אאא

השורות הבאות מוקדשות למשנתו של רבי שמשון בן רפאל הירש ז"ל, המכונה רש"ר הירש.

התורה מציינת בפרשתנו: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כ"ה כ"ז), רש"י עומד על כך, שרק כאשר גדלו - התחדדו ההבדלים שביניהם: "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה".

אך מעבר לתיאור אובייקטיבי של אופי האחים ותכונותיהם השונות, הרב הירש רואה בכתוב "נימת ביקורת" על צורת החינוך של יצחק ורבקה.

לצורך כך, הוא מקדים ומציין: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות". בפרשת "לך לך" הוא מרחיב: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות. התורה איננה "אוסף של מעשים טובים", אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל, ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת".

לדבריו, אין בכך משום פגיעה בתדמית של האבות והאמהות, "לאמיתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו.

אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאווה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת".

על פי משנתו, האחריות למעלליו של עשו מוטלת גם על הוריו - יצחק ורבקה, התפתחותו השלילית של עשו היא - בין השאר, תוצאה של "חינוך לקוי".

הוא מבסס זאת על המדרש (בראשית רבה ס"ג): "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים - רבי לוי אמר: משל להדס ועצבונית (צמח קוצני) שהיו גדילים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו (קוציו). כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, אמר רבי אלעזר: צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה".

העולה ממאמר זה, שאמנם ההבדלים ביניהם התגלו רק כאשר גדלו, ומכל מקום, ההורים נדרשים לעמוד על הבדלים אלו, עוד קודם לגיל שלוש עשרה - על מנת למנוע את טיפוח המידות השליליות, שעלולות להחשף - בגיל ההתבגרות.

כך כותב רש"ר הירש: "הערה אחת שלהם (של חז"ל) מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר - עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב) - יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת".

הוא מזכיר את יסוד "הביטוי האישי" ביהדות: "התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורַבְגּוֹנִיּוֹת - כריבוי תכונות האדם, וכרַבְגּוֹנִיּוּת דרכי חייהם. כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים, ושבט הלוחמים. עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרַבְגּוֹנִיּוֹת, ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא ברך, "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (פרק מ"ט), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו, ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל".

לדבריו, "המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים - מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל! יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו, רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם. עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב, ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך.

אותה דרך חינוך, שהייתה כה מנוגדת לעצם טבעו, רק דחתה את טבעו האמיתי, והן שעשו אותו ל"איש שדה". דווקא משום שאנסו אותו להיות חובש את "ספסל בית המדרש", דווקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל, והיה כולו בחוץ".

רוצה לומר, אילו הוריהם עקבו אחריהם בקטנותם, והיו מתאימים לכל אחד את הגישה החינוכית, ואת "בית הספר" - הנכון בשבילו, אפשר שגם עשו היה מתעל את תכונותיו הייחודיות ככלי - לעבודת האלוקים, ומשום שלא כיוונו אותו למקום זה, הוא ברח ונמשך למילוי התאוות השליליות.

רש"ר עומד על ליקוי נוסף: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (פסוק כ"ח) - "רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה - עוד יותר מהחולים בגופם, הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך". כלומר, יצחק ורבקה לא דברו "בקול אחד" אל בניהם, וגם לזה הייתה השפעה שלילית על חינוכם.

נראה, שדברים אלו רלוונטיים לכל דור ודור, ומעוררים מחשבות עמוקות.