אאא

ידוע כי המאבק בין יעקב אבינו לעשו הרשע הוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", ובפרשיות אלו טמון השורש והיסוד לאותו המאבק ברצף הדורות עד לימינו אנו (רמב"ן בהקדמתו לספר בראשית).   

בפרשת השבוע שלנו, ניתן לשים לב בברור על ההבדל התהומי שבין יעקב לעשו. ישנם מספר נקודות בהם ראוי לעיין על מנת להבין את מהותו של ישראל אבינו ביחס לעשו ולאומות.

יעקב אבינו נשתייר בשביל פכים קטנים

[פרק לג' כג[ וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.   וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.   וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

נאמר מסכת חולין צא ע"א: "ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

ועוד מבואר במדרש [מובא ברש"י] שאותו מלאך שנאבק עם יעקב אבינו הוא שׂרו של עשו.

א.    ראשית, צריך להבין מדוע נזדמן שרו של עשו להאבק עם יעקב דוקא במצב זה בעודו מחזר אחר פכים קטנים.    

ב.    לגבי המדרש שבמסכת חולין: לכאורה צדיק הוא אדם פרוש מכל הנאה חומרית ומכל תאוות העולם הזה, מה גורם לצדיק לחבב את ממונו עד כדי כך אף יותר מגופו? גם הטעם "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" אינו מובן, מה הקשר בין ישׁרותו של הצדיק לחיבוב הממון?

ג.     יעקב אבינו הרי היה עשיר גדול, ועושרו הרב נלמד מהמנחה ששלח לעשו, מה צורך יש ליעקב אבינו, בחיר האבות, להטריח את עצמו בשביל דבר פחות שכזה – פכים קטנים?!

ד.     לאחר שיעקב אבינו מפציר בעשו לקחת את מנחתו, עשו מתרצה ולוקח. לאחר מכן מתארת הפרשה כיצד יעקב מתנער ומתנתק מאחיו עשו, ואיש איש לדרכו הולך: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. יַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.                                                                                           צריך להבין מדוע קרא יעקב אבינו למקום מושבו דווקא על שם הסוכות שבנה למקנה? לכאורה ראוי לקרותו על שם הבית שבנה לעצמו. מבנה לבני אדם חשוב יותר ממחסה לבהמות!

צדיקים חביב עליהן ממונם יותר מגופם

בביאור הגמרא בחולין מצינו מספר הסברים במפרשים:

הצדיק אינו פושט את ידו בגזל ח"ו, אלא כל ממונו בא בטורח ובעבודה קשה, ביושר, ובמשא ומתן באמונה. לכן הפסד ממוני עבורם הוא קשה ביותר שכל פרוטה שברשותם נתקבלה בעמל בדרכי האמת והצדק.

יש שמשלו עקרון זה לחייל היוצא לקרב עם ציוד מועט המספיק לו בדיוק להשלמת המשימה. חייל שכזה יזהר מאוד שלא להשחית או לבזבז את כליו וציודו מתוך הנחה שלא יהיו לו מקורות הספקה. החייל יודע שאין לו לקחת יותר מידי ציוד, כי אם יהיה כבד או מסורבל הדבר יקשה עליו בכיבוש היעדים.

הצדיק כמו החייל המחשב במאזני פלס כמה להשתמש מהעולם הזה. כל שימוש עודף ממותרות העולם ומהנאותיו, מקשה עליו את המלחמה ביצר הרע ובשבירת המידות. הצדיק תמיד יזהר בממונו, מכיוון שכל בזבוז והוצאה, יאלצו אותו להתעסק בעולם החומר על מנת להשלים את צרכיו, דבר שיבטל אותו מעבודתו הרוחנית.

הסבר נוסף מובא באמצעות משל אחר: יהודי עני מרוד שהיה חסר כל, החליט יום אחד להתחזק במצוות נטילת ידים דשחרית. אך לדאבונו לא היה ברשותו אפילו כלי וקערה לנטילת ידים לקיים את המנהג בהידור ליטול ידיו בסמוך למיטתו. לפני שנשכב לישון נשא תפילה לקב"ה שיזמן לו כלי ליטול בו ידים.

היהודי העני נרדם ובחלומו רואה יד נשלחת מהשמים ומעניקה לו כלי לנטילת ידים. בבוקר התעורר, ולשמחתו מצא כלי פשוט מחרס המכיל רביעית מים ליטול ידים.

לימים התעשר העני, והחליט לעבור לבית גדול ומרווח יותר והזמין חברת הובלות להעביר את חפציו למשכנו החדש. במהלך העברה ראה שאחד העובדים נושא את אותו הכלי שבו היה נוטל ידיו מידי בוקר מאז אותו חלום.

ניגש אליו אותו עני ודרש מאותו עובד להיזהר מאוד עם אותו הכלי לבל יפול וישבר. התפלא אותו עובד ושאל מדוע ההקפדה היתרה על כלי חרס קטן ופשוט, ענה לו אותו עני שכלי זה ניתן לו ישירות מהקב"ה.

הצדיקים כמו אותו עני רואים בחוש איך כל ממונם בא להם כמתנת חינם מאת הקב"ה. הצדיק חביב לו הממון שהוא רואה בממונו כלי מהקב"ה על מנת למלא את תפקידו בעולם הזה.

יעקב אבינו שחזר על אותם פכים קטנים לא עשה זאת ממידה של קמצנות חס ושלום, אף על פי שהיה יעקב אבינו עשיר גדול, גם באותם פכים קטנים ראה מתנה מאת הקב"ה וידע שעליו לחוס גם על רכושו זה.

שני לאומים ממעיך יפרדו

יעקב אבינו הסתכל על עולם החומר כאמצעי ולא כתכלית. יעקב אבינו ידע שכל המתנות שהוא זוכה לקבל הם כלים שיסייעו לו לעבוד את הקב"ה בעולם הזה בדרך לעולם הבא. הממון הוא כלי המסייע לעבודה הרוחנית של הצדיק, ולכן הצדיק טורח ומחזר אחר ממונו מתוך רצון להפיק מהעולם החומרי את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו.

 עשו הרשע ראה בעולם החומר את המטרה. הממון עומד בפסגת שאיפותיו, מתוך רצון להפיק את מירב ההנאה הגופנית בעולם הזה. עבור עשו כל הגשמיות נועדת לשרת את ההנאה והתאוות, לכן הרשע לא יחזור אחר פכים קטנים שכאלו. הרשע לא יטרח להציל ממון אם הדבר יחשב אצלו לביטול הנאותיו ומרגעו. זו גם הסיבה שביקש יעקב להפריד ולשים רווח בין עדר לבין עדר על מנת להשביע את עינו של אותו רשע, שיתרשם שהמנחה היא גדולה ביותר.

בנקודה זו כשיעקב הצדיק מחזר אחר ממונו, מופיע שׂרו של עשו. במאבק זה באו במפגש שתי התפישות, מצד אחד ישראל שמבקש לרתום את עולם החומר לעזר לו בהתעלותו הרוחנית, ומאידך שׂרו של עשו המבטא את המרדף אחר הממון על מנת להגשים תאווה חומרית.

אע"פ שיעקב ניצח במאבק זה, מכל מקום נפצע: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר ַויַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

הירך מסמל את צאצאי יעקב. הדורות שיבואו לעתיד לבוא אם לא ישמרו, יתכן ויפגעו ויתבלבלו בן האמצעי לבין המטרה והתכלית.

יעקב ועשו במעי אמם

מסופר במדרש על המאבק בין יעקב ועשו עוד כעוברים במעיה של רבקה. עשו בקש לקבל לעצמו את העולם הזה ולוותר בתמורה על העולם הבא. במבט שטחי לכאורה אכן כך היה, יעקב איש תם יושב אוהלים, ולעומתו עשו איש ציד איש שדה. יעקב שוקד באוהלה של תורה ואילו עשו חוׂוה את חיי החומר והנאות העולם.

כאשר נפגשים יעקב ועשו בבגרותם, עשו צופה ומבחין בכל עושרו של יעקב. עשו תוהה ומשתומם: וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ? וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹקִים אֶת-עַבְדֶּךָ.

עשו הרשע אינו מצליח להבין כיצד יעקב, איש תם יושב אוהלים זוכה לנחול את שתי העולמות. עונה לו יעקב, שאת עושרו זכה לקבל כי חנן אותו האלוקים.  במעמד זה מסביר יעקב שכל החומריות הופקדה בידו מאת הקב"ה, וכל זאת כאמצעי על מנת להשלים ולהתקדם בעבודת הבורא בתורה וביראת שמים. הקב"ה משלים לצדיק את כל האמצעים הדרושים לו על מנת להשלים את תיקונו.

הבדל זה מתחדד עוד יותר בפסוקים הבאים: וַיֹּאמֶר (עשו) מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל וַיִּפְצַר-בּוֹ וַיִּקָּח.

עשו טוען ליעקב "יש לי רב". עשו שבוחן את העולם הזה בעיניים חומריות, לא יוכל למלא כל תאוותו. הטענה הנכונה בעבורו היא שיש לו הרבה.

יעקב אבינו שבוחן את העולם הזה בעיניים רוחניות, כאשר כל מגמתו היא להתקרב לבורא יתברך ולהאיר את העולם בתורה, במצוות ובמעשים טובים, עבד השם שכמוהו יכול לטעון "יש לי כל". הצדיק מחובר לקב"ה ויודע שכל מסלולו בעולם הזה מוביל אותו לחיי נצח בעולם הבא, לפיכך גם בעולם הזה הצדיק זוכה לשפע ולרב טוב.

וַיֹּאמֶר (עשו) ִנסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן. יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

עשו הרשע מבקש להצטרף למסעו של יעקב אבינו, אך יעקב מסרב אפילו להיחשף לעם אשר עם עשו. יעקב מבין שתפישתו של עשו הרשע לעולם לא תעלה בקנה אחד עם תפישתו ואמונתו ואין שניהם יכולים לגור בכפיפה אחת.

יעקב כנגד חג הסוכות

נכתב בטור ששלושת הרגלים הם כנגד ג' האבות. אברהם כנגד פסח, יצחק כנגד שבועות ויעקב כנגד סוכות. לראיה לכך שיעקב כנגד סוכות מובא הפסוק: ויַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

יעקב בנה לעצמו בית, אך למקנהו בנה סוכות שהן ארעיות. במעשה זה ביקש יעקב אבינו להנחיל לבניו את ההבנה הנכונה והאמיתית שהממון הוא ארעי. הנשמה היא הנצחית, והכלים החומריים העומדים לרשותה כאן בעולם הזה השפל הם ארעיים. הממון נברא עבור תכלית מסוימת והיא לשרת את הצדיק במסעו הרוחני בעולם הזה בדרך לעולם הבא. המותרות החומריות הם ארעיות ולכן אל לנו להסתנוור ולהשתעבד בעבורם.

מהותו של עשו הרשע "אדום"

בפרשת תולדות נאמר במכירת עשו את בכורתו: "ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו אדום"

ומסופר בגמרא בבא בתרא טז: אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה. ע"כ.

ויש לשאול מדוע בחרה התורה לקרוא שם לעשו דווקא בשל דבריו שאמר "האדם האדם הזה" על נזיד העדשים?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לכאורה חמשת העבירות האחרות שביצע באותו היום הרבה יותר חמורות ובעלות משקל, אם כן מדוע נבחר השם אדום?ובביאור הדברים יש להבין כי השם מורה על מהותו של האדם. (ידוע כי למשה רבינו היו עשרה שמות וזאת בשל מהותו ותוכנו הנעלה והעשיר). כל העברות החמורות שביצע, המפורטות בגמרא, ניתן לתלות בנפילה רגעית או ביצר שלא הצליח לרסן.

עשו נקרא שמו "אדום" על שקרא לנזיד העדשים "האדום האדום הזה". שם זה מראה על מהותו – מילוי תאוותו מבלי לשים לב לתוכן אלא לחיצוניות בלבד. צורת ההתבוננות וההסתכלות של עשו הרשע מלמדת על שאיפותיו, משיכה אחר חיצוניות העולם הזה כאשר העולם הזה כתכלית.

הולכים לאורו של יעקב אבינו

לפעמים בן אדם עלול להתבלבל במסעו בעולם הזה, עלינו ללכת לאורו של יעקב אבינו בחיר האבות שהנחיל לנו את ההתבוננות הנכונה: לא מרדף אחר חיצוניות העולם אלא שאיפה אמיתית וכנה לנצל את המתנות שחנן אותנו השם לטובת עלייה רוחנית בדרך לעולם הבא.

בכל דור ודור מתחדש המאבק מול עשו. בהליכתנו בדרכי האבות, בלימוד התורה ובקיום המצוות, בשקידה ובעלייה מתמדת בעבודתנו כעבדי השם אנו זוכים לנצח את עשו הרשע ובעזרת השם נזכה לנחול שני עולמות.