אאא

רטט של התרגשות חולף בי כשאני ניגשת לכתוב על נושא יקר ללבי. פתאום אני חוזרת שנים אחורנית, לימים בהם קבר רחל היה חלק בלתי נפרד מחיי ומסדר יומי.

התגוררתי בילדותי בישוב בהרי יהודה. מדי יום, כשחזרתי מהלימודים, עליתי על קו 165, ירדתי בקבר רחל, התפללתי ומשם הגיעה ההסעה לקחת אותי בחזרה הביתה.

הנה בית לחם, בה קנינו תפוזים בחורף וענבים בקיץ, קבר רחל מהאיור המיתולוגי עם הבית ועץ הזית, שמסתתר לו מאחורי מבצר ענק ולולא אנשים שאכפת להם גם נוף זר ומחודש זה היה נעלם מחיינו.

בזכרונות הילדות שלי שזורים זיכרונות רבים מקבר רחל. כילדה ונערה  התחברתי מאוד לרעיון שאני מתפללת על ציונה של האימא של העם היהודי, האימא שדאגה לבנים שלה גם לאחר פטירתה והרעישה עולמות כדי שיהיה להם טוב.

לטובת מי שאינו מכיר את סיפורה של רחל אמנו מחומש בראשית, אספר שהיא נפטרה בלדת בנה בנימין, על אם הדרך, ויעקב בעלה שהוקיר אותה עד למאד, נאלץ לקבור אותה בין אפרתה לבית לחם. ולא סתם, היתה לו מטרה: כאשר צאצאיה יחלפו בדרכם ממקום למקום בגלות, הם יוכלו לפקוד את קברה, להתפלל שם ו'להעיר' אותה לרוץ לקב"ה ולהתחנן על בניה שנאנקים תחת האויב. 

שנים לא בקרתי באתר, שנים בהם התנהל קרב על קבר רחל, נורו יריות, הושגו הסכמים והונחו יתדות.

בכל השנים בהן נמנעתי מלבקר במקום, אנשים אחרים ביקרו בו והוא נשמר תחת עיניהם הפקוחות של עובדי המקומות הקדושים, האחראים על המקום מטעם המדינה. 

הביקור במקום גילה לי את מה שלא ידעתי, שהיום המקום עמוס במבקרים ומאובטח "לכו לבקר את רחל אמנו. יהודים מכל העדות והמגזרים, דתיים וחילוניים, נמצאים שם בכל יום". 

זה קרה כשהדר, בחורה חוזרת בתשובה, ביקשה ממני שבועיים לפני יום חתונתה לקבל את ברכתה של אם האומה ובפיה בקשה לא פשוטה: "קחי אותי לקבל רחל".

הגענו. הפרוכת שעשויה משמלת הכלה של נאוה אפלבאום, הכלה שנרצחה לילה לפני חתונתה, נתלתה שם וגרמה  לנו לצמרמורת.  עמדתי לצד הדר. הקדושה והדמעות, הכל מתערבב, וכולם עומדים  מול קברה של האימא האוניברסלית של עם ישראל. תחושה של התעלות.

והלכתי לבקר שוב, ושוב.

רוצים תרגיל? עצמו לרגע עיניים ואמרו לעצמכם: קבר רחל. מה עלה בעיני רוחכם? לא מבנה הבטון הקר והמנוכר שעומד היום, ורחוק מלהיות בית חם לבנים אוהבים השבים לאימא, אלא המבנה הפסטורלי מימות סר משה מונטיפיורי, ה-תמונה הצרובה במוחות יהודים, של קבר רחל.

התמונה הנוסטלגית היא של המבנה העתיק בעל הכיפה המתנוססת מעליו, ומאחוריו עץ הזית המטיל צילו על אדמת הטרשים בואכה בית לחם. כמעט ואפשר להריח את העשן העולה מפתילות השמן אותם היו המתפללים מעלים תדיר מעל הציון, ושלהבותיהן הקטנות המרצדות, מתאבכות בחלל הצר ומותירות דמעות פיח על הקיר ספוג התפילות.

פקחתי את העיניים מהתרגיל  והעיניים נמלאו דמעות. זכרתי את הנוסטלגיה, לא אהבתי מה שקורה כעת. אז נכון, כאב לי, התכווץ לי השריר בלב כשנאלצתי לפלס דרך בין הבטונדות, אבל בכל זאת מגיעים לאימא, והקבר נשאר... 

כשפסענו פנימה התמונה עטפה אותנו בקדושה, הכל בפנים משופץ מאיר פנים ובעיקר מרגיש קדוש. 

הנה הפרוכת הקדושה, ושורות של ספסלים והנה עומדות נשים נפלאות שרוצות משהו ובאו לבקש אותו בזכות אימא, עם הלחלוחית הסמויה בעיניים. בפינת החדר הזילה דמעות אישה שרוצה שכבר מישהו יקרא לה אימא.

על הספסלים ישבו מורה שהגיעה עם תלמידות, נוער נושר מהצפון, וכאן רואים שהן מתחברות למקום ממנו התרחקו.

אני מביטה בהן ונזכרת איך באתי לכאן, נערה בת שלוש עשרה שהתפללה להצלחתה בלימודים ולאחר מכן כנערה בוגרת שמחפשת את החתן שלה וגם פגשתי אותו כאן, באחד מן הביקורים, אבל זה סיפור נפרד... ולאחר מכן, פקדתי את קבר רחל כשרציתי לזכות בילדים ומאז, כל כך הרבה שנים לא הייתי שם...

לראשונה מול החיילים שגדשו את המתחם הבנתי איך המקום נשמר במסירות נפש במקום קבורתה של אם האומה רחל אמנו והסתכלתי על עשרות האימהות שגדשו את המקום, מדגם ישראלי מייצג של חילוניות וחרדיות, דתיות, לאומיות ומסורתיות.

החודש חל יום פטירתה של רחל אמנו, שנפטרה לפני אלפי שנים. יצאתי מהמקום עם הדר שמתחתנת במזל טוב בשבוע הבא. "תודה שבזכותך הגעתי לקבר של אימא שלנו, אימא של העם", אמרתי לה.

בדרך צדה את עיני מודעה , הרגשתי כל כך מתחברת לבקשה של המרכז לפיתוח המקומות הקדושים, שמבקש מאיתנו להתחבר לשמירה על המקומות הקדושים. כי אם אנחנו לא נשמור עליהם מי ישמור? הם של כולנו, כולנו מגיעים אליהם, כולנו נהנים מתפילה בתנאים טובים.  אלפי שנות שמירה של המקום בגלות לא מסתיימים היום, הם חייבים להמשיך הלאה.

תסתכלו מסביב, מישהו מנקה כאן, מישהו דואג שיהיה לנו מים קרים לשתות, יד נעלמה מתקנת, מאירה את המקום בחשמל, גם אנחנו חייבים להיות שותפים, כי רחל אמנו היא גם אמא שלנו. 

"אני תורמת", אמרה לי הדר, "כי הרגשתי שחייבים לשמר ולפתח את המקום הזה. בשבילי היה ללכת לקבר רחל, סוג של טיפול רגשי, טיפול אישי שלי, לפרוק, להתנקות, להרגיש עמוק בלב, לכן כשהלב פתוח, צריך לפתוח גם את הכיס!" 

רחל אמנו, שמואל הנביא, עמוקה, מירון, 104 מקומות קדושים הם הלב שלנו. פתוחים לכל אחד בכל שעה, לתפילה ובקשה.

בואו להתחבר ולהיות שותפים בתפילות ובבקשות כי עכשיו זה אנחנו שזקוקים ללב שלך​התקשרו למוקד *3433 והיו שותפיםאפשר גם דרך האתר