אאא

הפיוט 'שחר אבקשך' לר' שלמה אבן גבירול וזה המופיע אחריו 'אערוך צפצופי' (סימן אברהם) חותמים את רצף הפיוטים שהתחיל ב'אודה לאל לבב חוקר' ולמעשה חותמים את סדרת פיוטי הבוקר בהם עסקנו למתחילת סדר הבקשות ועד כאן.

לחן זה משמש לשלושה מפיוטי הבקשות 'יאמר נא ישראל' המופיע ממש בתחילת הסדר ושני הפיוטים בהם אנו עוסקים היום.

שלושת הפיוטים הנ"ל הינם בעלי משקל זהה ומתוך כך גם תואמים את אותה המנגינה, אך נדמה כי הבחירה לשיר אותם באותו לחן נובעת לא פחות מן הקשר התכני ביניהם.

'שחר אבקשך' בייחוד אך גם השניים הנוספים עוסקים למעשה בעצם המעשה של שירה בכלל ובתוך כך גם בשירת הבקשות. בנוסף למוטיב השחר המסמל את הזמן בו היא מושרת, מדבר הפיוט על המצב הנפשי-תודעתי אליו יש לשאוף להימצא בזמן השירה ואשר מבוטא בין השאר במשפטים כמו "לפני גדולתך אעמוד ואתבהל כי עינך תראה כל מחשבות ליבי" "מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות ומה כחי רוחי בתוך קרבי" וכן "אערוך צפצופי אני דל באלפי לרצון אמרי פי אגיד מעשי יה" וב'יאמר נא ישראל' נאמר "...רוחשים זמרת אל, אל ידרשון יום יום" וכיו"ב.

המצב התודעתי אליו אנו נדרשים בזמן השירה כפי העולה מן הטקסטים הוא של התבטלות מוחלטת מול הקב"ה ואפשר לומר שגם מול מה שאנו שרים ומי שאנו שרים בפניהם. ניתן לומר כי קשר רציף ונקי בין הלב המרגיש והלשון המבטאת זאת בפועל תלוי במידת התבטלות תודעתו העצמית של השר. רק כאשר הכוונה היא של "מה זה אשר יוכל הלב והלשון.." של "הנה לך תיטב זמרת אנוש על כן אודך .." מתאפשר המצב התודעתי בו השר הוא רק כלי אשר דרכו עוברת השירה באופן הצרוף והטהור ביותר  ומתוך כך גם מסוגלת לחדור אל ליבות המאזינים ואף להגיע אל שערי שמים. החיבור  הישיר בין הלב והלשון מסתבר, הינו תנאי הכרחי להיווצרותה של שירה אוטנטית בה הלשון מביעה באופן הצלול ביותר את מה שרוחש הלב.

שירת הבקשות הינה אירוע רוחני ביסודו. הדרך להתעלות בו עוברת דרך מילים המועצמות באמצעות צלילים המובעים בעזרת קולות השרים. השירה בבקשות כאמור מתבצעת ברובה בדרך של 'שירת מענה' סולן מול קבוצה כך שתפקידי הסולו בה הם רבים ובהם מתאפשר לכל סולן להביע את עצמו בצורה המרבית. אי לכך הפייטן או השר מן השורה נמצאים במצב של מתח מתמיד בין המטרה המשותפת לבין הביטוי האישי, בין שירת ה'יחד' לשירת ה'יחיד'. נדמה כי ככל שמצטמצמת תודעת היחיד לטובת שאיפת היחד הגלומה בבסיס המנהג כך מתעלה האירוע כולו באיכויותיו הרוחניות ולא פחות מכך באלו המוסיקליות. 

הלחן המדובר, יש לציין, הוא אחד הפשוטים ביותר בסדר הבקשות ודומה כי פשטותו תואמת ואף מעצימה את המסר העולה ממילות הפיוטים.

מוסיקלית

בהאזנה ללחן אפשר לשים לב כי הוא אינו מסתיים בצליל הראשון בסולם כפי שמקובל, במוסיקה בכלל ובזו המזרחית בפרט. בשבוע שעבר דיברנו על חלקי מלודיה שנוספו עם השנים ע"י השרים באופן ספונטני ותפקידם הוא לחבר בין סופי פיוטים לתחילת הפיוט המופיע אחריהם. בנוסף לכך ישנה גם תופעה של הוספת צלילים בודדים בסופי בתים ותפקידם הוא לסמן לקבוצה ממול את הצליל הראשון בו נפתחת מנגינת הבית הבא בסדר. במקרה של לחן זה הרחיקה התופעה לכת כך שהצליל הנוסף-המחבר לא רק הפך חלק אינטגראלי במלודיה אלא אף דחק החוצה את הצליל האחרון בה ותפס את מקומו. זה מה שמסביר את סיום המנגינה לא בצליל היסוד של הסולם  כפי שהיינו מצפים שיהיה (ובין השאר פתח דיונים רבים באשר למקאם הלחן, שלא כאן המקום להרחיב בהם) .

הערה אישית על הביצוע המצורף:

בהקלטה הנשמעת  (להקת 'שחרית') שר את הבית האחרון הפייטן נסים שמחוני ז"ל. נסים היה אחד הפייטנים אשיר שירתו ביטאה באופן מובהק את המסר העולה מן הפיוטים הנ"ל. ליבו ולשונו היוו יחידה אחת (גם בדיבור) וכך גם נשמעה שירתו. המילים "מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות ומה כחי בתוך קרבי" ו"הנה לך תיטב זמרת אנוש על כן אודך כל עוד תהיה נשמת אלוה בי" מתארות בצורה המדויקת ביותר את המצב הנפשי-תודעתי בו הוא שר ואשר אפשר לקולו העמוק לחדור ללבבות רבים כל כך.

למרבה הצער הלך נסים לעולמו בגיל צעיר ממחלקה קשה שתקפה אותו באופן טראגי דווקא בלשונו ולבסוף גם הכניעה את ליבו.

יהי זכרו ברוך.

שיר אבקשך ר' שלמה אבן גבירול

מקאם נהוונד על נאווה

                                                           

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי                            אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל                              כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן                        לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי

הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן                    אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱ-לֹהַּ בִּי

 

אערוך צפצופי  סימן אברהם

 

אֶעֱרֹךְ צִפְצוּפִי                 אֲנִי דַּל בְּאַלְפִי

לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי                אַגִּיד מַעֲשֵׂי יָהּ

 

בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ          שִׁיר מִזְמוֹר אַחֲדֵּשׁ

לְנֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ                      רַב עֲלִילִיָּה

 

רַב זֶמֶר וּשְׁבָחָה                בְּשַׁבָּת מְנוּחָה

נָגִיל וְנִשְׂמְחָה                  עָזִּי וְזִמְרַת יָהּ

 

הוּא נוֹרָא עֲלִילָה               עִלַּת כָּל הָעִלָּה

יִשְׂרָאֵל סְגֻלָּה                  עַם בָּחַר לוֹ יָהּ

 

מִיכָאֵל שָׂרֵנוּ                   בַּשֵּׂר נָא אוֹתָנוּ

מִיַּד צָר יִפְדֵּנוּ                  מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה

 

חַזֵּק עַם הַקָּמִים             בְּשָׁעַת רַחֲמִים

וְהָיוּ תּוֹאֲמִים                   תְּאוֹמֵי צְבִיָּה