פרסום ראשון: לאחר ימים ארוכים של דיונים ומודעה רשמית ב'יתד נאמן' מטעם בית הדין של הגאב"ד הגר"נ קרליץ, פוסק הרב הראשי, הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, כי אין בעיה הלכתית לכהנים לטוס ולצאת מהארץ למרות שהמטוסים יעברו בוודאי מעל בית הקברות בחולון.
וזה לשון הרב: "שמענו שהמטוסים שלנו, בלוד, טסים מעל בית הקברות בחולון, ויש כהנים שרוצים לטוס, האם זה מותר? התשובה: מותר לכהנים לטוס במטוס שעובר מעל לבית קברות, ואין הבדל בזה בין אשכנזים לספרדים".
"בגמרא מסכם עירובין, שם כתוב 'הנכנס לארץ העמים, בשידה טיבה או מגדל, רבי מטמא ורבי יוסי בר יהודה מטהר'. הגמרא מסבירה את טעמו של רבי, 'אוהל זרוק' כמו מטוס, זה כמו אוהל, זו המחלוקת שלהם. הרמב"ם פוסק כך בהלכות 'טומאת מת' וכן דעת רוב הראשונים, כולם פוסקים שאוהל המטלטל - כמו מטוס - לא נקרא אוהל. לפי זה: המטוסים שלנו לא נחשבים לאוהל, ולכן אין בזה איסור של מאהיל על טומאה".
בהמשך הסביר הראשל"צ כי יש פוסקים שמחמירים בזה, "אבל ההלכה כמו רוב הפוסקים, שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל".
הרב חזר ופסק: "מטוס או רכבת שעוברת גשר מעל בית קברות, בזה אין איסור". יצוין כי הרב הזכיר פוסקים רבים ונימק את הנושא מבחינה הלכתית.
עם זאת, הרב הראשי הסביר כי יש חילוק, וכי לכוהנים אסור לטוס במסוקים מעל הר הבית: "לא דומה להליקופטר שכידוע אסור לחוג בהליקופטר מעל להר הבית. כולם יודעים את זה. גם במטוס. צריך להיזהר מאוד בזה, הקדושה בוקעת ועולה עד הרקיע, זה אסור".
בסוף הדברים אמר הרב כי "המחמיר תבוא עליו ברכה אבל מעיקר הדין מותר לכתחילה".
הפסק המלא של הראשון לציון:
כידוע, פעמים שהמטוסים שלנו טסים מעל בית הקברות כאן בארץ, בחולון, ויש כהנים במטוס, נשאלנו האם מותר לכהן להכנס במטוס, אשר בדרך טיסתו אפשר שיעבור מעל בית קברות.
תשובה: מותר לכהנים לטוס במטוס, אשר בדרך טיסתו עובר מעל בית קברות. והדין כן בין לספרדים בין לאשכנזים, וכך הורו כמה מגדולי חכמי אשכנז, כאשר נבאר בס"ד:
והטעם לזה: א. שהרי נחלקו הפוסקים אם כהן הנכנס לתוך תיבה ואנשים אחרים מרימים את התיבה ומעבירים אותה מעל בית הקברות, אם חוצץ מפני הטומאה ושרי, או לא.
ב. ועוד נחלקו הפוסקים, שיש אומרים שבזמנינו שהכהנים בלאו הכי טמאי מתים, אין להם איסור להטמאות למת. ואע"פ שההלכה בודאי אינה כן, אבל חזי לאצטרופי סברתם לעוד ספיקות.
ג. עוד יש לצרף כאן סברת האחרונים, דהא דאהל זרוק לא חשיב אהל, היינו כשאין בין הטומאה והשידה או התיבה פותח טפח, דמקרי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה עד לרקיע, אבל אם יש פותח טפח ביניהם חשיב אהל, ומותר לכהן להכנס לתוכו ולהאהיל על טומאה.
ד. ועוד יש לצרף סברת האומרים דדוקא במאהיל על המת עצמו הוא דלא חשיב אהל, כשהוא אהל זרוק, אבל כל שמאהיל על אהל המת, אף אהל זרוק חשיב אהל, ונסיעת המטוס על הקברות לא הוי אלא על אהל המת, ולא על המת עצמו, בודאי שאף אהל זרוק חשיב אהל.
והנה בגמ' עירובין (ל:) אמרו, הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ור' יוסי בר' יהודה מטהר, מ"ט דרבי, קסבר אהל זרוק (אהל המיטלטל), לאו שמיה אהל, ור' יוסי בר יהודה סבר אוהל זרוק שמיה אוהל. והרמב"ם (פרק יא מהלכות טומאת מת ה"ה) פסק, דאוהל זרוק לאו שמיה אהל, ולכן הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר, טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל. וכן דעת רוב הראשונים (בעירובין ל:).
אולם בפסקי הריא"ז (פ"ג דעירובין עמ' מג) מבואר, ששידה תיבה ומגדל חוצצים מפני הטומאה. וכ"כ הרשב"א בספר עבודת הקודש (בית נתיבות שער ה סעיף טו). ואמנם הרשב"א עצמו בעירובין (ל:) פסק כרבי, דאהל זרוק לאו שמיה אהל, שהלכה כרבי מחבירו. ע"ש. והלכה כרוב הפוסקים להחמיר.
אולם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' פה, וח"ב סי' צח) כתב, דמוכח מדברי הרמב"ם דמדאורייתא אהל זרוק שמיה אהל, ורק מדרבנן לאו שמיה אהל. ע"ש. וכ"כ בפני יהושע (סוכה כא.) דמה"ת שמיה אהל. ע"ש. וכן כתבו בספר שער הזקנים (בית מלוא דף צט.), והקובץ (פ"ו מהלכות עירובין הי"ז), ובספר פתח האהל (כלל ג סי' י).
נמצא שכהן הטס במטוס מעל בית קברות, דינו כעובר בשידה תיבה ומגדל מעל בית קברות, דמה"ת אינו טמא, ורק מדרבנן לחומרא בעלמא טמא. ולדעת הריא"ז והרשב"א גם מדרבנן אינו טמא.
וכיון שהוא מדרבנן יש לצרף כאן כמה צירופים להקל, דהנה הראב"ד (פ"ה מהלכות נזירות הט"ז) כתב: כהנים בזמן הזה טמאי מת הם, ואין עליהם עוד חיוב טומאה, והמחייבם עליו להביא ראיה. עכ"ל.
והנה כהן שמתו לו אחד משבעה קרוביו, נודע שנטמא לקרוביו, כנאמר בתורה, ולאחותו יטמא. ונחלקו הראשונים אם יכול להטמאות לקרוביו גם כשנטמא למת אחר שאינו מקרוביו, או לא. שדעת ר"ת כר"ע באבל רבתי (פ"ד הט"ו-טז), שכהן שנטמא לקרוביו, וחזר ונטמא למת אחר בו ביום פטור, ומותר לכהן להכניס מתו לקוברו בבית הקברות, אבל הרמב"ם (פ"ב דאבל הט"ו), הרמב"ן, והרא"ש, העלו דלא כר"ת, וכתבו שמשפחות כהנים עושים שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות, ומי שמת לו מת קובר בסוף השכונה, כדי שלא יטמא בקברות אחרים. וכתב הב"י (סי' שעג) שכן הלכה. ודלא כר"ת דהוי יחידאה.
אלא שהכנה"ג כתב, שמרן לא ראה דברי הארחות חיים שדעתו כר"ת, ואילו ראהו היה רואה כמה רבוותא קמאי שעומדים כסברת ר"ת. וכ"ד הראב"ד.
ולכאורה לדידן דנקטינן כדעת מרן הש"ע, אסור לכהן להיטמא לאחד משבעה קרוביו אם יש שם מתים אחרים.
אולם בשלחן גבוה (שם ס"ק כג), כתב, שהמנהג פשוט בירושלים ובסאלוניקי ובכל הערים ששמענו שמעם, שהכהנים קוברים מתיהם בכל אשר ימצא להם, והכהן נכנס אף בבין הקברות, וה"ט דכיון דהאידנא אף הכהנים טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה להזות על הטמאים, לפיכך אין לכהן להקפיד על כך, דמה לי טומאת ערב מה לי טומאת שבעה. ע"כ.
וכן הביא הגאון בעל שואל ומשיב בספר דברי שאול ויוסף דעת (סי' שסט עמ' רפג.) ולדעתו לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד [הנ"ל] אלא על זמן שהיה להם אפר פרה, אבל בזה"ז שאין לנו אפר פרה, והוא טמא, לעולם אין נפ"מ בזה. ע"ש. ולפי מ"ש המל"מ (פ"ג מהלכות אבל) שעל פי דברי הראב"ד אין שום איסור לכהנים בזמן הזה להטמאות למת, אתי שפיר המנהג.
ובמנ"ח (מצוה רסג) כתב, דמה שחשב המל"מ שהראב"ד יחידאה, לא ראה שמצאנו לו חבר, הוא ר"ת, שהיה מגדולי רבותינו הצרפתים, ובשלטי הגבורים על הרי"ף הביא שגם בה"ג פסק כר"ת. ואף שהרא"ש כתב, שלאחר אותו יום שנטמא לדברי הכל חייב, שהרי מוסיף על ימי טומאה, מ"מ י"ל שזהו רק בזמנם שהיה להם אפר פרה, אבל האידנא דאין לנו אפר פרה, הרי הוא מחולל ועומד, ולעולם ר"ת ס"ל כהראב"ד. וסיים, וכבר כתבתי שלדעת הראב"ד ור"ת "אין הכהנים מוזהרים על הטומאה, כיון שהם מחוללים ועומדים".
גם שו"ת הגאון רעק"א מה"ת (סי' יח) כתב, שלדעת הראב"ד אפילו איסור דרבנן ליכא.
ואמנם בשיורי קרבן (פ"ז דנזיר ה"א), כתב שאף להראב"ד איסורא דרבנן מיהא איכא. וכ"כ להדיא הרמב"ן (מכות כא.) בשם הראב"ד. וכן מבואר בדברי הנו"ב בדגול מרבבה (יו"ד סי' שעב ס"ב). וכן משמע בשו"ת אג"מ (חיו"ד סימן רל ענף ב).
ואף שיש בדבר איסור מדרבנן מיהא, כתב בדגול מרבבה (ס"ס שעב) שיש לצרף דעת הראב"ד להקל בספק ספיקא. וכן כתבו הישועות יעקב (או"ח סי' שמג סק"ב), ובנוה שלום שולאל (א"ח סי' שיא) ובשו"ת אהלי יצחק הכהן (חיו"ד סי' לג).
עכ"פ י"ל שמכיון שי"א שאין כאן אלא איסור דרבנן, אפשר שבשידה תיבה ומגדל, שחוצצים מה"ת, ורק מדרבנן אינם חוצצים, בכהנים בזה"ז שרי. בפרט אם נצרף לזה מ"ש הרב תפארת ישראל (אהלות פ"ח אות י), ונ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק היינו אהל המטלטל, לא שמיה אהל, היינו רק לענין שיחשב כאילו האהל סתום מכל צד, ושהאדם מופרד בתוכו מאויר ארץ העמים המקיפו מכל צד, אלא אויר האהל המטלטל בטל לגבי האויר המקיפו ונחשב האויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל, ונמצא שנכנס לאויר ארץ העמים ונטמא. אבל לענין שתהיה השידה נחשבת כמחיצה לחצוץ בין הטומאה לטהרה, ואפילו אם יש בה נקבים, כל שאין בה נקב טפח על טפח שפיר חוצצת. ע"כ.
גם הגאון מגור בשפת אמת (סוכה דף כא.) כתב, דהא דאמרינן דשידה תיבה ומגדל לא חשיבי אהל, היינו שלא נעשה לאהל בפני עצמו להציל את היושב בו מן הטומאה שבחוץ, ודמי למ"ש דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. אבל לענין שיהיו מחיצה בפני הטומאה שלא תתפשט טומאה רצוצה להיות בוקעת ועולה, לכ"ע אף אהל זרוק שמיה אהל. ע"ש.
ולדברי תפאר"י והאדמו"ר מגור הנ"ל, מותר לכהן לטוס מעל בית הקברות.
והגאון רבי לייב פרידמן (ראב"ד פרשבורג בשו"ת ריב"ד סי' ע) נשאל אם מותר לכהן לנסוע באוירון כשיש לחוש שהטיסה תעבור על גבי קברים. והשיב, לפע"ד אין כאן בית מיחוש, דלא גרע משידה תיבה ומגדל שחוצצת בפני הטומאה. כדמוכח ברמב"ם (הלכות נזירות). ע"כ.
וכ"כ בשו"ת ירושת פליטה (סי' לד עמוד צז).
עוד יש לצרף כאן דברי רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין פ"ג ל:) שכתב, דהא דאהל זרוק לא חשיב אהל, היינו כשאין בין הטומאה והשידה או התיבה פותח טפח, דמקרי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה עד לרקיע, אבל אם יש פותח טפח ביניהם חשיב אהל. ע"ש.
גם בשואל ומשיב תליתאה (סי' מג) שכתב אודות רכבת הנוסעת על מקום הקברות, לכאורה יש לחוש לכהנים הנוסעים ברכבת, משום איסור טומאת כהנים דהא קי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל, והרכבת היא כאהל זרוק, אלא שי"ל דבשידה תיבה ומגדל דוקא היכא דפרע ראש המעזיבה לוקה (כדאיתא בנזיר יז:), ומשמע שכל שהוא סתום גם למעלה אינו מטמא, וכאן הרכבת היא סתומה למעלה, אלא שלא מבואר אם מותר גם לכתחלה להכנס בשידה תיבה ומגדל שהם סתומים, אולם לפי מ"ש התוס' שכל שדרכו בכך תמיד מקרי אהל קבוע, וחוצץ, א"כ מכל שכן ברכבת שדרכה בכך יומם ולילה דמקרי קבוע. ובלא"ה י"ל לפי מ"ש המל"מ (פרק יא מהלכות טומאת מת ה"א), דדוקא במאהיל על המת עצמו הוא דלא חשיב אהל, כשהוא אהל זרוק, אבל כל שמאהיל על אהל המת, אף אהל זרוק חשיב אהל, ונסיעת הרכבת על הקברות לא הוי אלא על אהל המת, ולא על המת עצמו, בודאי שאף אהל זרוק חשיב אהל. [וכ"כ הרב ארץ צבי פרומר (סי' צג) בד"ה עוד יש סניף, עפ"ד המל"מ. וע"ש.
והנה הגאון רבי יצחק אלחנן, הובאו דבריו בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' קלג), ובשו"ת ברכת רצ"ה (סי' יב דף כא ע"ג), הביא דברי הפני יהושע והשבות יעקב דהא דקי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל הוא רק מדרבנן. וכתב, שאפילו נאמר שהוא ספק, מ"מ הא קי"ל ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, ואפילו בספיקא דדינא. ע"כ.
וכתב בספר מנחת חינוך (סי' רסג דף עג ע"ג), שהואיל והתורה הוציאה איסור טומאת כהן בלשון לא יטמא, וקי"ל ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, בספק טומאת מת ברשות הרבים, מותר לטמא את עצמו אף לכתחלה, כדין כל ספיקא דרבנן לקולא.
וכן כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' סה אות ו), שהמנ"ח תפס בפשיטות שבספק טומאת אהל ברשות הרבים כיון שהוא טהור בודאי שאינו עובר על לאו. ע"ש.
וכן הסתמך על זה בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' צג) בהיתר ו', בדין נסיעה במטוס, שאפשר שהוא טס ע"ג קברים, וצידד להתיר לכהן להכנס למטוס, ע"פ דברי המנ"ח הנ"ל, שמכיון שספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, רשאי להכנס למטוס כשיש ספק טומאה. וצידד עוד בנידונו שמותר לכהן להכנס למטוס, לפי מ"ש רשב"ם (עירובין מג.) דספינה ממילא אזדא ואיהו לאו מידי עביד. והכא נמי יש להתיר כיון שהכהנים בזה"ז טמאי מתים, ותוספת טומאה ליכא בהכי, דהא ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור, ואינו נטמא כלל ע"י כך. ע"ש.
וע"ע בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' כה אות ד) שכתב גם כן להתיר לכהן הנסיעה במטוס, וא"צ לחוש שמא הוא נוסע ע"ג קברים, שכיון שיש במטוס נוסעים רבים, הו"ל ספק טומאה ברשות הרבים שספקו טהור, ומותר אף לכתחלה. גם בשו"ת מרחשת ח"א (סי' ב דף יב.) שקיל וטרי מדנפשיה בהאי דינא, אם שייך להתיר בנ"ד משום דקי"ל ספק טומאה ברשות הרבים, ספקו טהור. ע"ש.
ובשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' יב), נשאל בנ"ד, והעלה להתיר משום שבדרך כלל יש במטוס הרבה נוסעים, והוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים שספקו טהור. ועוד שמבואר בשו"ת שבות יעקב (סי' פה), דהא דקי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל, אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא הוי אהל וחוצץ בפני הטומאה. ובשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' לב) הביא בשם הכ"מ (פרק כד מהלכות טומאת מת ה"ד), דבדרבנן אפילו ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טהור. נמצא שיש צד גדול להתיר, ואין הכהנים נזהרים בזה ויש להם על מה שיסמוכו.
וכן העלה הגאון מהר"י פישר בספר אבן ישראל חלק ט (סי' קכד עמוד קעא), שמותר לכהן להכנס לאוירון או לבית חולים, שיש שם ספק טומאת מת, משום שספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, ודחה דברי האוסרים. וסיים, הילכך שפיר יכולים כהני זמנינו להכנס במקום שיש ספק טומאה ברשות הרבים. ע"ש.
גם בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' כה אות ד) כתב שיש להתיר בזה כל שיש נוסעים רבים במטוס, מטעם ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, וכמ"ש המנחת חינוך (מצוה רסג אות יג), שמכיון שלענין איסור טומאת כהנים, הוציאו הכתוב בפר' אמור בלשון טומאה, דינו ממש כדין טומאה, דקי"ל שברשות הרבים ספקו טהור, ומותר אף לכתחלה לכהן לטוס באוירון. ע"ש.
ובשו"ת הריב"ד (סי' ע) כתב לצרף בזה שיטת הראב"ד שבזה"ז שהכל טמאי מתים, הכהן שמיטמא אין עליו איסור מן התורה, ומכיון שהוא אינו מתכוין להטמא, הוה ליה פסיק רישיה בדרבנן שמותר אפילו באיסור שבת לדעת התרומת הדשן, ובשאר איסורים אף להמג"א (סי' שיד סק"ה) מותר. ע"ש.
ובשו"ת משנה הלכות (חלק ט סי' רכו) כתב, שיש כאן כמה ספקי ספקות להקל, דשמא לא יעבור מעל בית הקברות, ואת"ל יעבור, רוב בתי קברות של עכו"ם, ובה"ק של עכו"ם אינם מיטמאים באהל. וגם הרי נוסעים רבים נמצאים באוירון, והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים, ובצירוף שיטת הראב"ד, שמכיון שהכהנים בזמן הזה טמאי מתים, אין מוזהרים על איסור טומאה, ולכן הדבר פשוט שמותר לכהן לעלות למטוס ולנסוע למחוז חפצו וכו'. ע"ש.
וכ"כ להקל בשו"ת חלק לוי (חיו"ד סי' קכח). וכן העלה להקל בשו"ת בצל החכמה ח"ב (סי' פב). וכן עיקר.