אאא

מטיילים בתאילנד יודעים שמוכרחים לשמור היטב על הארנק, כי יש כאן הרבה כייסים. לצערי, פעם בשבוע-שבועיים מגיע אליי מטייל שנגנבו לו הדרכון והכסף, ואנחנו משתדלים לעזור. בדרך כלל, כשהמטייל נכנס למשרדי, אני יודע מיד, לפי הפנים שלו, במה מדובר.

יום אחד נכנסת אליי למשרד מטיילת, מחייכת חיוך גדול ואומרת לי: "הייתי בשוק וגנבו לי את התיק עם כל מה שהיה לי". שאלתי אותה: "אז למה את מחייכת?" והיא עונה: "כשראיתי שהתיק לא אתי, הרגשתי דקירה כזו בלב והתחלתי לבכות. אבל אז קמתי ואמרתי לעצמי: 'הם הצליחו לגנוב לי את הדרכון, את המחאות הנוסעים, את כרטיס האשראי, את הכסף המזומן, אבל את מצב הרוח איני נותנת להם לגנוב לי'..." במקרה שלה הצלחנו לסדר את כל המסמכים הרבה יותר מהר מהרגיל...

פרשתנו מספרת על המבול שהביא הקב"ה על העולם בימיו של נח ועל התיבה המופלאה שהצילה את נח, את משפחתו ואת כל בעלי החיים.

בחסידות מוסבר שגם ברמה האישית חווה כל אחד מאתנו מבול. מי המבול הם הטרדות היומיומיות שלנו בפרנסה, בבריאות ובכל הדברים המסיחים את דעתנו מעבודת השם. הצורך של האדם להתפרנס הוא חלק מתפקידו בעולם, ולכן מחובתנו לעשות כל השתדלות כדי להתפרנס. אבל הדאגות כש'לא הולך' כפי המתוכנן הן המבול.

כשהתחיל המבול, אמר ה' לנח: "בוא אל התיבה". הבעל שם טוב מסביר כי גם עם תחילת המבול הרוחני עלינו לבוא אל התיבה - להיכנס לתיבות (=מילות) התפילה. לא לשקוע בדאגות - מה יהיה ואיך יסתדרו הדברים, אלא פשוט להיכנס לתפילה – להתפלל בכוונה, מכל הלב, לעורר את אהבתנו להשם.

התיבה הזו תעזור לנו להתעלות ולצוף מעל כל הנהרות של הדאגות, וכנאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

כשאדם נקלע לבעיה, ישתדל ככל יכולתו למצוא פתרון ולתקן את המצב. אבל פעמים רבות הקושי הוא במחשבות ובדאגות המלוות את הבעיה ומשתלטות על סדר היום של האדם. ככל שאדם חושב יותר על הבעיה, היא מתעצמת יותר, וכנאמר: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". ולכן עלינו לעשות את ההשתדלות התלויה בנו, ואז לשים מבטחנו בה' ולהיכנס לתיבות התפילה ועל ידי זה נינצל ממי המבול.

יהי רצון שכשם שהקב"ה הבטיח לנח שלא יביא עוד מבול על הארץ, כך ייקח מכולנו גם את המבול של הטרדות והדאגות וייתן לכולנו חיים מאושרים של עבודת השם מתוך שמחה.

ושנזכה להגיע לפתרון כל הבעיות בגאולה האמתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.