אאא

חזרתי מניחום אבלים בבית יתומי משפחת ישראל באשדוד ואני חייב לשתף אתכם במשהו שנגע לליבי וריגש אותי עד דמעות.

כתושב אשדוד וחבר קהילה באתי גם אני לנחם את שלוימי והמשפחה האבילה. ישבנו שם בסלון כעשרה אנשים והיה דממה בחדר. דממה כי הצער והיגון ריחף באוויר כסכין חד, ודממה כי מה יש לומר לילד בן 10 שמהיום יחסר לו את החיבוק והלטיפה לפני שיעלה על מיטתו לישון, החיוך שנתן לו כוח ללמוד עוד יום בחיידר, ואבא שחיכה לו לאחר עשר שנות ציפייה ועזב אותנו פתאום לאנחות.

כולנו שם התפללנו, בלב, חרישית, מי יזכה והיתום הקטן הזה שנותר כעת לבד יראה רק טוב בחיים, בשמחה ובאושר תהיה כל עתיד חייו.

אך מי מסוגל לדבר?!

רק להרים את הראש לרגע וליישר מבט לילד המתוק שבוהה בתוך ים מחשבות ועולמות מול המנחמים שבאו ותיכף חוזרים הם אל ילדיהם - היה מזעזע לראות וצמרמורת בגוף. מי יכול בכלל לנחם??

וכשנגמר המילים, הלב מתחיל לדבר....

כעבור כמה דקות מופיע בחור חילוני בפתח הבית וביקש כיפה. כשעטף אותו לראשו התיישב יחד עימנו, לידי, והצטרף לשאר המנחמים. ככל שעובר הדקות סקרנותי גברה בי והתחלתי לרחרח לכיוונו שאלות ורמזים מאיפה הכיר את המנוח? איפה עבדת איתו? אולי בן משפחה רחוק?

המילים שהוציא מפיו פשוט הדהימו אותי: "אני גר בראשון לציון, שלחו לי תמונה של ילד יתום יושב לבדו, תחושות אנחה ורחמנות חלפו בראשי, ואמרתי לעצמי אני כעת נוסע אליו להשתתף בצער ולשמח את הילד".

הייתי בתדהמה, והתפעלתי נורא.

ביציאה מן הדלת המשכתי להציץ אחריו, הלה ניגש לדוכן הוראת קבע שהונחו לתרומות המנחמים עבור החזקת האלמנה והיתומים, חתם על 200 ש"ח כל חודש, ויצא מן הבית.

חברים, לעולם לא התרגשתי ככה. מי כעמך ישראל!

לא מדובר בסיפור מסעיר שהתפרסם בעיתונות ובתקשורת על תאונה רכבת מחרידה שבה נמחקה בדקה משפחה שלימה, או הורים ששיכלו את כל ילדיהם בשריפה או הדברה וכו' וכו' שאר סיפורים מסמרי שיער, לא עלינו ולא עליכם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאן בבית ישנה טרגדיה פרטית ואישית של משפחה ויתום שאיבד אב ומשען לאחר ייסורים רבים הזקוק למילת חיזוק, אך זה שייך לכולנו. עם ישראל לא ינוח ולא מסוגל להמשיך הלאה מבלי לבדוק שהכל בסדר. לתת כוח ולתמוך בעוד ילד יהודי בודד, להגיע מרחוק ולתת הרגשה טובה כאומר: אל דאגה. אנחנו כאן איתכם!

עזבו את כל הפולטיקה בצד. עיצרו את התוכניות על החרדים ושכחו לרגע את ההפגנות נגד חילולי השבת. תראו איזה עם יפה ומיוחד יש לנו. כשכואב למישהו מקפלים הכל ובאים לחבק ולהרגיש אחד את השני, חרדים חילונים, דתיים ומסורתיים.

כי בנו בחרת מכל עם ולשון.

אשריכם ישראל!

בתוך כל החושך והאפילה שראיתי שם בבית, היתה תחושה של אחדות וסגירת מעגל בין כל המגזרים שנהרו מכל כיוון בשביל עולמו של הילד.

המשכתי לשבת שם ולראות אנשים שונים מכל הסוגים שאינם קשורים משפחתית או ידידים כאלו שלא הכירו כלל את האב הנפטר, מגיעים מרחוק, לפעמים אף בגשם השוטף - ומטרה אחת להם: נשלים לו את החסר...

זיהיתי אור בקצה המנהרה. באש ובמים - עם ישראל חי!

ויה"ר שיבלע המוות לנצח.