אאא
 

 

פרשת ויצא (בראשית כ"ח, י'-י"א): "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".

תפקיד כל הברואים – לקיים את רצון הצדיק

רש"י הרגיש בשינוי הלשון, שבתחילה כתוב בפסוק שלקח "מאבני המקום" בלשון רבים, ואילו בהמשך (שם, י"ח) כתוב: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו", שמשמע שלקח אבן אחת. וביאר הוא ז"ל (על פסוק י"א) את העניין על פי דברי הגמרא בחולין צ"ב, וז"ל: "וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו; וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא' ויקח את האבן אשר שם מראשותיו", ע"כ. רואים מכאן כלל גדול, שכל הבריאה כולה - ואפילו הדומם - נעשית רק כדי לעשות את רצון הצדיק. ולכן האבנים היו מריבות זו עם זו כדי לקיים את תפקידן והיו אומרות: "עליי יניח צדיק את ראשו".

וכך אומר המסילת ישרים (פרק א' בבאור חובת האדם בעולמו) בפירוש, שתפקיד כל הבריאה כולה הוא לקיים את רצון הצדיק כדי להיות לו לעזר ולסיוע לעבודת ה', וז"ל: "ואם תעמיק עוד בעניין תראה, כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה י"ב): כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג): אור צדיקים ישמח. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צב): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו".

קפיצת הדרך שקפצה ליעקב אע"ה

אולם צריך להבין מה היה הגורם שהביא את יעקב אבינו למעלותיו הנעלות הנ"ל? לכאורה למדים אנו מכאן תנאי יסודי לקבלת שפע רוחני ומעלות בעבודת השם. מסיפור מסעו של יעקב אע"ה נלמד, שהקב"ה אינו מסייע לאדם להתעלות, אלא אם כן עולה שאיפה מצד האדם להתעלות.

ןיסוד זה מתבאר ברש"י שכתב לבאר כיצד יתכן שיעקב אבינו כבר הלך לחרן, ואילו פה היה בבית-אל, ומשם הגיע אל הר המוריה? כיצד יעקב הגיע ל"ויפגע במקום כי בא השמש"? ומפרש רש"י כי הרי היתה לו קפיצת הדרך, וז"ל: אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום. וא"ת, וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם? איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה וקרא מוכיח וילך חרנה כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו. יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ. עכ"ל. הרי שהייתה לו קפיצת הדרך בחזרתו, כששם לב שלא התפלל במקום שבו התפללו אבותיו, אז קפצה הדרך.

אין אדם מקבל מעלה מהקב"ה אלא אם כן הוא מוכיח שהוא רוצה בה באמת

ומכאן מרומז כי התנאי לקפיצה במעלות הרוחניות טמון ברצון ובהשתדלות מצד האדם, וזהו: "איהו לא יהיב לביה", ולאחר מכן: "יהיב דעתיה למהדר". בתחילה הוא לא נתן אל לבו, הוא לא חשב להתפלל במקום בו התפללו אבותיו, ולכן לא קיבל את המעלה המיוחדת, אבל כשלבסוף נתן את דעתו ורצה מאוד לשוב ולהתפלל במקום שבו התפללו אבותיו, אז קפצה לו שוב הדרך וחזר להתפלל שם.

אכ"ן יש אלקים: א'ריה, כ'רוב, נ'שר

אנכי - דמותו של יעקב אבינו

באותו החלום הקב"ה מבטיח ליעקב אבינו שכל מה שהבטיח לאבותיו יתקיים בו. מפורסם בשם סידנא בבא סאלי זכותו תגן עלינו ועליכם חידוש יפה מאוד, וגם ראיתי אחר כך שכך מובא בשם גדולי אדמור"י החסידות. יעקב אבינו אומר: "אכן יש אלקים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי". ומה הכוונה "ואנוכי לא ידעתי" והרי יעקב אבינו ראה את הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מה זה "השמימה"? שראה את הסולם מגיע עד כסה הכבוד. ואומר רש"י, שידוע שכסה הכבוד יש לו ארבעה רגליים ועליהם צורת אריה כרוב ונשר, ועל הרגל הרביעית חקוקה צורת אדם, ואומר יעקב אבינו ע"ה "אכן יש אלקים במקום הזה" אני אמנם ידעתי שיש ר"ת אכ"ן שהם א'ריה, כ'רוב, נ'שר, אבל "אנכי", שהוא בעצמו חקוק שם ברגל הרביעית של המרכבה, זה התחדש לו, ואז "ויירא נורא ויאמר מה נורא המקום הזה" וכו'.

עולים ויורדים, היו המלאכים תמהים שרואים את הדמות של יעקב למעלה ולמטה

וזהו מה שמסבירים על מה שכתוב "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" שהפשט הוא, שאומרים שהמלאכים של ארץ ישראל עולים למעלה ושל חו"ל יורדים למטה, אבל לפי ההסבר הזה אפשר להסביר שהמלאכים לא הבינו, כי כשירדו למטה הם ראו את אותה הדמות שחקוקה ברגל של המרכבה העליונה, וכשעולים למעלה רואים אותה שוב, ולכן עולים ויורדים.

הכנה נכונה - ללמוד תורה עד אפיסת כחות ואפילו אם בשביל כך לא לישון י"ד שנה

עוד דבר למדנו מיעקב אבינו, שאף שהיה בורח מעשיו אחיו שרצה להרוג אותו, ואף שהיה נדרש להגיע ישר לחרן (כמצוות הוריו), למרות זאת יעקב אבינו מוצא לנכון להכין את עצמו ולהתעכב י"ד שנה בבית שם ועבר, ולא סתם טמן עצמו שם אלא כמו שדורשים על הפסוק "וילן שם בלילה ההוא" שארבע עשרה שנה שהיה בבית שם ועבר לא ישן שינת קבע, אפילו לא שכב על מיטה כדי לישון אלא למד עד אפיסת כחות וכשנגמר לו הכח נרדם בהיותו עדיין יושב על מקומו.

וכמו שמספרים על גדולי ישראל שלא היה להם מושג כזה של "פיג'מה" אותו לובשים כשעולים לישון, אבל מי יש לו זמן לישון בכלל! למי יש זמן ללכת לישון? אלא יושבים ולומדים וכשנרדמים נרדמים, לא היה להם מושג של זמן לשינה בכלל!

י"ד שנה בבית שם ועבר

כהכנה להקמת בית בישראל

יעקב אבינו ראה שההכנה האמיתית והנכונה מתאפשרת רק ע"י מסירות נפש מעין זו, בחינת: "למחצה לשליש ולרביע - לא שמענו". אלא נדרשת הכרעה בתחילת הדרך: או "כן" או "לא"! וזה ההכנה האמיתית. יעקב ידע שהולך הוא למקום מסוכן מאוד מבחינה רוחנית, ביתו של לבן הארמי, עובדי עבודה זרה וכדו', וחייב להכין את עצמו, וכן מבואר ברב דסלר שההכנה הזאת הייתה קודם שהלך להתחתן, יעקב אבינו הבין שעליו להכין את עצמו בכל כחותיו כדי שיוכל להקים בית כשר ונאמן בישראל ארבע עשרה שנה, בית שתוכל השכינה לשכון בו.

מדוע רצה יעקב להתפלל דוקא במקום שבו התפללו אבותיו

יש להבין, מה העניין שרצה יעקב אבינו ע"ה להתפלל דוקא במקום שבו התפללו אבותיו, והרי היה יכול לכאורה להתפלל בכל מקום בו הוא נמצא! מה המעלה הכל כך גדולה הזאת דוקא?

אלא חייבים להגיד, שלא מדובר ב"סתם" תפילה, אלא מדובר בתפילה שרצה להתפלל בהר המוריה, שם המקום בו נעקד אביו, והיה זה הנסיון העשירי והאחרון של סבו הגדול אברהם אבינו ע"ה, ועליו עקד אביו את צוארו על גבי המזבח בשמחה לעשות רצון קונו! במקום הזה, כל אדם מבין שכיון שנעשו עליו אחד המעשים היסודיים והעיקריים שעתידים להשפיע על כל השתלשלות עם ישראל, ויעקב אבינו ידע שעתיד עם ישראל לצאת ממנו - במקום הזה הוא היה חייב לעמוד ולהתפלל, על השייכות שלו ועל אותה מסירות נפש שהיתה, הן מצד מסירות הנפש של יצחק שהיה מוכן למסור את נפשו, והן מצד מסירות הנפש של אברהם אבינו שהיה מוכן לחיות במסירות נפש עם המחשבה שהוא הרג את בנו. באותו המקום, אם הוא עומד ומתפלל, הוא מראה בעליל שהוא מוכן ורוצה להיות חלק מאבותיו בבניין עם ישראל, ואותה מסירות נפש מחברת אותו עם אותו המעשה העצום של אבותיו, וזהו "יהיב לביה ודעתיה", ומכח אותה מחשבה רצה לעשות את הדרך חזרה לבית אל, אז הקב"ה עשה לו נס וקפצה לו הדרך שיוכל להתפלל במקום שבו התפללו אבותיו.

למרות שיש התייצבות על הארץ - צריך ה"ראש" להיות "השמימה" - שאיפות

ונראה לומר בביאור הדברים, מתוך ש"יהיב לביה" אזי - זכה לגילוי האדיר הזה. כי רק אחרי ששם לב על עצמו ודקדק על עצמו מאוד, ואחרי ששם לב במה הוא צריך לתקן את עצמו, אזי קיבל חיזיון שהשפיע עד סוף הדורות, וגם זכה להבין עד היכן הוא מסוגל להגיע. דווקא אחר שיעקב ביטא באופן מעשי את שאיפותיו האמיתיות בהליכתו חזרה למקום תפילת האבות, או אז זכה לגלוי באותו המעמד בו הקב"ה מסר לו את ההבטחה.

מתבאר כאן יסוד עצום, שראוי לעורר כל מי ששאיפה לקרבת השם בליבו. הנה מוכח מיעקב אבינו, כי ברגע שמתפתחת שאיפה ורצון להתעלות, הרי שמאותו הרצון נבנה סולם שבצהו כביכול ניצב הקב"ה. הרי שיש בכח ה"שאיפה" להעלות את האדם ולקדם אותו אם רק יתמיד ויפסע צעד אחר צעד, שלב אחר שלב באותו סולם כביר ונורא שבנה בעצמו מתוקף כמיהתו לדביקות בהקב"ה. מסיפור חלומו של יעקב אבינו, גילינו עד כמה חשובה השאיפה והרצון הטוב כמפתח לגדלות רוחנית. משעה שהאדם מסמן לעצמו איזה יעד רוחני, איזו מידה שברצונו לשבר או איזה תכונת אופי שברצונו לשפר, הרי שרצון זה מוליד את הכלים שיסייעו לו, אם רק יתמיד וילחם בכל כוחו, עד אשר יעלה מעלה מעלה בכל המעלות הטובות.

שאיפת האדם להתקרב אל השם –

זה עניין הסולם!

רואים מפה את הכח שיש ברצון של כל אדם שיכול להגיע למדרגות גדולות, וכי הוא חייב להגדיר ולדעת את השאיפות שלו שתהיינה עצומות ושירצה להמשיך הלאה, ואל לו לאדם להסתפק במין מדרגה רוחנית נחותה, או במדרגה כזאת שבעקבותיה מוותרים על המדרגות העצומות שיכולים ומסוגלים להגיע. לא נאמר לעצמנו: "מספיק שאהיה...", אין דבר כזה ברוחניות "מספיק", אסור לך להספיק, אלא אתה חייב לשאוף לגדלות שיכולה אי פעם להיות. ואז גם תראה סייעתא דשמיא עצומה, אתה תראה "קפיצה הדרך", אבל חייב להיות בתחילה: "יהיב לביה" יחד עם "דרכי אבות" - בחינת המקום שאבותיו התפללו.

ביאור: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב"

וזהו מה שחז"ל אומרים שחייב אדם לומר לעצמו: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב". וישאל כל אדם את עצמו וכי אני מסוגל להיות כמו אבותינו הקדושים? וכי אני יכול להיות כמו אברהם אבינו עליו השלום? האם בעולם כזה ששקועים כל כך בכל מיני חומר, בגשמיות, בכל מיני תאוות ותועבות למיניהם, באינטרנט, או בכל מיני מרעין בישין שבכל פעם שאתה יוצא לרחוב אתה תוהה לאן הגעת, אולי הגעת לגן חיות! האם אנחנו במדרגה של בני דורו של אברהם אבינו שהיו כל כך גדורים בעריות? והיום, לכל מקום שהולכים, רק יוצאים מהמקום הזה, מרגישים ומריחים את כל העולם כולו ששקוע בשיא הטומאה. וכי אני, בעולם שכזה, יכול להיות במדרגה של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב? מה בכלל ההו"א בשאיפה הזאת.

אבל זהו שאומרים לנו חז"ל, שהשאיפות שלנו צריכות להיות קיימות, ובכל עת יאמר אדם מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. אם נזכה לכך בפועל, זו כבר החלטה של הקב"ה, אבל השאיפה חייבת להיות בכל עת לגבוה, ולכוון למקום הכי גבוה שאפשר. ואז בטוח שתהיה במקום יותר טוב ממה שאתה עכשיו. ברגע שאדם עושה את המאמצים מצידו, אז הקב"ה כבר בא.

שאיפות גבוהות - גוררות אחריהן סייעתא דשמיא להתעלות רוחנית עצומה

וכבר משלו משל למה הדבר דומה, שכשאדם רוצה להגיע למדרגות גבוהות, אפילו שהם מעל השגתו, כמו שאומרים שהיה פעם שליט שהחליט שהוא נותן פרס גדול לאחד העבדים שלו ולקח את עבדיו ואמר שיש בניין של 150 קומות, ואני נותן פרס גדול מאוד לכל מי שיצליח לטפס עד לקומה ה-150 ברגל, וגם זה צריך להתבצע בזמן קצוב מראש.

כמובן, שכל העבדים כששמעו את גובה הפרס המנצנץ אזרו חיל והתחילו לטפס בהתלהבות גדולה למעלה הבניין. אבל הרי בדרך הטבע אי אפשר לבן אנוש לסבול כזה טיפוס, וכבר אחרי עשרים וחמש שלושים קומות התעייפו הרבה מאוד עבדים ואזלו כחותם כליל וירדו בחזרה, היו יותר גיבורים שהצליחו להעפיל לקומה הארבעים עד שכבר לא היו מסוגלים יותר להמשיך, גם החזקים ביותר שבהם שהמשיכו הגיעו לקומה החמישים וחמש עד שכמעט לא היתה רוח באפם, וראו בעליל שהזמן שנותר לא יאפשר להם לעולם להגיע עד למרומי המגדל. וכך כולם נשמטו וירדו בחזרה אחד אחרי השני, עד שלא נשאר אלא עבד אחד. העבד אמר לעצמו, הרי אם מלכנו רב החסד והחכמה דרש כזאת דרישה, סימן הוא שבודאי הדבר שאפשר לעשות את זה. לכן הוא לא התייאש והמשיך לטפס מדרגה אחרי מדרגה. כשהגיע לקומה השבעים וחמש והוא באפס כחות, הוא רואה לפניו מעלית, ובמעלית יש רק כפתור אחד, קומה 150.

ובנמשל, ברגע שמביעים ומגדירים את השאיפות שלנו, ברגע שמאמינים שיכולים להגיע גבוה, אז הקב"ה כבר יבוא ויממש את השאיפות שלנו, רק עלינו לעשות את כל המקסימום במה שאנחנו יכולים.

יהי רצון שנזכה באמת למצות את כחותינו ולשאוף כמה שיותר גבוה שאפשר.

אולם צריך להבין מה היה הגורם שהביא את יעקב אבינו למעלותיו הנעלות הנ"ל?