אאא

לאחר המפגש הדרמטי בין יעקב אבינו לעשו, מציע עשו ליעקב להצטרף אליו בדרך. אבל יעקב דוחה את ההצעה בנימוס: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב... אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן, יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (בראשית, לג, יג-יד).

שמע – אומר יעקב לעשו – יש לי ילדים קטנים. יש לי צאן ובקר, "ואם ידפקום יום אחד ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן" (רש"י, שם). אנחנו לא יכולים לרוץ איתך, זה עלול להרוג אותנו. לך אתה לדרכך, ותן לנו להתקדם בקצב שלנו.

אומר רבי נתן: "'ואני אתנהלה לאטי'... כי אי אפשר לדחוק את השעה כלל, כמו שאמר מקודם: 'כי הילדים רכים'... על כן צריכין לילך ולהתנהל רק לאט לאט, בחינת 'הבא לטהר מסייעין לו ואומרים לו המתן'. כי אף על פי שצריכין להיות זריז גדול בעבודתו יתברך... אף על פי כן אי אפשר לדחוק את השעה כלל" (ליקוטי הלכות, גזילה, ה).

מדהים מה שכתוב כאן.

אנחנו כל כך הרבה רצים היום. זה אינסופי, כמות הריצות שלנו. לצאת היום לרחוב זה כמו להיכנס ללונה פארק או לסיר פופקורן. הכול שועט מהר כל כך. הכול כל הזמן זז. רועש. קופץ. אם נסתכל עלינו מלמעלה, נראה יצורים תזזיתיים שנעים ממקום למקום כמו בתוך מרוץ. מלא שקיות. מלא מטלות. מלא חשבוניות. הכול צפוף. הכול לחוץ. הכול עמוס. הכול עכשיו. הכול מהר. ועוד יותר מהר. הכי מהר. רץ לקראת הישגים ותוצאות. חייב לקטוף הצלחות. לא מסוגל לשבת רגע ולחכות.

והמרוץ הזה, תרבות ה'מהר מהר' שפושה בנו, זה התכסיס של עשו הרשע להשמיד, להרוג, לאבד ולחבל בסיכוי שלנו להגיע לקשר אמתי עם השם, עם עצמנו, עם בן הזוג ועם הילדים שלנו. המזימה שלו עטופה בחן רב, בחסד, ברחמים ובפיתויים. הוא כמו מציע לנו נשיקות, כשהמטרה האמתית שלו היא לנשוך את הנפש שלנו.

אומר לנו רבי נתן, שהעצה להינצל מחשבתו הרעה של עשו, ולמרות הכול לזכות להגיע אל השי"ת, אל עצמנו, אל בן הזוג ואל הילדים שלנו, זה "אתנהלה לאיטי". לאט לאט.

כי ככל שבחוץ הכול מהיר יותר ועמוס יותר, כך הנפש שלנו ושל היקרים לנו צריכה לאט יותר ועדין יותר. זה לא ילך למשוך אותה בכוח. אצלה זה לא הולך אחד פלוס אחד, לא מעניין אותה ספירת מלאי, ואי אפשר לחמם אותה במיקרוגל. רגע. עוד פעם. יותר לאט. מה אמרת. מה רצית. לא הבנתי. תגיד עוד פעם. אתה מדבר מהר מדי. אני לא מבינה. תדבר לאט. אתה יכול לרוץ, אבל אל תצפה שאני ארוץ אחריך, כי אני לא יכולה. אני לא פיצה בעשרים שקל; אני נשמה.

וככל שהעולם זז מהר יותר, וזאטוטים בני חמש מקבלים קטעי הבנה לענות עליהם בכתב (!), וילדות בכיתה א' לומדות למדוד צלעות ולחבר ולחסר ולקרוא אותיות, והילקוט שלהן ששוקל כמעט כמותן עמוס עד להתפקע בספרים ובמחברות... הופכים פסי ההאטה להיות מצילי חיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם אתה רוצה לשמוע מה שלום הילדים, אבל מה שלומם באמת, אתה צריך להאט. ועוד יותר להאט. ועוד להאט. אם תשב מול ילד ותרצה לשמוע מה שלומו, בקצב שאתה לומד איתו למבחן, אין סיכוי שהוא יודע. הוא יגיד לך כמה זה עשר כפול עשר לחלק לשתיים, אבל אין סיכוי שהוא יסתכל לך בעיניים ויספר לך מה עובר עליו, כשאתה על האוטוסטרדה. לא כי הוא עושה לך בדווקא. אלא כי הוא לא מבין על מה אתה מדבר...

וכשאנחנו רוצים להתקדם התקדמות פנימית אמתית, אנחנו צריכים להתחיל לתרגל פסיעות של ילדים. לשים פסי האטה לפני כל שיחה עם האישה, לפני כל דיבוב של ילד ולפני כל מפגש עם הילד הפנימי שבתוכי.

אם תנסה למהר איתו, איבדת אותו.

אתה רוצה קשר עם הילד שבך?

אז בלי להלחיץ בבקשה. בלי למהר. בלי לרוץ. גם אם אתה בא עוד יום ועוד יום ושבוע ושנתיים, ואתה רוצה שהוא יספר לך כבר מה קורה איתו! אם הוא שותק מולך, יש לו את הסיבות שלו ובכוח לא ילך לך. שב מולו, כמה זמן שזה יקח. גם אם זה יקח גלגול חיים שלם. שב מולו, אל תצעק עליו ואל תאנוס אותו שיזוז כבר או שידבר כבר או שיגיד כבר למען השם מה הבעיה שלו!

מספיק צעקו עליו. מספיק דחקו בו. מספיק מיהרו אותו.

שב איתו בשקט. חכה לו בסבלנות.

והוא יבוא. בפסיעות של ילדים.