לפני כחודש, מצאו רבים מהמגזר החרדי זמן לנטוש את ההכנות לחג על מנת לחלוק כבוד אחרון לנפטר, כשלא ברורה ההצדקה להשתתפות זו. אולי התלהבות מהזוהר והתהילה שבמעמד ההלוויה עם כל האח''מ שהופיעו. או שמא חלקם מזדהים עם אותה אישיות, בפרט שבחר במהלכים מדיניים מסוכנים ואשר מסכנים אותנו עד היום. לא מובן שאלו חלקו כבוד בעוד שח"כ מהרשימה המשותפת החרימו את אותו מעמד.
ניתן לראות בהשתתפות ה"תמימה" של בני המגזר סימן לתפיסה רופסת, חלשה, מתפייסת וסלחנית שהביאה לדרדור המצב הבטחוני, אותה גישה לא בריאה שהביאה לדרדור המגזר החרדי.
בספטמבר של 1993, עמד שמעון פרס, שר החוץ דאז, במעמד ההיסטורי של לחיצת יד המפורסמת בין יצחק רבין לרב המרצחים יאסר ערפאת. אותו מעמד שגרם להתרגשות רבה בקרב התקשורת העולמית, אנשי דיפלומטיה ופוליטיקאים בכירים. במגזין טיימס הם כונו "אנשי השנה" שהנה השיגו את אשר ייחלו, אוטונומיה לפלסטינאים וביטחון והכרה במדינה היהודית. במבט לאחור הישג זה נגלה כאיוולת מביכה לאור ההתדרדרות הקיצונית במצבם של הפלסטינאים והישראלים כאחד.
גישת אוסלו היא גישה שגויה תהומית. התפיסה לפיה 'שלום עושים עם אויבים', כמאמר יצחק רבין, היא הזויה. מי שחשב שניתן לכונן שלום בין מדינה שאימצה ערכים מערביים כמנהל תקין, שקיפות, וחוק וסדר, לבין ישות בלתי עצמאית שבה קיימת משילות חלקית, תרבות ארגונית של מאפיה וקוד התנהגות טרוריסטי, מבין היום שהסכם ביניהן הוא דבר בלתי אפשרי. הם רוצים בהשמדת ישראל, ואלו רוצים הכרה בישראל. שלום אמיתי יגיע אך ורק בניצחון. שהרי כל מלחמה מטרתה להכריח את האויב לקבל את רצוננו. כל עוד האויב ירגיש שמץ של אור, תקווה, התקפלות, הוא ימשיך במלוא העוז והמרץ בדרכו. על מנת לנצח יש לייאש אותו, לגרום לו לוותר על משאלותיו. מעיכת האמביציה ללחימה. מי שלא מנצח מפסיד. עלינו לאמץ מדיניות חזקה, אמיצה, קשוחה ולשלוח מסר חזק לעולם. שאנחנו פה בכדי להשאר, להציב עובדה ולבסס ריבונות מדינית ריאלית בכל גבולות המדינה כולל יו"ש. המדיניות צריכה להוקיע כל פעילות הסתה, פוליטית, חינוכית, תרבותית. לא לקבל טרור בסלחנות, להתיש את מורל האויב. אין צורך שיאהבו אותנו, די לנו שיכבדו ממקום כנוע את הנורמות המקובלות על בני עמינו.
את הנאמר לעיל בקצרה יודע כל בר דעת, יודעים אותו כל השמאלנים המתלהמים המדברים גבוהה על כיבוש ושאר מליצות נבובות, הנובעות מפחד אישי. או לחלופין מרדיפת בצע שלמוני האיחוד האירופי ושאר שונאי ישראל הממלאים את אותם אנשים בממון רב למען ימשיכו להזיק מבפנים לעם ישראל.
כאן עולה התמיהה הגדולה על קברניטי ופרנסי המגזר החרדי, מדוע אין קולם נשמע ברמה, איפה הם נמצאים כשזה מגיע להבעת דעה חד משמעית. את פירות ההססנות וחוסר העמידות הזו, ראינו בנוכחות החרדית המסיבית בהלוויה הנ"ל, המדיניות בה נוקטים הפוליטיקאים החרדים בזירה הציבורית, הנה באופן כללי מתרפסת, ומשתחווה לפריץ. ניתן לזהות פה את אותם תסמיני התרפסות של ישראל מול אומות העולם, כאשר ישנם אלו הפוחדים ממה יאמר הגוי, ואלו שפשוט מקבלים תקציבי עתק על חשבון אחיהם האומללים.
ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שעמל בכל כוחו להכניס את עסקני הדת תחת חסות המדינה על מנת ש"יתאימו" את היהדות לצרכי המדינה תמורת שלמוני קופתה, והצליח לגמרי בכך. ועינינו החוזות בצער כיצד פעם אחר פעם מתקפלים בתי הדין הרבניים, מתקנים ומתאימים את ההלכה לצורכי המדינה שנותנת את חסותה. כיצד הבג"ץ מתערב בענייני הלכה ושומרי הדת מנצלים חילולי לשבת לטובת קמפיינים עתידיים ובד בבד ממשיכים להעלים עין יום יום מחילולי שבת מחפירים תמורת שקט קואליציוני שיבטיח המשך זרימת התקציבים למוסדות ולכיסים. או התערבות בג"ץ בנושא המקוואות. (בעקבות פסיקת בג"ץ הוציא משרד הדתות הנחיה רשמית לבלניות לאשר טבילה ללא בלנית.) לאיזה שפל נגיע כשהממסד מוודא שהם מסוגלים לעשות ככל העולה על רוחם, באין פוצה ומצפצף ויבקשו ויתור ועוד ויתור ועוד ויתור. מלחמת התשה המכוונת לחיסול כוחנו כמגזר ואנו מאבדים חלקה טובה אחרי חברתה, וזאת בסלחנות ובכניעה מבישה.
הלווית שמעון פרס (צילום: עופר מאיר , ynet)
מה שאנו דורשים כעם וכמגזר, בין אם אלו הזכויות הבסיסיות של חיים בשלום ובלא פחד מול אויבינו, בלא שום חשש לעמוד על שלנו ועל זכותינו לחיות פה מול הגויים ועמי אירופה המחפשים לעזור לאויב המוסלמי נגדנו.
ובין אם אלו דרישות חד משמעיות לעמוד על זכותינו לשמור את מסורת אבותינו על פי חוקי התורה הקדושה, וההלכה הצרופה. על הממונים ושליחי הציבור לעשות את השינוי הזה או ללכת הביתה, לא יתכן שממונה על הציבור יכנע לתכתיב הסותר את ההלכה, אם זה מצד הממסד ממשלתי, ואם זה מצד אנשי כוח חרדים מתוך הקהילה הרומסים ללא רחם את כל השונה מהם, אם אלו מנהלי סמינרים או בעלי כוח אחרים הדורסים בגסות את כל השונה והאחר. הגיע הזמן שיעמדו לנו אנשי אמת האמונים על ההלכה וחסד התורה. ולא מתכופפים בהכנעה בזויה כנגד כל רוח המפחידה אותם, או גרוע מכך השופכת עליהם כספים על מנת שיעמדו לצד האינטרס שלהם.
במאבק החרדי צריך לתפוס את הפרופורציה הנכונה, סדרי עדיפויות. לנצח מול אלו שמעוניינים בחילון המגזר וחיזוק המשפחות המעוניינת להצטרף כאחד העם.