אאא

כשראובן ריבלין נדרש לסוגיית מערכת היחסים שבין אזרחיה היהודים והערבים של המדינה, הוא מעדיף להתפייט, להשתנק ולהתחפש לסבא חביב שבערוב ימיו החליט להיות איש שהשלום שלו.

אתמול התברר שנופת הצופים נעלמת מהשיג והשיח שלו שעה שעל הפרק יחסי חרדים וחילוניים. כאן כבר לא מטיף הנשיא לא לסבלנות ולא לסובלנות. כאן אין הוא מדבר נכבדות בשבח הסטטוס קוו או לטובת המאמץ שלא לפגום במרקם היחסים השבריריים שבין שתי האוכלוסיות.

אתמול החליט ריבלין, העמל כל הדרך אל הפודיום בכל אירוע, בולט כזניח, שולי ככללי, להגדיש את הסאה. הוא הוזמן אל "הפורום הבינלאומי שדן בגורלו של עידן החילון" (גם אנו לא ידענו עד הפרובוקציה התורנית מבית הנשיא על קיומו של הפורום הלא נכבד; קורה) באוניברסיטה העברית בירושלים.

אילו אחדות השורות בין העם המקוטב היתה לנגד עיניו, יכול היה נאומו להיות מכונן. מרום מעמדו כמי שאמור לגשר וללכד בין הניגודים השונים באוכלוסיה יכול היה ריבלין לסבר את אוזני אנשי הפורום כי טוב יעשו אם במקום לעסוק בכפיה חילונית, המסתתרת מאחורי מכבסת מילים בנוסח "עידן החילון", יפסיקו לכפות על הפרהסיה הציבורית את אשר תאבה נפשם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במקום זאת קרא להחיל את הצביון היהודי בכל הנוגע לכשרות, חמץ, שבת ועוד "ברמה המקומית, העירונית ואף השכונתית". הוא אף תהה בקול. "מדוע שהסדרי התחבורה הציבורית בשבת יידונו ברמה הלאומית, ולא יוסדרו באמצעות חברות ופתרונות אזוריים?".

לרגע ניסיתי להבין: מדוע עם הערבים מבקש הנשיא להיות מתחשב ולא רדיקלי, מפויס ולא ריאקציוני, ודווקא אל מול אחיו היהודים, מנופף הנשיא הפוליטי והדעתן ביותר שהיה פה מאז קום המדינה, במה שהוא מכנה "דרך שלישית" שתיצור התרסה ומחלוקת? איך זה עולה בקנה אחד עם אותה נאורות מוחצנת בה התאזר מאז בחירתו לתפקיד?

התשובה פשוטה. אם אהדת הפלסטינים עד כדי הכפשת בני עמו כי בחרו כביכול בדרך הטרור מאומצת בחום על ידי התקשורת הקושרת כתרים לראשו – הוא יתמיד בה. מנגד, אם הטפה לחילול שבת ועקירת סממני הדת מהפרהסיה הציבורית תתקבל אף היא בחדווה על ידי התקשורת – הוא ידגול בה תוך גלגול עיניים.

הכל לפי חיבת התקשורת ואהדתה.