אאא

מדברים הרבה על עבודה פנימית; על עבודה, על גבולות, על בניית קשר – עם השם, עם הצדיק, עם עצמי ועם בן הזוג, ועל מסע אל הטוב השלם והאמתי. רוצים להגיע לשם. זו המטרה של כל אחד מאתנו, במקום שבו הוא מונח ואיתו הוא מתמודד, להתקדם אל הטוב ואל הקדושה.

ואז אתה בא, עם כל הרצון והאמונה, ומתחיל לעבוד. מקבל על עצמך קביעות בהתבודדות וגבולות ברורים באוכל וגמילה מהתמכרויות ונקודת צדיק ונקודת חבר... ומצפה שייפתח לך, שתרגיש משהו, שתהיה צדיק, שתרד במשקל, שייפתחו לך שערי גן עדן... משהו. כל כך הרבה אתה נותן בשביל למצוא את השם, מה, לא יתנו לך בחזרה?!

לפעמים אנחנו עושים הכול ומרגישים שמשאירים אותנו מאחורי הדלת ולא נותנים לנו להיכנס. כמה שאנחנו דופקים ומבקשים בנימוס ובדמעות ומתחננים ורוצים, ההרגשה היא שהכול נשאר נעול עם שלט של "אין כניסה" נוקשה וחד משמעי.

וזה מייאש.

כמה אתה יכול להמשיך להתבודד, למשל? להקדיש מזמנך העמוס זמן קבוע לדיבור עם השם, ולמצוא את עצמך, שוב ושוב, בהתבודדות יבשה וריקה ורחוקה, כאילו השם בכלל לא נמצא? כמה אתה מסוגל להתייגע בלימוד התורה הקדושה ולהרגיש את המוח שלך נשאר אטום וחסום וסתום? כמה את יכולה למסור נפש על עמידה על המשמר בענייני אוכל, ולראות אותן ספרות דיגיטליות מעצבנות על המשקל, כאילו לא עשית כלום? להשקיע בהתקרבות אל בן הזוג, ולהיתקע באותן חומות? כמה אפשר?!

זה קשה.

ולכן בני אדם מתייאשים ונסוגים.

אבל יש יסוד מאוד פשוט, שאם היינו זוכרים אותו, יכול להיות לנו הרבה יותר קל במערכה הזאת. היסוד הזה אומר, שככה זה. אי אפשר להיכנס אל הקדושה בבת אחת. זה לוקח זמן: "הַהֶכְרֵחַ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְתִקּוּן גָּמוּר. כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכָּנֵס בְּפַעַם אַחַת אֶל הַקְּדֻשָּׁה" (קיצור ליקו"מ, ו, ד).

זה לא שהיית אמור להגיע ולא הגעת; זה פשוט ככה עובד. לוקח זמן להגיע.

וכאשר אתה מוצא את עצמך מאחורי דלת נעולה, ונדמה לך שלעולם לא תגיע לטוב המצופה ושכל כמה שחיכית היה, חלילה, לשווא. מה שנדרש ממך עכשיו, זה פשוט לחכות. בלי להתייאש. בלי לשחרר את הרצון. בלי להיכנע לפיתויים שמשתלטים עליך דווקא כעת ביתר שאת ותוקפים אותך מכל הכיוונים: אולי נחפש את האושר במקום אחר ולא בעולם הקדושה? אולי נסתפק בטוב מדומה? אולי נרגע בתוך חמימות המותרות? אולי נחזור לישון שנת נצח בהבלי הזמן?

אל תוותר. תישאר ותמתין עד שתיפתח לך הדלת. והיא תיפתח.

כמה חיכה אברהם אבינו עד שהשם יתברך התגלה אליו? "והוא יושב פתח האוהל כחום היום – ישיבה לשון עכבה, זמן רב. היינו, שזכה לזה, שיתגלה אליו ה' על ידי שישב ונתעכב ימים רבים אצל פתח האוהל, שהוא פתח הקדושה" (ליקוטי הלכות, אישות, ד, יט).

אברהם אבינו לא התייאש. הוא ישב בפתח האוהל, בפתח הקדושה, ציפה כל כך הרבה זמן וכלום לא קרה; ולא זו בלבד שלא נתנו לו להיכנס, עוד השם יתברך הוציא חמה מנרתיקה, "כחום היום" זה בחינת התגברות חמימות היצר הרע, שמתפשט בעיקר כשקרבים אל פתח הקדושה.

ולמרות הזמן החולף ולמרות חום היום, אברהם אבינו לא ויתר. הוא הבין שאין טעם לחפש את האושר בשום מקום אחר. ושחוץ ממה שעשינו בשביל להתקרב לה' – שום דבר לא יישאר: "מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, רק יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן אין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח וחום היום לוהט אותו מאד, ואף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האוהל של הצדיקים והכשרים, עד ירוחם מן השמים" (שם).

זמן ההמתנה איננו זמן שעובר לשווא כפי שנדמה לנו. הזמן הזה הוא בדיוק הזמן הדרוש לנו על מנת לבנות כלים ראויים לשפע שמצפה לנו. בזמן הזה אנחנו בונים הכנעה ואמונה. בזמן הזה אנחנו מבררים את הרצון, משחררים אחיזה בשליטה ומקבלים עלינו עול מלכות שמים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בעצם ההסכמה להמתין, אנחנו משתנים. אנחנו מפקידים את ההנהגה בידי שמים, ומתנקים מגאווה ומשליטה.

וכמו ציפייה לזרע שינבוט או לפרי שיבשיל, צריך להחליף את קוצר הרוח בהתבוננות, בהסכמה לתהליך הגדילה וההתהוות.

כאשר מתבוננים, זוכים לראות כמה ישועות כבר נושענו, וכמה הרחבות כבר הרחיב לנו השם הטוב. ומתוך כך מקבלים כוח להמשיך ולהמתין, עד ישקיף וירא ה' משמים.

כל רגע שאנחנו יושבים, כמו אבינו אברהם, ליד הפתח, בהמתנה ובהסכמה, אנחנו מתקרבים.

כל רגע שאנחנו ממשיכים לקוות, לא מתייאשים ולא מוותרים, אנחנו מתקדמים.

וסוף כל סוף השם יתברך תמיד מושיע!