אאא

אחרי החגים כבר כאן, הזמן לעשות את כל המטלות שדחינו מלפני החגים, ועבורנו עוד אחת שאותה ניתן לעשות רק לאחר החג, וזה, כמידי חג בחגו, ביקורת עיתוני החג, כמיטב המסורת של ה-6 שנים וחצי האחרונות, בבימה הנכבדה באתר "פאשקעוויל", שמהווה אכסניה נעימה כבר שנים לביקורת הדו-שנתית, מה ששוב גורם לנו להזכיר לכם שאת הפוסט המלא והלא-ערוך, כפי שלצערנו עושים חלק מהאתרים המעתיקים את הטקסט אליהם, תוכלו למצוא רק באתר "פאשקעוויל" ומהפעם גם באכסניה הנכבדה, 'כיכר השבת'.

אמנם הפוסט הזה שלא כבעבר כבר אינו מופיע ממש באיסרו חג עצמו, אלא יום יומיים אחריו, וממילא אין למה לשלוח לנו מיילים בסגנון "מתי כבר תתפרסם הביקורת", רגע לאחר צאת החג.

פינת ההקדמה הכפולה

ראשית, באמת מדהים לראות את שטף התגובות המגיעות במייל, חלקן לעתים כמה וכמה חודשים לאחר פרסום הביקורת, ובכולן ברכות/טענות/הצעות לשיפור ועוד. אנחנו באמת קוראים את כולן ומשתדלים להגיב על רובן, במידת הצורך. בחג הסוכות האחרון, המייל אף נהפך (ולמה לא, אנחנו מעודדים זאת) למין מייל שספג את תגובות הקוראים עצמן על כתבות ופרויקטים שונים, כשהם מבקשים שנכניס זאת לפוסט. ואכן דברים ענייניים שקיבלנו, הכנסנו בהמשך, כפי שתיווכחו, שולחי המיילים הנכבדים.

שנית, וזו ההערה הקבועה והחשובה. באלפי המילים הבאות תקראו את התרשמותנו מערימת העיתונים שנחתה על שולחננו ערב החג. התרשמותנו דייקא, ולא "קריאתנו", כי אין אדם נורמלי בעולם שיכול לעבור בשבוע על אלפי-אלפי העמודים שהנפיקה כמידי חג, גם בסוכות תשע"ז העיתונות החרדית לסוגיה, ועוד ללכת להתפלל, ללמוד תורה ולטייל קצת. לכן, הביקורת היא על החומר שכן נקרא בעיניים בוחנות מאד, ועל דפדוף תוך התרשמות עמוקה, משאר חלקי העיתונים השונים.

הדברים הם כמובן דעתנו והתרשמותנו בלבד, וכל אחד אחר יכול ומוזמן לחלוק על דעתנו, הן בתגובות כאן למטה והן בכתובת המייל של הכותב שסופגת הכל ומשתדלת להתייחס לכל הדואר המתקבל.

הקדמה שנייה

כבר כתבנו בחג שעבר, פסח תשע"ו, שהוא החג בו עיתוני החג החרדיים הגיעו שוב לתחילת הגלגל. כלומר, הגלגל כבר הומצא, כל האופציות של מוספי החג כמעט כבר בוצעו בשלל רעיונות, ומכאן זה פשוט לחזור שוב להתחלה. הדבר הזה אכן נכון וממשיך גם החג הזה. לא תמצאו באף אחד מהעיתונים, כמעט, איזשהו פרויקט מדהים שיעיף לכם את הסכך.

אבל דווקא אחרי כתיבת המשפט הזה, צריך לומר שזה דווקא עשה רק טוב לעיתונים השונים. בלי פרויקטים מפוצצים מידי, בלי מפגשים היסטוריים ורבי משמעות, ניפקו חלק גדול מהעיתונים מגזינים יפים, מושקעים ומרתקים, עם כתבות שונות ויפות. וזה, בשורה התחתונה, מה שאנחנו רוצים.

השארנו הפעם את שבט החובלים מאופסן היכנשהו, כי בגדול אהבנו ואהבנו את רוב העיתונים שהגיעו לשולחננו. ובסוף, כמו בכל פעם, גם נשתדל לדרג את העיתונים השונים לפי עניות דעתנו הקובעת.

וזה בדיוק, הזמן להתחיל.

בקהילה

מה השתנה בעיתון בקהילה בחצי השנה האחרונה מאז נפגשנו כאן בפעם האחרונה? לא משהו דרמטי. הטורים נשארו כשהיו, לא הגיע כוכב חדש (נושא שהצבענו עליו בפעם הקודמת), המגזין השבועי ממשיך לדכדך ולרוב להביא כתבות פולו-אפ שונות שכבר נעשו בעיתונים אחרים, ולא ניכרת השקעה מי-יודע-מה. גם בחלק החדשות אין איזו בשורה יוצאת מגדר הרגיל (מעבר לטור הפוליטי העסיסי של ריבלין), אם כי ניכר פה ושם לאחרונה רצון לשפר בכתבות גדולות יותר מהרגיל על נושאים שונים שבחדשות. החלק הזה עדיין טעון שיפור. משהו שם עדיין לא מספיק עובד.

אגב, אם דיברנו על נושא הפולו-אפים בכתבות המגזין, בולט במיוחד היה הגיליון שלפני ראש השנה. שבוע לפני אותו גיליון, פורסמה במוסף "דיוקן" של 'מקור ראשון' כתבת-ראיון מרתקת עם יהודי שומר מצוות שניצל מהפיגוע בבנייני התאומים (לרגל מלאת 15 שנים לפיגוע), והציל אתו אישה גויה. את הכתבה ליוו תמונות יפות שצילם בניו יורק צלם העיתון. שבוע לאחר מכן, התמונות האלה והכתבה הזו (שבמקור ראשון הייתה כתבה חמישית וכמובן לא כתבת שער), היו כתבת השער במגזין בקהילה, כששם הכותב הוא "משה ברקוביץ, ניו יורק", ומצוין שם כאילו הדברים נאמרו לכתב 'בקהילה'. מאחר ושתי הכתבות היו לפנינו, החלטנו פשוט לבדוק. גילינו, כמובן, שממש ממש לא. כל הציטוטים - לא רובם, כולם - נלקחו מהכתבה ההיא במקור ראשון, שעברה כמובן קצת מישמש פה ושם כדי להתאים אותה לקורא החרדי. על זה אנחנו משלמים 18 שקלים חדשים.

אבל כרגע אנחנו, כאמור, מתייחסים לעיתון המורחב והחגיגי של חג הסוכות.

המגזין (148 עמו')

במגזין 'בקהילה' עם 148 עמו' (כבחג שעבר) ו-9 כתבות (ג"כ, כבחג שעבר).

שני העיתונים הפעם, גם משפחה וגם בקהילה, התארגנו מוקדם (ממילא לא היו ימי עבודה לאחר יו"כ ולפני חמישי שקדם לסוכות), וכבר בערב יו"כ ראינו את שני העיתונים מעל גבי דוכני העיתונים.

את מגזין בקהילה הפעם פותח, במפתיע, מו"ל בקהילה, העונה לשם אריה לייב פפר, בטור חדש (ואולי חד פעמי) ובו מין מאסה תורנית שכזו, כאילו אין לנו כבר שלושה-ארבעה טורים תורניים קיימים שפותחים את מגזין בקהילה. בסוף טורו הוא מציין ש"לבקשת צדיקי הדור (נגיד, ה.ה.) צירפנו את הקונטרס המהודר 'אוצר פניני חסידות'". זאת, כמובן, בכלל בלי שום קשר לזה שהוא גם מו"ל של ספרי חסידות שונים ומשתמש בכך בעיתון כדי לקדם את המכון שבראשותו ואת הספרים שהוא מוציא. אולי הסיבה היא גם כדי שנספור את עמודי אותה החוברת בבואנו למספר את כלל עמודי העיתון? מי יידע. בכל מקרה, ברור שלא נספור חוברת תורנית שגזורה מאיזשהו ספר, כחלק מעמודי העיתון.

ומכאן נעבור למגזין עצמו, ונפתח בשער. הלקינו בפעמים האחרונות את בקהילה על השער הלא נקי, והנה הפעם בקהילה מציג שער יפה, נקי, מהודר וחגיגי, לטעמנו אף אולי יפה יותר מזה של משפחה החג הזה.

על השער מפציעה ככתבת השער דמותו של כ"ק האדמו"ר ממרכז חסידי ויז'ניץ. אגב, הכותרת שניתנה לו, "פרי עץ הדר", היא בדיוק אותה הכותרת שניתנה לפני בדיוק שנתיים, לכתבת השער במגזין בקהילה סוכות תשע"ה על דמותו של רבי חיים גריינימן זצ"ל, שזכה גם הוא לתיאור, "פרי עץ הדר". מי זוכר דבר כזה? אנחנו כמובן.

ויז'ניץ, כזכור, כבר כיכבה על שערי שני העיתונים בעבר – אלא בהבדל אחד: עד עתה כל העיתונים סיקרו בעיקר את החצר הגדולה יותר, זו של האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ ("שעה טובה" פרסם לפני כמה שנים כתבת שער משותפת על שני האחים, עם פרופיל נרחב על השלום ועל היחסים ביניהם). והחג הזה, גם בבקהילה וגם במשפחה בחרו את כתבת הפרופיל המרכזית לערוך על האדמו"ר השני, רבי מנחם מנדל. איך זה קרה? איך בדיוק באותו חג שני העיתונים עושים דבר זהה? לאלוקים הפתרונים, למרות שזה קורה שלא בפעם הראשונה.

זו גם אבן בוחן לבדוק ממש עיתון מול עיתון. הרי שניהם התהדרו בכתבת פרופיל לדמותו של האדמו"ר. מי עשה אותה טובה יותר? מדויקת יותר? עשירה יותר?

ובכן, האמת היא שלמעשה שתי הכתבות משלימות האחת את השניה. זו של בקהילה, כדרך בקהילה, היא יותר סיפורים סביב הרבי ופחות פרופיל מדויק, וזו של משפחה היא יותר תיאורית, מתוך הבית פנימה ומתוך שהיה בחצר עצמה. לכן הפעם ניתן את הצל"ש מבין שתי הכתבות הזהות לזו של משפחה. אין תחליף לביקור בלתי אמצעי ותיאור ססגוני מראיה בעיניים ולא משמיעה באוזניים (ואם כבר גלשנו למשפחה ולכתבה הזו, באופן קצת יוצא דופן זו הכתבה היחידה – עד כמה ששמנו לב בין מאות עמודי משפחה – שאריה ארליך, שבדרך כלל ממלא כמה וכמה כתבות מושקעות בעיתוני החגים, כתב).

עוד הבדל ראוי לציון בין שתי הכתבות מופיע בשער. דווקא ב'בקהילה', שלפי עדויות שונות מפנק את חצר מרכז ויז'ניץ במוסף התמונות 'העולם החרדי' במשך כל שבוע כמעט, נתן לחצר בשער את התיאור התוחם יותר, חצר "מרכז חסידי ויז'ניץ", בעוד שמשפחה לא השתמש בתואר הזה בשער, וכמדומה גם לא בכתבה עצמה. סתם כך, כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ, ותו לא (כמובן שבכתבה עצמה נכתב בצורה די פתוחה, כבר בפתיחת הכתבה, על היחסים המתוחים לפני פטירת הרבי הקודם והשלום שנוצר מיד לאחר הפטירה. דבר שפחות הודגש (השלום, לא המתיחות), ואולי חבל שלא, בכתבה בבקהילה.

במגזין עוד שורה של כתבות מעניינות יותר ופחות. למשל, "ראיון ראשון לעיתונאי חרדי" של נשיא ביהמ"ש לשעבר אהרון ברק. ובכן, שתי הערות: ראשית, זה לבטח לא הראיון הראשון לעיתונאי חרדי. הנה כי כן רק לפני שנתיים וחצי התראיין ברק למגזין פסח תשע"ד של משפחה, בכתבה על האדמו"ר מסלונים, ולכאורה היו עוד כמה לפני. נכון אמנם שכתבה נרחבת שכזו עוד לא פורסמה אתו בעיתון חרדי, מה שמוביל להערה השניה: מי אמר שראיון עם אישיות כזו (לא על נושא ספציפי כמו האדמו"ר מסלונים) הוא בכלל בסדר? הוא הרי היה הסדין האדום של הציבור החרדי לפני עשור ומחצה, אז כעת פתאום אכשר דרא להביע את דעותיו המלומדות מעל עיתון חרדי? הכותרת, אגב, נלקחה מסיפורו על תקופת השואה בה היה נער צעיר, כאילו זו עוד כתבה מרגשת עם סתם ניצול שואה... היא גם לא-באמת-כזו מעניינת, ויותר יורדת לדקויות של משפט וכדו'.

שאר הכתבות: כתבה נרחבת של מסעו של הרב יעקב ב' פרידמן לאי הכוהנים ג'רבה. כתבנו בביקורת הקודמת על ה"מתכון" של בקהילה לחגים, ואכן בגדול צדקנו גם החג הזה ובקהילה ממש השתמש במתכון הזה לכל אורך הגיליון לבד משינוי קטן: כתבת הפרופיל שבשער, אחרי כמה שנים, הופקדה הפעם בידיו של חנוך ברסלר במקום ב' פרידמן, וב' פרידמן עשה כתבה אחרת על עוד מסע שלו בעולם, הפעם בג'רבה, כתבה מצוינת ומעניינת; כתבות נוספות הן ראיון עם המקובל הרב שמואלי אביו של המקובל הרב בניהו שמואלי; ראיון עם השר לשעבר אהרון אבוחצירא שמספר על שושלת משפחתו; ראיון ראשון עם החרדי חסיד גור שהשתחל לפרקליטות (לא יותר מידי דין ומשפט במגזין אחד?); על תקן כתבת המוזיקה נלקח הפעם הזמר ישי ריבו. בקהילה פעמים רבות בוחר לא לקחת זמר מיינסטרים חרדי אלא כאלה שהם יותר בשוליים החרדים וזמרים יותר של הציבור הד"ל, כמו עמיר בניון והפעם ריבו.

עוד שתי כתבות במגזין: אחת מהן מבטיחה בשער על "תופעת המתחרדים שהגיעה ללונדון: קירוב בשכונות המרוחקות בממלכה", אבל למעשה אין זו כי אם כתבת יח"צ אפילו לא מוסווית לארגון "דרשו" ולמפעל שלו "הדף היומי בהלכה". איך אנחנו יודעים? כי כתבה זהה, עם אותו רעיון ועם אותם מרואיינים הופיעה כבר בעבר פעמיים, פעם במוסף ש"ק של יתד ופעם בקו עיתונות. אז הנה הגישו לנו אטריות מחוממות שפורסמו כבר פעמיים במקומות אחרים, מה שהפך את הטייטל שהוצמד לכתבה: "יצחק הלוי, לונדון", לבדיחה.

כתבה נוספת היא כתבת ניחוח חו"ל, והפעם של יצחק הורוויץ – בהונג קונג, כתבה בת עשרה עמודים. גם כתבה זו היא אבן בוחן מעניינת מול משפחה. שני העיתונים פרסמו החג הזה כתבת חו"ל ממקום אקזוטי במזרח הרחוק, בקהילה בהונג קונג ו'משפחה' ביפן. אז מה מעניין יותר? גם הפעם, משפחה עוקף את בקהילה בנושא הזה. ב'משנה' המקדים את הכתבה בבקהילה, מצויין כי הורוויץ עשה שבועיים ימים בהונג קונג. שוב בדיחה לא מוצלחת. הוא אכן עשה בהונג קונג (יש תמונה), אבל מסופקנו אם היה שם יותר מלילה אחד, שלא לדבר על כמה שעות בלבד (הונג קונג כידוע היא יעד לקונקשנים שממשיכים הלאה, ורבים עוצרים בה לכמה שעות או ללילה). איך אנחנו יודעים? כי רצינו להרגיש קצת עולם גדול ולקרוא על ההווי ההונג-קונגי, אבל במקום זה קיבלנו בעיקר כתבה צרה על הקהילות היהודיות של הונג קונג, וקצת על הרגלי הנסיעות ברכבת התחתית. גם נחמד, אבל לא מספק. זה בטח לא יבול של מי שהיה שם "שבועיים ימים".

ב'משפחה' לעומת זאת, הכתבה על יפן, פרי עטו של שמעון ברייטקופף, תופסת הרבה יותר עמודים (22), והיא גם מרתקת לכל אורכה, מתארת בשנינות ובהומור את החיים ביפן מול אלה הישראליים, מספרת את ההיסטוריה היהודית מול היפנית, את הביקורים באתרי התיירות השונים בטוקיו ועוד, וקצת גם על שליח חב"ד בטוקיו (איך זה שכל כתבת-חו"ל הופכת בסוף למין כתבת-יח"צ שכזו על השליח החב"די המקומי?). אז נכון ששם יש גם פרסומת לא כ"כ מוסתרת לחברת התיירות החרדית שמוציאה חרדים ליפן, אבל זה נעשה גם באלגנטיות ולא העיב על שאר הכתבה המרתקת במשפחה.

מבחינת מדורים, לבד מהטור האמור של פפר לא התחדש בקהילה במדורים חדשים או בסיפור חדש בהמשכים.

כתבה בולטת: המסע לג'רבה (למרות שבזמנו, כמדומה, אהרון גרנות כבר עשה כתבה דומה במשפחה).

מוסף "חברים לספסל" (56 עמו')

במוסף הפעם 56 עמו' (מול 64 בחג שעבר), ו-9 כתבות (כבחג שעבר).

ממש כפי שכתבנו, בקהילה ממשיך עם המתכון (הלא-רע), גם בנושא הזה, וגם הפעם מוסף הנושא הוא של מפגשים בין שני אישים, רק הפעם בנושא אחר. עורך העיתון אף כותב זאת במפורש בהקדמה למוסף. הוא מתאר את לילות החשיבה על עיתוני החג, וכותב: "חשבנו והגענו למסקנה מעניינת וצפויה: אנשים אוהבים לקרוא על אנשים, ולכן החלטנו להפגיש אנשים שהכירו בצומת חייהם ופנו לאפיקים אחרים".

הרעיון הפעם הוא להפגיש שוב אנשים מוכרים שלמדו יחד, בבית הספר או בישיבה. הכתבה הפותחת שעליה לכאורה גאוות המוסף, למרות שבקהילה בחר שלא להבליט את זה בשער המגזין הראשי (וכבר תבינו למה), היא זו שמחזירה את גבאי בית הכנסת האר"י מצפת לשיחה משותפת עם מרן הגר"ח קניבסקי, ויש גם תמונות שלו יחד עם כתב בקהילה בבית הגר"ח. אז למה לא הבליטו? הנה הנוסח שפורסם ביום רביעי השבוע ביתד נאמן:"הבהרה: מבית מרן שר התורה שליט"א, נמסר כי הכתבה שפורסמה באחד השבועונים נעשתה בתרמית ושלא על דעתו ודעת ב"ב כלל וכלל".

שוב פעם בקהילה חוזר לסורו המגעיל, ועושה כתבות שכאלה שלא על דעת המשתתפים בה (ממתי ר' חיים יסכים להעניק ראיון לבקהילה?). האמת היא גם שמחוץ לתמונה האמורה אין בכתבה כמעט מילה מר' חיים (המילה היא, למרואיין: "תגדל פאות וזקן". זהו). כך שזה לא באמת הישג, ובוודאי – כדרכנו – לא נסקר כתבות שגונבות דעת ומבזות את העיתון בעינינו ולכאורה בעיני כל קורא.

שאר המוסף דווקא לא רע, למרות הנושא האנמי והלא מפוצץ. כתבה בולטת נוספת היא זו עם קובי אריאלי שחוזר פעמיים: גם, שוב לעיתון בקהילה (לראיון חד פעמי), וגם יחד עם יצחק רביץ לישיבת חברון. היא כתובה טוב, מצחיקה ומשעשעת. שאר הכתבות (-ישי לפידות ואבי כץ חוזרים לרזילי, יגאל גואטה ואלי בן דהן לטורו קולג', הרב עמאר והרב אביכזר נזכרים בישיבה בקזבלנקה, שוינגר ושלמה נס ליישוב, גליס (איך לא, אה?) יחד עם צ'רלי ביטון חוזרים ל...מאה שערים (הם לא באמת למדו אף פעם ביחד), ודב הלברטל (כמה אפשר ממנו, די) יחד עם המעצבן אפילו יותר ממנו, אלעזר שטרן, חוזרים לנתיב מאיר-), חביבות, לא משהו יוצא דופן, אבל את רובן גם עדיין לא קראנו. אז נדלג.

מוסף פוליטי "אנשי האתמול" (32 עמו')

המוסף הפוליטי מכיל הפעם 32 עמו' (מול 48 בחג שעבר), אבל הפעם בעמודים גדולים. לא ברור מה קרה הפעם שהמוסף הקבוע של יעקב ריבלין נדחק מהדפסת הכרומו הקבועה וחזר להדפסה על נייר עיתון רגיל. אולי שליחה מאוחרת של החומרים? מי יידע. עכ"פ קצת חבל.

כבר כתבנו בפעם שעברה, ואנחנו עדיין חושבים כך, שהמוספים הפוליטיים של ריבלין כבר למעשה מיצו הכל. סובבו מכל כיוון את ש"ס, אגודת ישראל ויהדות התורה. כתבו על העבר, ועל העתיד ועל מה שלא תרצו. לכן, כבר כתבנו, היה מעניין לתת לעט העסיסי של ריבלין להכין פעם כתבה נרחבת או מוסף מיוחד על נושא שהוא לאו דווקא פוליטי ולכאורה זה היה יוצא מעניין הרבה יותר.

הנושא הפעם, גם הוא קצת אנמי, הוא הח"כלשים, הח"כים והשרים החרדיים לשעבר, קצת תיאור על עברם (שאפשר היה למעשה לקרוא בזמן אמת בכל עיתון שכתב בו ריבלין בזמנו), וטור מאת יהודה רוסט (המצוין!) שמספר על ההווה של אותם אישים. לא נאמר שזה לא היה מוסף מעניין, כי זה כן היה, אבל אנמי ותחת הרגשה שהנושא כבר פחות או יותר מוצה.

אז למה בכל זאת קראנו? כרגיל, בגלל הלשון והעט העסיסית של בכיר הכותבים, לפחות הפוליטיים, החרדיים. הנה, קחו דוגמא, לכתיבה העסיסית של ריבלין שעושה אותו למה שהוא, קטע מתוך הכתבה על ח"כ לשעבר יעקב כהן, אותו ח"כ שבזכות הסטירה שחטף מאמנון דה-הרטוך, הזיז אותו מהשירות הציבורי והייתה לחרדים הישועה, קטע קלאסי של ריבלין: "הח"כים החרדיים עמדו נגד דה הרטוך חסרי אונים. אפשר להדיח שר מתפקידו, אפשר להפיל קואליציה ולתמוך בממשלה אחרת, אבל אין עצה ואין תבונה נגד חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. מאחר והיועצים המשפטיים נטו לסמוך על דה הרטוך בעיניים עצומות, לא נותר לח"כים החרדיים אלא למרוט את שערות ראשיהם ולצפות לישועה.

"מאחר ומגלגלים זכות על ידי זכאי, עלה בגורלו של ח"כ יעקב כהן להיות מבשר הגאולה. יומא דניסא התרחש בכ"ד תמוז תשס"ז (יש מנהלי מוסדות שעדיין חוגגים אותו עד היום, בצנעה). דה הרטוך הוזמן לאחת מוועדות הכנסת לדיון כל שהוא בנושא שאינו במתחם החרדי דווקא. איתרע מזלו ושיחק מזלנו, שהוא פגש ביציאה את חבר הכנסת יעקב כהן. כהן התנפל עליו בצעקות והאשים אותו שהוא גרוע יותר (או כמו. דעות חלוקות בנושא) מהגרמנים. דה הרטוך לא שלט בעצמו, והעניק לו סטירת לחי מצלצלת.

"כל ח"כ חרדי אחר היה מנגב את הלחי ורץ להתלונן לקצין הכנסת. אבל האינסטינקטים המחודדים של כהן, יחד עם כישורי משחק משובחים, הולידו את הסצנה הבאה. הוא השתטח אפיים ארצה משל קיבל כדור בראש וקרס לחלוטין. שלושה סדרני כנסת חסונים אחזו בזרועותיו ועזרו לו להגיע למרפאת הכנסת. כהן שכב שם שעתיים, עד שכל כתבי הכנסת וצלמיה באו לתעד אותו. משסיימו, קם על רגליו כאחד האדם והלך הביתה".

התיאורים העסיסיים האלה, הם המעניינים שבכתיבתו, ומוסף זה מלא לרוב מהם.

בעמודים האחרונים של המוסף פתאום לוקח השותף לעבודה, יהודה רוסט (שגם כתיבתו הייתה מצוינת לאורך המוסף. ניכר גם שלווה ע"י ריבלין במידעים השונים שהביא), את המושכות לגמרי, וכותב בעצמו את הכתבות על ח"כים שונים, גם על העבר וגם על ההווה. מאי שנא? באלה נגמר לריבלין הכח? לא זכינו להבין.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים בבקהילה (מלבד החוברת התורנית, וסדר הושענות מתנת לקוראים. יפה) הם מוסף "פנינים" (96 עמו'), עם כמה פרויקטים וכתבות מעניינות, ביניהן כתבה בולטת על נשות השאלים, נשות דיינים ועוד (שער 'בתוך המשפחה' הפעם יפה יותר לטעמנו). דבר מוזר שמצאנו שם: בתוך פרויקט על אנשים שונים מדורות שונים, מובא ראיון משותף עם הסופר הוותיק שמואל ארגמן, והעיתונאי הצעיר "מעורכי בקהילה", לפי הטייטל בכתבה, "מאיר וסטהיים". אז מה הבעיה? שאין אחד כזה. מאיר וסטהיים הוא כבר כמה שנים מין שם-עט שעובר בירושה בין כתבי בקהילה השונים (שלא רוצים לפרסם 2 כתבות בשמם באותו מגזין. זה התחיל כמדומה בשלומי גיל, אז יכולת לראות כתבה תחת השם "מאיר וסטהיים", ואילו בתמונות רואים את מר גיל... והמשיך הלאה ליצחק הורוויץ ועוד). אז איך אם כן מתקיים משותף בין אישיות שקיימת לאישיות שאינה קיימת בעולמנו? בירור קצר עם אחת מכותבות 'פנינים' העלה שמדובר היה בשיחת ועידה בין הכתבת, אחד מכתבי בקהילה ומר ארגמן. איך מינו את רוח הרפאים העונה לשם 'מאיר וסטהיים' ושדרגו אותה ל'מעורכי בקהילה', לא זכינו להבין; מוסף סיפורים "מכל מקום" (32 עמו'), שבמפתיע מורכב אך ורק משמות עט לא מוכרים, ולא של אף אחד מכתבי העיתון (לדוגמא: הרשלה שטיינברג, ב. זונאנבד, ב. דירנפלד וכו'. וסליחה אם אלו שמות אמיתיים ופגענו בדור הסופרים הבא), מוסף תמונות "העולם החרדי" (32 עמו'), מוסף הילדים "חברים" (48 עמו') ומוסף תורני "תבונות" (48 עמו'), חלק החדשות ובו כתבת פאנל עם רבני נועם וכמה כתבות יח"צ (48 עמו'), ומדיסק נפלא "לשורר שיר חדש 4", ובו מיטב הסינגלים החסידיים האחרונים (דיסק מקפיץ וחביב, שנשמע אצלנו הרבה יותר מרעהו, "בקצב הלב" של משפחה, למרות שההוא הפקה מקורית, אבל של סתם, מחרוזות מוכרות ומעייפות).

חלקים מעיתון, כמו גם את המוסף הפוליטי כולו יכולתם לקרוא באתרים החרדיים, מה שמוביל שוב לשאלה למה לא בקהילה ולא משפחה, מצרפים דיסק ובו תיעוד וידאו של חלק מהראיונות (תיעוד וידאו, למשל, של הביקור בהונג קונג היה יכול להיות מרתק!). אנחנו בתשע"ז, וגם מוטקה בלוי, לכאורה, ירשה דבר שכזה.

בסה"כ נהנו הפעם קוראי 'בקהילה' מ-540 עמודים, מול 564 בחג שעבר.

משפחה

המגזין (356 עמו')

מגזין 'משפחה' הוא שוב משתבח וגדל (הוא ייעצר פעם?), והוא הגדול בתולדותיו, מכיל 356 עמו' (מול 348 בחג שעבר), ו-38 כתבות (מול 28 בחג שעבר. בשתיהן הכללנו גם את הכתבות הקצרות, בנות העמוד אחד או האבל בפרויקטים שבתוך המגזין).

כבר דיברנו שוב ושוב על אי הנוחות שבמגזין כה גדול, אבל אין קשב. בכמה מגזינים גדולים אחרים, אפילו בחרדיים שיצאו בארה"ב, עושים פתרון פשוט לבעיה הזו: מחלקים את המגזין לשניים, עם שער כפול. זה מוריד במחצה את המאסה ומקל מאד עלינו הקוראים, ולא ברור למה לא עושים זאת במשפחה.

המגזין מלא וגדוש, ובהחלט מעניין ומרתק בחלקים רחבים שלו. רק לדפדף מלמעלה על הכתבות מבלי לקרוא בכלל, לקח שעה ארוכה-ארוכה.

על השער מפציע הפעם (שוב. כבר היה על שער בקהילה לפני כמה חגים וכמדומה גם בשער משפחה) הגראי"ל שטיינמן, הפעם לא בכתבת פרופיל לדמותו, אלא במה שכונה בכותרת "הסוגות של גדול הדור", ותואר בדרמטיות יתירה בשער כ"פרק הגנוז בחייו של הגראי"ל נחשף לראשונה. בתום מרדף חוצה יבשות איתר שליח משפחה את המסמכים המסעירים ששופכים אור על ימי הבדידות העלומים באירופה. הסיפור שלא סופר מעולם בפרסום ראשון".

ראשית, די מדובר בתרמית וכבר נסביר למה, אבל גם האמירה "הסיפור שלא סופר מעולם בפרסום ראשון" היא קשקוש, ומאחר ועל ימיו של הגראי"ל במונטריי שבשוויץ כבר התפרסמה יותר מכתבה אחת, ובהן יודעים היכן? נכון, במשפחה עצמו, לפני שנים בודדות...

ובאשר לחומר עצמו: ליבת הכתבה היא בעצם מכתבים שנשלחו ממונטריי שבשוויץ לבריסק, וכאן אנחנו מגיעים לתרמית: המכתבים שנמצאו, לפחות ברובם המוחלט אם לא בכולם, הם מכתבים של הגר"מ סולובייצ'יק שכתב ממונטריי אליה נמלט עם הגראי"ל לבני משפחתו וחבריו בבריסק. הקשר של הגראי"ל לכל הסיפור הזה הוא קלוש מאד, ומכאן ועד להפוך אותו לדמות העיקרית של הכתבה, מה שלא קורה גם בכתבה עצמה, ועוד לכנות את כל הסיפור הזה בכותרת "הסודות של גדול הדור" כאילו הוא הסיפור העיקרי כאן, זה כמעט תרמית. שלא לדבר על כך שהסיפור הזה חלש ביותר בשביל כתבת שער. סה"כ מדובר בכמה מכתבים שמצא אצל גביר כלשהו הרב שמעון יוסף מלר, יהודי שמכר אינספור כתבות לכל העיתונים, וכנראה קנה אותם כדי לפרסם בספריו, וכעת לאחר שהשתמש בה הוא מחפש קונה במחיר מפולפל למכתבים האלה (דבר שמצוין במפורש בסוף הכתבה). כמובן שלחגיגת הסוג-של-יח"צ הזו הצטרפה גם בוקסת יחצ למהדרין על ספריו של הנ"ל, ולא הצלחנו להבין איך הכתבה הזו זלגה לכתבת השער, כאילו היא הכתבה העיקרית ומיוחדת במינה. לא היה בה שום דבר.

על שתי כתבות נוספות, הפרופיל על האדמו"ר ממרכז חסידי ויז'ניץ ועל הכתבה מיפן כבר כתבנו קודם, אז הלאה:

כתבה בולטת נוספת היא ראיון, עם כאילו כותרות מפוצצות, מעו"ד יעקב ויינרוט, שמדבר בראיון "מסעיר" על החרדים העובדים ועוד, ובשער גם מובלט החלק של "המלחמה לחיים של יעקב וינרוט" (וינרוט חלה במחלה לאחרונה). אז בואו נעבור אחד אחד: ראשית, ויינרוט לא ידוע כסרבן ראיונות. הנה כי כן, רק לפני כשנתיים הוא העניק ראיון נרחב מאד לבקהילה (נדמה לנו שדווקא לא בחג), שם דיבר פחות או יותר על אותם נושאים והביע את אותן דעות. זה נכון שהוא לא מתראיין כל יום, אבל הוא אדם שאוהב להתבטא והנה הוא בחר את הפלטפורמה של משפחה לתת את המאסה שלו הפעם. שנית, לפי השער ניתן היה להבין שכחלק מהכתבה מדבר ויינרוט על מחלתו, מה שיכול היה (סליחה, אבל זו האמת) להיות החלק המעניין של הכתבה, שהוא מדבר על חייו האישיים ועל מלחמתו לחיים, אבל כל זה ממש לא מופיע, לבד מאולי משפט אחד שגם הוא נכתב ע"י המראיינים (אליטוב וברייטקופף) עצמם ללא קשר לויינרוט שלא דיבר על הנושא כלל. אמנם, התמונות שלו שצורפו לכתבה דיברו הרבה, והן היו אפילו מזעזעות (הוא נראה בהן חיוור וכחוש) ולא ברורה חדוות העורכים לפרסם כ"כ הרבה תמונות לא מחמיאות של העו"ד.

עוד נושא הוא האורך הנורא של הכתבה (20 עמודים). תסכימו איתנו שכאן זה אפילו לא פרופיל על אדמו"ר ששווה כזו מאסה ארוכה. זה ראיון שבשלב מסוים מתחיל למצות את עצמו ולחזור על הדברים. אז למה למרוח דבר כזה על 20 עמודים? פייר? לא היה כזה מעניין.

בין הכתבות היפות הנוספות במגזין (לא נתחיל למנות את כולן כי לא נגמור), ה'אירו' של ארה"ב, הטייס החסיד שהחליט בהחלטה של רגע לטוס טיסת אונס וכמעט להקריב את חייו העיקר שלא לנחות בשטח מלא ילדים. סיפורו התפרסם בכלי התקשורת האמריקניים לפני כמה שבועות, והנה משפחה הראשון מהתקשורת החרדית שמגיע אליו לראיון ארוך ויפה; ראיון עם חבר מועצת גדולי התורה הגרמ"צ ברגמן (עליו חתום ג"כ שמעון ברייטקופף, שבאמת צריך לומר שהחג הזה כיכב מעל דפי משפחה על שלל חלקיו, והביא כתבות וראיונות יפים), אם כי החג הזה מתפרסם ראיון עם הנ"ל גם ביתד נאמן; כתבות שונות על אנשיהם של טראמפ וקלינטון רגע לפני הבחירות, כמה פרויקטים (המקובלים של ימינו, ראשי הקהל באירופה, הבנש"קים שהקימו מעצמות תורה) ועוד כמה כתבות.

כמו שפתחנו, אמנם החג הזה לא מצאנו, ואולי טוב שכך, פרויקט מפוצץ מידי, אבל היה מדובר, במגזין משפחה, במגזין מלא וגדוש, מעניין ומרתק בחלקים גדולים שלו, ועל כך שאפו.

במגזין מתחיל הפעם, זאת יש לומר, סיפור בהמשכים חדש של ח. אליאב (משה גרילק, כפי שאף נכתב במפורש בחלק אחר של העיתון), ויש, כנראה, למה לצפות.

עוד יש להאיר, על העיצוב היפה, המוקפד והמשדר יוקרתיות לאורך כל המגזין. שתבינו, מן הסתם לעצב ולערוך מגזין ענק של 356 עמודים זה לא קורה בשבוע אלא מעוצב לאורך זמן רב, ואכן יצאה עבודה גרפית יפה מאד.

מה שמוביל להערה נוספת: מכיוון שמסתמא עיתון חג עמוס וחגיגי לוקח זמן רב להכין אותו, מה קורה עם השבועות שלפני? הרי בגלל עיתון החג אין פתאום עוצר בגיליונות ה"רגילים" שלפני (שחלקם גם הם גיליונות חג, כמו ראש השנה), האם זה פגע בהם? אז זה גם מבחן לרמתו ואיכותו של העיתון. במשפחה, גם העיתונים שלפני לא נפגעו, והיו איכותיים עם כתבות מקוריות, פרופילים על אדמו"רים וכו', מה שא"א לומר על בקהילה, שהגליונות לפני סוכות היו נראים כגיליונות שיצאו רק כדי לצאת, עם כתבות מן הגורן ומן היקב כאשר, מן הסתם, מירב ההשקעה שם בשבועות שלפני כן הייתה על גיליון החג.

מוסף "שחור לבן" (132 עמו')

בחלק החדשות הפעם, שגם הוא הפך בשנים האחרונות לסוג של מוסף, 132 עמו' (כבחג שעבר), ו-39 כתבות (מול 36 בחג שעבר. גם כאן, חלקן בנות עמוד אחד).

גם הפעם ישנה מין כותרת ערטילאית למוסף ('שחור לבן – המספרים המפתיעים, הדמויות המרתקות, הקהילות השונות, פוליטיקה, תרבות, צריכה, חסד, תחבורה'. בקיצור, כלבו) שפחות או יותר חוץ מהכתבה הפותחת הוא כולו מריחה אחת של יח"צ, שכבר כתבנו בפעם שעברה שזו פשוט בושה. מילא אם זה היה משאיר את עלות העיתון כמות שהיא בזכות מוסף היחצ שאנחנו משלמים עליו, אבל לא. שילמנו החג הזה (גם לבקהילה) יותר מהרגיל, הרבה יותר – 30 ₪, וזכינו לקבל מוסף שכמעט כל-כולו יחצ למהדרין.

אז הוא נפתח בכתבה שסוקרת את החרדים ומוצאת – איזו הפתעה – שהציבור הליטאי כוחו גדול יותר בקלפי מהחסידי ובתוך החסידי ששלומי אמונים גדולים יותר מגור. זה פחות או יותר הכותרת והחלק המעניין של המוסף, שבינתיים לא ממש הרעיד את אמות הסיפים, ומכאן והלאה, לבד מפינות מעניינות פה ושם במוסף, הוא מורכב ברובו המוחלט מכתבות יחצ שאף לא מנסות להידמות לאחרות, כמעט לאותם לקוחות ממוספים קודמים: אתרוג, מעייני הישועה, איחוד הצלה, ליבוביץ וכו' וכדו'.

באחת הכותרות של הכתבות מובטח כי "אנשי אמונו של מרן הגראי"ל שטיינמן בראיון נטול מסיכות". מה אתם מבינים מזה? שיש כאן הצצה לבית פנימה? שהם חושפים את סדר יומו? ממש לא... מדובר בסה"כ בכתבת יחצ לקרן ההסעות, עם אישים שאכן חלקם מסתופף בבית הגראי"ל, אבל זה ממש לא רלוונטי לכותרת. לא על זה הכתבה. היא נטו על קרן ההסעות.

הדבר היחיד שמעניין לאורך המוסף זה הסקר האמור שבחן את הציבור החרדי בהיבטים שונים, וגילה אפילו (מבטיח שזה הודפס) שהמעדן החרדי הכי פופולרי הוא מנת סלומון, ואחריו בתור גפילטע פיש (מי האמין שיעקפו את הקוגל הירושלמי), ושהסלט הכי פופולארי – תחזיקו חזק – הוא/היא, הוא/היא: 10, 9, 8, 7, 6,... 1. סטגדיש: סלט טחינה!!! סקר חשוב בהחלט.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: 'בתוך המשפחה' (164 עמו', יותר מהמגזין הרגיל של 'בקהילה'. בחג שעבר היה 132 עמו'), עם כתבות שונות ובהן פרויקט על נשים שחוגגות סוכות ברחבי העולם, ושער יפה; מוסף "ילדים" (48 עמו'); מוסף 'נעורים' שנקבר הפעם לטובת פרויקט לילדים "חמשת החושים" תחת הטייטל "נעורים כותבים ילדים" (48 עמו') ומוסף תורני "קולמוס" (48 עמו'), וכן דיסק מחרוזות בהוצאה מקורית בשם "בקצב הלב".

מילה אחת על מוסף הסיפורים המקורי, "המטרה: קובה" (116 עמו'). כתבנו פעם ופעמיים על נושא מקוריות היתר שהורג פעמים רבות את מוספי הסיפורים, בעוד אנחנו הקוראים אוהבים סיפורים יפים ופשוטים ולא חייבים אף נושא או איזה פרויקט גם בזה. אבל הפעם במשפחה באמת הבריקו במוסף הסיפורים: הם פשוט הגישו ספר מתח שלם, שנכתב ע"י 12 סופרים שונים, כל סופר פרק, כשאת הפרק הפותח כתב ח' אליאב. מדובר ברעיון מעניין וגם מורכב (כפי שמעידים הכותבים עצמם בסוף הספרון), ותוצאה באמת מעולה, למרות שעוד לא צלחנו את כולו. הפעם, מסירים את הכובע.

להבא, אנא תביאו מוסף סיפורים יפים, ואנחנו לא צריכים אף קשקושים מיותרים מעבר לזה. ושוב, כל הכבוד על הרעיון והביצוע.

בסה"כ נהנו קוראי 'משפחה' החג הזה מ-912 עמו' (וואו!), שהוא כמובן העיתון הגדול בתולדות משפחה ושאר העיתונים.

שעה טובה

האמת? לא ברור איך עדיין נסקר כאן העיתון הזה, כמו גם בכלל, איך הוא עדיין יוצא לאור, כאשר מדובר בעיתון שיו"ל בשנת 2016 ונראה, נכתב ונקרא כמו עיתון שנתקע באמצע שנות ה-80. סקרי הטי.ג'י.איי. מורידים אותו בכל פעם בעוד קצת, אבל כוחו של ההרגל חזק מאיתנו והנה גם הפעם אנחנו מסקרים אותו.

המגזין (80 עמו')

המגזין מכיל הפעם 80 עמו' (בדיוק כבחג שעבר), ו-7 כתבות (בדיוק כבחג שעבר) פלוס טור מורחב של הכוכב של שעה טובה שכבר כתבנו עליו בפעם הקודמת, הרב אשר קסל רב כפר הנוער זוהרים של הרב גרוסמן.

הרב קסל הוא הפעם כוכב כפול 3: א', נמצא בטור הקבוע, ב', משתתף בפאנל ששעה טובה כינס של אנשי חינוך (הידד! כתבה מקורית של שעה טובה! כמה זמן לא ראינו כזו), ועוד כותב סיפור ארוך על הנושרים.

בשער נמצאת הפעם לא דמות חרדית, אלא הרב שמואל טל, שגורש עם ישיבתו מגוש קטיף ועבר תהליך של התחרדות. הנ"ל כבר רואיין כמה פעמים. ומה בכלל הטריגר הפעם? לא ברור. על הכתבה הזו כמו גם על שאר רוב הכתבות היותר בולטות במגזין חתום עורך העיתון, אשר צוקרמן (גם זה לא ראינו, עורך שכותב בעצמו את רוב הכתבות).

מה עוד? ראיון, בלי אף טריגר, עם זוכה פרס נובל ישראל אומן (מכאן ועד לסוף העיתון, לבד מהפאנל האמור, הכל אלה ראיונות טלפוניים שנכתבו, בסגנון הידוע, המעייף והלא-קריא של שעה טובה); עם אריק לנדא אלוף ישראל בהרמת משקולות שהוא לפי העיתון חוזר בתשובה אך אשתו חילונית והם מקיימים בית בהרמוניה. אין לנו אפילו מה לומר על זה; מוטקה ציפור, בכיר אצ"ל שמתראיין עם נכדו שחזר בתשובה וכתבה "לזכרו" של פרס, בו חוזר שעה טובה 20 שנה אחורה ושוב מכפיש את דמותו.

והעיצוב? הלא אמרנו, של שנות ה-80. השער נראה שעוצב בכיתת מחשבים בכיתה ד'.

הכתבה הבולטת, איכשהו, היא זו עם הפאנל עם הרב קסל, חיים ולדר והרב ריין מ'לב שומע', לא כי היא כתובה טובה או עשויה טוב או ממצה נושאים, אלא רק כי זו היחידה מזה זמן רב שראינו שהם בכלל זימנו כתבה מקורית משלהם, עם פאנל ואפילו תמונות מקור (אמנם חסכו על צלם, מדובר בצילומים ממצלמה דיגיטלית שאפילו התאריך בהן צולמו הודפס בעיתון). בשביל שעה טובה זה בהחלט וואו.

מוסף (21 עמו')

המוסף, כמו תמיד בחגים בשעה טובה, בנוי כך שחלקו הראשון הוא עוד כמה כתבות, ומאחורה מודפס בהיפוך מוסף הסיפורים "והיו מספרים בסוכה..." (27 עמו'), וביחד הם 48 עמו', בדיוק כמו בחג שעבר ואלה שקדמו לו.

אם חשבנו שב'שעה טובה' כבר ראינו הכל, מסתבר שעוד לא ראינו כלום. כאשר פתחנו את ניילון העיתון, נשרו משם שני מגזינים זהים, עם שער כפול, זהה בכל אחד מהם, על הרב טל. לרגע אחד שמחנו, חשבנו שמדובר כך שבטעות שמו לנו שני מגזינים זהים בניילון ונוכל להתחלק עם שאר בני הבית. אבל כשאתה פותח את השער הזהה, אתה מגלה שמדובר למעשה ב"מוסף". בדבר כזה עוד לא נתקלנו מימינו. שעה טובה הדפיס את המוסף שלו, כשהשער הוא השער הזהה לחלוטין של המגזין המרכזי. שוב, אנחנו אפילו לא יודעים מה לומר. זה לא משהו שאפשר להעביר עליו ביקורת... זה פשוט למעלה מההיגיון האנושי.

במוסף שתי כתבות (ששתיהן כמובן לא מופיעות בשער, שלקוח מהמגזין הראשי, כאמור), אחת, מין פרופיל (לא ראיון) על הקשרים של הרב עמאר עם ראשי מדינות (ב'קו עיתונות' הוא מופיע על השער ומדבר על כל הנושאים האלה בראיון נרחב, שעוד מעט נגיע אליו), והשניה היסטורית על המהר"ל מפראג, ארוכה כגלות.

בצד השני מודפסים כמה סיפורים, חלקם חתומים ע"י עורך העיתון אשר צוקרמן וחלקם תחת שמות בדויים כאלה ואחרים, וכך גם רמתם.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם, ממש ממש כרגיל, "שעה טובה בבית" לנשים (32 עמו') ו"שעה טובה ילדים" (32 עמו').

בסה"כ קוראי 'שעה טובה' נהנו החג הזה מ-192 עמו', ממש כמו בכל השנים האחרונות בעיתוני החג שלהם, לא עמוד יותר ולא עמוד פחות.

יתד נאמן

יתד נאמן, גם הפעם, החג הזה, יוצא בכמה מוספים משלו.

מוסף "אוצרות אבודים" (84 עמו')

מוסף הכרומו בפורמט המוכר והקבוע כבר, בעריכתו של אברמי רוזנטל שחתום עליו כעורך, מכיל הפעם 84 עמו' (כבחג שעבר), ו-23 כתבות (מול 18 בחג שעבר).

הנושא הפעם הוא אוצרות אבודים, כלומר סיפורי כל מיני "אוצרות" שונים ומשונים שנטמנו ונמצאו או שלא נמצאו. למעשה, רוב המוסף עוסק, לפחות רוב חלקו הראשוני, בכתבי יד של כמה מגדולי הדורות שנעלמו ונמצאו או שלא נמצאו במקומות שונים, כמו של גדולי רבני ליטא, ר"י טלז, סיפור הכתבים היהודיים שנמצאו בזמנו בבגדד במרתפי השלטון.

עוד כתבה מתבקשת – אם כי סופרה ללא סוף בעבר – היא על אוצרות המקדש והיכן הם יכולים להיות, בראיון עם הרב ירמיה כהן מפריז. בכתבה מזכיר יתד את שמו של דוד דמן, כתב משפחה, כמי שהצטרף לנסיעה של הרב כהן למרתפי הוותיקן, מה שאומר שהכתבה בעצם כבר פורסמה בעבר במשפחה.

יש גם כתבות עם הקשרים קלושים לנושא, כמו על גמ"חים לילדים אובדים (הכותרת: "כש'אוצר' קטן נעלם"). כרגיל, חלקו השני של המוסף מוקדם לאוצרות בראי עולמי, ובו כמה כתבות על אוצרות שונים, כמו על הספינה הספרדית שטבעה ובה האוצר הגדול ביותר ששקע אי פעם וכו'.

כמו שפתחנו וחזרנו, גם כאן זהו לא מוסף עם נושא מפוצץ, אבל בהחלט היה מרתק למדיי בחלקים שונים שלו.

מוסף ש"ק "וקירבתנו" (92 עמו')

במוסף הפעם 92 עמו' (מול 84 בחג שעבר), ו-22 כתבות (מול 23 בחג שעבר).

מעניין לציין ראשית, שעד לפני כמה שנים דווקא המוסף הזה היה שמן הרבה יותר, פעמים רבות 128 עמו', ועם עוד ועוד כתבות, ובשנים האחרונות, אולי מאז העברתו של עורך המוסף הוותיק ישראל פרידמן לערוך את העיתון כולו, הוא עשה דיאטה קלה.

הנושא הפעם, כרגיל, הוא גדול שכזה, "וקירבתנו" (אגב, לא הצלחנו להבין למה הלוגו 'וקירבתנו' בשער המוסף אינו ישר, ומסתיים באלכסון לא אסתטי), ואוגד תחתיו עשרות כתבות בנושאים שקשורים למילה הזו, למשל על קירוב, "רחוק אבל קרוב" בכתבה על יהדות ארה"ב, ראיונות עם גבאים "שמקרבים מהעולם התחתון לעולמות העליונים" וכן על זה הדרך.

אנחנו, לפחות, מצאנו בו החג הזה דווקא עניין רב. גם כך המוסף מלא בראיונות, פנאלים ועוד בנושא, ושתי כתבות בולטות הן, לדעתנו, אחת (שהיא כתבת השער, מה שלא עשו כמעט אף פעם במוסף זה, שתמיד הייתה בו תמונת אילוסטרציה בשער) היא בראיון המשותף עם הגר"י שיינר והגר"ש קמינצקי, ר"י פילדפליה. והשניה היא, כתבה על המסעות המשותפים של הגראי"ל שטיינמן והאדמו"ר מגור למדינות השונות לפני כמה שנים, ימים ספורים לאחר חתונת השלום בה הגיע הגראי"ל לחצר גור אחרי כמה שנות נתק. הכתבה חזרה לאותם ימים וסיפרה על המהפך הרוחני שחוללו אותם ביקורים. צריך לומר רק ביושר שלמרות שהכתבה כאילו מספרת על המסעות המשותפים, מעבר לתמונות עם האדמו"ר מגור, הכתבה למעשה מספרת רק את הצד של הגראי"ל והדברים שפעל וכמעט בכלל לא על האדמו"ר מגור.

היה מרתק גם, כמו כל חג, לקרוא את השו"ת ההלכתי הקבוע של הגר"י זילברשטיין בנושא המוסף.

גם כאן יש את ההערה הקבועה, שלא ברור מדוע אין עריכה לשונית ובכלל עריכה ראויה למוסף זה. ביתד נאמן, למשל, דווקא לא רק במוסף זה, הכתבים נוהגים להקל על עצם וכשיש ראיונות של שאלה-תשובה, לא תמצא הרבה פעמים מרכאות לתשובות. למה? ככה. במוסף זה, זה תמיד ככה, וגם מבחינה לשונית, הכתבות לא מהודקות וממש צריכות עריכה לשונית ותחבירית דחופה. אנחנו מבינים את כמות החומר הגדולה, ועדיין זה לא תירוץ. אמנם זהו כבר החותם של מוסף ש"ק, השפה הזו, אבל זה גם מרחיק קוראים וחבל.

מוסף "יתד סוכות" (112 עמו')

במוסף הפעם 112 עמו' (כבחג שעבר), ו-9 כתבות פלוס פרויקט נרחב על פני 17 עמו' (מול 12 כתבות בחג שעבר).

המוסף מכיל כתבות שונות, כשבמרכזן הפרויקט "קורות ביתם מעידים", ובו חוזרים כתבי יתד לבתיהם ההיסטוריים של גדולי ישראל זצ"ל, כמו לביתו של הגרמ"י ליפקוביץ בפ"ת, ביתו של הרב שך זצ"ל, ביתו של הסטייפלר, מצלמים אותם איחך הם נראים כיום ומי גר בהם כיום.

אז ראשית, יש לציין שלפני כמה שנים, כש'שעה טובה' עוד היה ראוי להיקרא עיתון, הוא הוציא מוסף בעל רעיון דומה אם כי כזה שהתמקד בירושלים, כמדומה שעם אפילו שם זהה, ושם צילמו עשרות בתי גדולי ישראל זצ"ל שחיו בירושלים וסיפרו עליהם כיום. ביתד הפרויקט מורחב מעט יותר לא רק לירושלים אלא גם לב"ב וערים נוספות, אם כי בו מתמקד בעיקר בגדולים הליטאיים. הפרויקט חביב, ובחלקו מעניין למדי.

את המוסף פותח ראיון עם הגרמ"צ ברגמן, ויש בו גם כתבות על נוער מתמודד, על העיירה בה חי רש"י, וכמה כתבות נוספות, כשאחת מהן, יפה במיוחד, היא הראיון עם החוואי הישראלי שהתחקה אחר נהר הסמבטיון.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם "קטיפה לבית" (128 עמו', ועם גב, כמו כל שבוע), ובו בין השאר ראיון עם הרבנית פינקל אשתו של הגר"א פינקל שנפטר השנה, ראיון עם גילה ששון ששיכלה השנה את 7 ילדיה, פרויקט יפה של יצירות הקוראות, ועוד כמה; מוסף "יתד שלנו" לילדים (32 עמו'); חלק החדשות (24 עמו'), ומוסף הסיפורים "סוף סוף" (100 עמו' בפורמט מאוזן הפעם).

קודם כתבנו על המקוריות שלעתים הורגת מוספי סיפורים, כאשר רק לעתים (כמו הפעם הספציפית הזו במשפחה), המקוריות מצליחה, מה שלרוב באמת שלא קורה. אנחנו רוצים רק סיפורים ולא פרויקטים מטופשים.

הרעיון הקצת מוזר של המוסף הפעם, הוא שכל 14 הסופרים במוסף, מגישים לסיפוריהם שני סופים. כלומר הסיפור נקרא עד נקודה מסוימת, וממנה מודפסים (על אותו עמוד, בשני צבעים שונים), שני סופים, שהקורא יכול לבחור אחד מהם או לקרוא את שניהם. אז ראשית, זה פשוט היה מבלבל. אמנם שמו כמה סימנים כמו הצבעים השונים כדי להבדיל בין הסופים, אבל זה היה מבלבל וטיפשי, עדיין. ושנית, כבר כתבנו פעם: סיפור הקורא אוהב להתחבר אליו ולהרגיש כאילו הוא קרה באמת. ברגע שאתה נותן לו שני סופים, הרגת את נשמת הסיפור, וקשה להתחבר אליו. האמת? לא אהבנו. השער לפחות יפה.

לסיכום, קוראי "יתד נאמן" נהנו החג הזה מ-572 עמו', מול 568 בחג שעבר.

הפלס

לעומת "יתד נאמן", הפלס דווקא מגיש מספר גבוה יותר של מוספים, אם כי כבר נידרש לאיכותם ולמספרי העמודים בסה"כ.

מוסף נושא "תעלומות" (36 עמו')

מוסף הנושא עוסק במה שכבר איכלס בעבר לפחות שני מוספי נושא בעיתונים אחרים, "כי יצפנני בסוכו" למשפחה, ו-"100 תעלומות יהודיות" לבקהילה. הוא עוסק בתעלומות שונות, שחלקן ממש זהות למה שפרסם כבר בקהילה, למשל הכתבה על היעלמותה המסתורית לפני כמאה שנה של הרבנית אויערבאך. ועוד 4 כתבות היסטוריות וכדו'.

אין ראיון או משהו מקורי.

מוסף "כי יצפנני" (48 עמו')

מוסף העוסק ב"עדויות מרטיטות על סיפורי הצלה משפחתיים בהשגחה פרטית".במוסף 7 כתבות, שגם הן ברובן היסטוריות או ארכיוניות (כמו רובו המוחלט של כלל עיתון הפלס הפעם), בלי ראיונות מיוחדים וכדו', ומביא בפעם ה-9,000 את סיפורו של יעקב פוטש, ה"יעקב" מהשיר "יעקב" המפורסם של אברהם פריד.

מוסף "חג האסיף" (80 עמו')

כשמו כן הוא, אוסף של כתבות שונות, לא משהו שראוי להתעכב עליו (איפה ישעיהו ויין ומסעותיו לחו"ל, והראיונות המעניינים למדי שביצע בעבר?).

הדבר היחיד שעוד ראוי לכתבה מקורית, הוא כמובן זו הפותחת בה מרואיינים כמה מגבאי בתי הכנסת של הפלג הירושלמי, שחוסים בצילו של הפלס (כשכמובן מוזכר בראשית הכתבה שישנם עוד גבאים רבים מקהילות רבות של הפלג, שלא יכול להגיע לפאנל המשותף מסיבות שונות). כתבה נוספת היא על ההתיישבות החרדית החדשה בערים מעורבות כמו עפולה, ועוד כמה היסטוריות וכנ"ל. לא משהו מיוחד מידי.

מוסף "לקראת שבת" (72 עמו')

זהו למעשה המוסף היחיד מבית 'הפלס' שבאמת קראנו, והוא דווקא המוסף התורני, ואגב, התורני נטו, בלי ראיונות, פאנלים וכדו', ודווקא בגלל זה היה יפה לקרוא בו בחג הסוכות וורטים ורעיונות שונים על החג ולהיכנס לאווירה. הוא גם מביא בהרחבה, יותר מיתד, מדבריהם של הגדולים לחג הסוכות, למשל הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכמובן להבדל"ח הגר"ש אויערבך. מדור יפה, שכבר התעכבנו עליו בעבר, הוא זה של החידות התורניות. קראנו בו היטב ואף השתמשנו מעל שולחן החג, וכה לחי לכותב.

שאר החלקים והמוספים

שאר החלקים הם: "תצפית" (64 עמו'), ובו כמה סיפורים, ראיון היסטורי על הרב פולונסקי זצ"ל ועוד כמה "יריעות חיים", וכן מוספי הכרומו: מוסף הסיפורים "בונים" (96 עמו'), בלי שם של סופר ידוע; מוסף "נופך" לנשים (64 עמו'), עם כתבה עם נשות חינוך מהפלג וכו'; מוסף "הפלס לילדים" (48 עמו'), וחלק החדשות (12 עמו').

החג הזה, גם יחסית לרמתו של הפלס והמגבלות שלו, התאכזבנו מהעיתון, לבד מהמוסף התורני.

לסיכום, בסה"כ נהנו החג הזה קוראי 'הפלס' מ-520 עמו' (מול 568 בחג שעבר).

חינמונים

קו עיתונות

המקומון

מוסף חג (64 עמו')

המוסף מכיל הפעם 64 עמו' (כבחג שעבר), ו-7 כתבות (מול 9 בחג שעבר).

נתחיל דווקא בשער: לאחר כמה וכמה עיתוני חג שאנשי קו עיתונות דתית לא סגורים על עצמם, ואין להם בשער כתבת שער אלא השער מורכב מתמונות כל הכתבות יחדיו, הפעם דווקא עשו שער בגריד שונה ועם כתבת שער. ומי בשער? הגר"ש עמאר.

החלטה קצת מוזרה, בהתחשב בכך שהרב עמאר מתראיין תחת כל עץ רענן לכל כלי התקשורת, וכאמור לעיל רק החג הזה הוא נמצא הן בבקהילה (בראיון), והן בשעה טובה (פרופיל), וזה אחרי אינספור ראיונות משודרים/מצולמים בחג ולפניו. ההחלטה מוזרה עוד יותר, כאשר יש לקו עיתונות הפעם במוסף כתבת פרופיל על אדמו"ר שעליו עוד לא התפרסמה כתבת פרופיל בעבר, האדמו"ר מפרמישלאן, אבל דווקא הרב עמאר הלעוס כמרואיין הפך לכתבת השער ואילו האדמו"ר הוצנע למטה.

אבל לאחר השער, בואו נעבור לתוכן עצמו. למעשה, אחרי כמה וכמה חגים של הירדמות שם בקו עיתונות, הפעם דווקא הציגו מוסף מצוין, באמת.

כתבת השער הראשית היא כאמור עם הרב עמאר, כשהכותרת היא "אדאג לשלום בציבור הספרדי" וזו ההבלטה בשער וגם במשנה של הכתבה, בעוד נושא השלום הספרדי הוא למעשה רק החלק האחרון ביותר של הכתבה והמיעוט שבה. נכון אמנם שלכאורה - עד כמה שידינו משגת - זו באמת הפעם הראשונה שהוא מדבר בהרחבה ובפתיחות כזו על הנושא הלעוס, וחושף את דעתו המלאה בנושא.

הכתבה השניה הבולטת היא ראיון של הכתב הפוליטי של קו עיתונות אבי בלום עם נחום ברנע ובן כספית, יחד עם אבי מימרן וחיים כהן, שהפך לאחרונה לפי הפרסום בעיתון עצמו ליו"ר הדירקטוריון. אז ראשית, קצת מוזר שיו"ר דירקטוריון נהיה גם למרואיין, ועוד יותר מוזר שבכתבה על הרב עמאר הוא המראיין, וכתבה לאחר מכן, עם ברנע וכספית, הוא פתאום המרואיין. כמו"כ, עוד הערות: נחום ברנע זה כבר ראיון השני שלו לעיתונות החרדית, לאחר שהתראיין לפני כמה חגים יחד עם יעקב ריבלין למוסף החג של בקהילה. אז הפעם צירפו גם את כספית. נו נו. כך גם לא הבנו למה צריך שחקן חיזוק בדמותו של מימרן לכתבה? בלום לא מספיק? גם הכתבה עצמה נפרסת על פני 9 עמודים ארוכים ומייגעים, והיא גדולה הן מהכתבה עם הרב עמאר והן מהפרופיל על האדמו"ר מפרמישלאן. איזה מסר מעביר? שברנע וכספית יותר חשובים מאישי התורה? הכתבה גם לא מהודקת ולא ערוכה כדבעי. ממש רצף של השיחה שנערכה בין כל האישים האמורים, כמעט מבלי עריכה וזה לא נראה טוב. וגם הפעם זלגו משפטים שונים מהאישים החילונים שלכאורה מוטב היה שלא היו מודפסים בעיתון חרדי.

שאר הכתבות יפות ומרתקות, כולן בניחוח חרדי וחגיגי לעילא: ראיון לא רע עם האדמו"ר החדש הרב מנחם ביטון מכפר סבא; ראיון משולש עם מונה רוזנבלום, הרב גרוסמן ויהודי עולה מרוסיה שהתחזק בעקבות המסע שלהם לרוסיה (כבר חשבנו שהפסיקו עם הרב גרוסמן בעיתונים); ועוד שתי כתבות, בהן אחת על הרב גלזרסון, שהיא יפה ומעניינת, אבל לא הבנו איך הצליח לזלוג אליה - וגם לא לרדת בעריכה - משפטים שאמר: "הזמרת היהודייה המפורסמת ברברה סטרייסנד", או סיפור על "אחד השחקנים, יהודי בשם מנדי פטנקין", שהוא לפי ויקיפדיה הכוכב של הסדרה המצליחה "הומלנד". לכאורה, לא ראוי בעיתון חרדי.

כמו"כ, הערה אחרונה, אולי הלחץ עשה את שלו, אבל יש שגיאות לאורך המוסף, וגם למשל בראיונות בהם יש שאלות ותשובות, השאלות נשארו עם "#" ליד השאלה פעמים רבות, במקום להפוך אותן למודגשות.

שאר החלקים והמוספים

החלק הנוסף היחיד הוא חלק החדשות (56 עמו'), ולא ברור לאן נעלם הפעם חלק ה"ביזנס" הקבוע.

לסיכום, בסה"כ נהנו קוראי החינמון של קו עיתונות מ-120 עמודים (מול 128 בחג שעבר).

כל ישראל

האמת היא שלא ראינו בחודשים האחרונים את העיתון, מאז החל לעשות חמישה שקלים ולצערנו לא נוסף לחבילת העיתונים השבועית שלנו, ורק הפעם, בסוכות, השקענו בו יחד עם שאר העיתונים את חמשת השקלים. נוספו בו, לפי גיליון החג, כמה כותבים נוספים לאלה שהיו בעבר, כמו ישראל מאיר (אחיו של ידידיה מאיר), הרב אבנר קוואס, הרב אהרון פרידמן ועוד כמה.

מוסף סוכות (64 עמו')

באופן מוזר, דווקא המוסף השני של קו עיתונות, שעולה כסף, היה פחות מושקע, לדעתנו, מהמוסף שחולק חינם. מעוצב פחות טוב, מושקע פחות מבחינת תכנים ובכלל - פחות. לא ברור למה.

כאן דווקא כן המשיכו עם העיצוב המדויק שהיה לשער בחג שעבר או זה שקדם לו, כשרק התמונות מוחלפות לכתבות העדכניות.

בין הכתבות: פרופיל על רבי אלימלך בידרמן, שכבר פרנס כמה פרופילים בבקהילה ומשפחה; ראיון מעניין עם המשפיע המוזיקלי מנדל ראטה; ראיון עם נכדו של מרן הגר"ע יוסף, יעקב סיני ועוד כמה כתבות. אפשר בהחלט היה להשקיע יותר במוסף הזה.

שאר החלקים והמוספים

החלק הנוסף הוא חלק החדשות (16 עמו'), וגם כאן באופן מוזר יצא שהעיתון עליו שילמנו חמישה שקלים, היה רזה יותר מאחיו החינמי.

לסיכום, קוראי 'כל ישראל' נהנו החג הזה מ-80 עמו' (מול 88 בחג שעבר).

מרכז העניינים

טוב, למרות שחיפשנו וחיפשנו אחר גיליון החג של מרכז העניינים בכל אזור מגורנו בירושלים וגם בשכונות שכנות, פשוט לא נתקלנו בזה. האם הוא יצא? האם הוא יצא רק בב"ב? לכאורה, ממה שבדקנו, הוא פשוט לא יצא. מה קורה שם?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יצרנו קשר גם עם עורך העיתון, יצחק נחשוני, אך גם זה לא סיפק לנו את העיתון או למצער את שער העיתון, שנדע שיצא כזה.

אם אחד הקוראים נתקל במרכז העניינים של סוכות, נשמח להתעדכן ולתקן.

 המצעד

כרגיל, גם הפעם נדרג את העיתונים השונים לפי דעתנו המלומדת. הקובע הוא, מה קראנו ביותר בחג, כלומר מה למעשה הכי עניין.

וזהו הדירוג:

  1. משפחה (שחוזר למקום הראשון לאחר שני חגים שירד ממנו) 
  2. בקהילה
  3. יתד נאמן
  4. קו עיתונות
  5. 'כל ישראל' ו'הפלס'
  6. שעה טובה

וזהו, עד כאן להפעם. להתראות באיסרו חג הפסח תשע"ז, או מעט אחריו!

חורף בריא ומלא בעיתונות טובה ומרתקת.

מייל הכותב: mevaker613@gmail.com