביך.