אאא

שאלה מעניינת היא האם המוסד לביטוח לאומי ער לצרכים ולמאפיינים הייחודיים של ילדים ומבוגרים בציבור החרדי המגישים תביעות לקבלת גמלאות נכות?? כמי שעוסקת בתביעות ביטוח לאומי במגזר החרדי מזה שנים, נראה לי שלמרבה הצער התשובה לשאלה זו, שלילית!

הציבור החרדי הוא בעל מאפיינים מיוחדים הקשורים לאורח החיים הנבדל וליישום נורמות חברתיות בהתאם לאמונתם, למבנה המשפחתי המיוחד ולמבנה הקהילתי.

בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי משמשים לעיתים קרובות, פוסקים שאינם מכירים את המאפיינים הללו ואת הצרכים הנובעים מהם, מה שמוביל לעיתים לדחיית התביעות החשובות והצודקות הללו שלא כדין.

לדוגמא – העובדה כי הורים לא שולחים את ילדיהם לחינוך מיוחד תוך העדפה של זרם חינוכי מסויים, מהווה מכשול בפני הכרה בילד כמי שזכאי להשגחה לעומת מי שלומד בחינוך מיוחד.

הורים רבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם למסגרות המזוהות עם הזרם הקהילתי שלהם מתוך העדפה לחינוך איכותי המתאים להשקפת עולמם וחרף הקשיים הכרוכים בשילובו של ילד עם צרכים מיוחדים בחינוך רגיל. המסגרות החינוכיות מצדן עושות הכל בכדי לאפשר את שילובם של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים במסגרות הרגילות.

אולם כאשר מגיע לפתחה של וועדה רפואית מקרה של ילד הזקוק לקצבת נכות בכדי לממן השגחה עקב בעיות התנהגות קשות למשל-  נוטה המוסד לביטוח הלאומי שלא לאשר את תביעתו של ילד כזה, כשהוא נסמך על הטענה שילד הלומד בחינוך רגיל אינו יכול להיחשב לילד מושגח באופן מיוחד...

כך למשל י.מ. מירושלים בן 9, הסובל מהפרעת קשב וריכוז ומבעיות התנהגות קשות, נוטה לסיכון עצמי רב ולעיתים אף לסיכון הסובבים אותו. אין ספק כי זקוק הוא להשגחה מיוחדת. י.מ נדחה על ידי הוועדה הרפואית עקב העובדה שלומד בחינוך רגיל. הוועדה קבעה כי עובדה זו מלמדת שמדובר בילד ''שובב'' ולא בילד הזקוק להשגחה מיוחדת עקב בעיותיו המאובחנות.

העובדה כי המערכת כולה מתגייסת בכדי להשאיר את הילד במסגרת רגילה אינה צריכה למנוע ממנו את הצורך בהשגחה. הביטוח לאומי משתמש לרעה במאמצים של הציבור החרדי לשמר את הילד בחינוך הרגיל כאשר חשיבות הזרם החינוכי משמעותית מאד.

במקרה זה, נאלצנו להביא לידי הוועדה הוכחות על מסוכנתנו של הילד לצד המלצתו של רב המשפחה להשאיר את הילד במסגרת רגילה השייכת לזרם החינוכי שבו מתחנכים שאר ילדי המשפחה והקהילה, והוכחות להתאמות המיוחדות שעושה המסגרת בכדי לאפשר את לימודו של הילד במסגרת הרגילה.

רק לאחר מאמצים רבים ושכנוע בחדר הוועדה כי אין סתירה בין לימודו של ילד במסגרת רגילה בנסיבות המיוחדות של משפחה חרדית העומדת על חינוך ילדיה בזרם המתאים להשקפתה, לבין זכאותו של הילד כמי שסובל מבעיית קשב וריכוז ובעיות התנהגות לגמלה בגין השגחה- התקבלה תביעתו.

במקרה זה, לא זו בלבד שדרישת המוסד לביטוח לאומי אינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים החרדי והחשיבות בשמירת מסגרת הולמת לפי השקפת עולמם של ההורים, אלא שיש להדגיש שהחוק אינו קובע זכאות לפי המסגרת החינוכית אלא שמדובר בנהלים וקריטריונים פנימיים של הביטוח הלאומי.

זה המקום להציע, כי ינוסחו כללים והוראות פנימיות לפוסקים בוועדות הרפואיות לבצע את ההתאמות הנדרשות גם לפונים מהציבור החרדי, ילדים ומבוגרים כאחד, על מנת שיכולו לממש את זכאותם כאזרחי שווים ולכל הפחות לא נפסדים מאוכלוסיות אחרות.

במקרה אחר, טיפלתי בא.פ. מבית שמש, הסובל מבעיות בריאות קשות ומדיכאון עמוק אשר גורמים לו להימנע מיציאה מהבית במשך שנים רבות.

רופא הוועדה שהגיע לביתו של א.פ. מצא אותו שוכב במיטה, עם חליפה ונעלים כשהוא מעיין בספר לימוד ולומד. מכאן קצרה הדרך לרופא לקבוע כי א.פ. כשיר גם להתלבש ולצאת מהבית ואפילו לעבוד וכי ככל הנראה אינו שרוי במצב נפשי קשה מעצם העבודה שהיה לבוש בצורה מכובדת. ברור כי הרופא הוועדה ציפה לראות את א.פ. כשהוא שוכב במיטה ושייראה כחולה.

משהגיע העניין לטיפולי, דאגתי לידע את הוועדה לערערים ואף להביא אסמכתא לדברי כי עצם העובדה שא.פ. היה לבוש בצורה מכובדת למרות חוליו ומצבו הנפשי הקשה, נבעה מהעובדה שקיבל הכוונה מרבו שכשלומד הוא תורה, אף במיטתו יעשה זאת בצורה מכובדת. למותר לציין כי הכוונת הרב נועדה לעודד את רוחו של א.פ. מתוך מטרה להוציא אותו ולו במעט לפחות ברגעי הלימוד ממצבו הנפשי הקשה.

לו היו מתקיימות פתיחות והבנה לאורח החיים המיוחד, לו היה הרופא תוהה על הסיטואציה, אין ספק כי היה נענה בתשובה בהירה שהייתה משנה את התוצאה כולה בתביעה זו.

בעוד קושי גדול נתקלים ילדים דוברי יידיש אשר פוגשים בוועדות הרפואיות רופאים שאינם דוברי השפה ואינם מבינים אותה. נכון שיידיש אינה שפה רשמית במדינת ישראל, והביטוח הלאומי אינו חייב להעמיד מתורגמן. עם זאת, די לנו בכך שילדים אלו לא ייחשבו אוטומטית כמי שאינם משתפים פעולה עם הוועדה ותביעתם תדחה, אלא שהוועדה תנצל את ההורים ועורכי הדין דוברי השפה בכדי לגשר על הפערים ולאפשר בדיקה נאותה של הילד.

בכל שנה מוגשות כחצי מיליון תביעות למוסד לביטוח לאומי, רבות מהן עוסקות בילדים ובמבוגרים הסובלים מקושי או חולי ועמודים בתנאי הזכאות לקבל גמלת נכות. העובדה כי הוועדה אינה טורחת להכיר ולהבין את מאפייני חייהם, מקשה על חלק גדול מהם לקבל את המגיע להם, בשונה מאוכלוסיות אחרות. 

מאמר זה אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי.
כותבת המאמר הינה עורכת דין המתמחה בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי.

להערות ולפניות לחץ כאן  או במייל: stagar.adv@gmail.com