אאא

איתא בגמרא בשבת דף כ"ג עמוד ב': אמר רב הונא, הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

לפי גירסת הרא"ש, מיירי הכא בנר חנוכה, ולפיכך סגולה זו של בנים ת"ח נאמרה דווקא בנר חנוכה[1]. וצריך ליתן טעם למה? מה יש בנר המצווה שמשפיע על גידולם של הבנים לאור התורה?

מה טמון במצווה זו דווקא, שעל ידה זוכים למשאלת הלב המפעמת בקרב כל הורה בישראל - בנים תלמידי חכמים?

עוד צריך ליתן טעם מדוע נקט רב הונא בגמרא גבי נר מצווה בלשון "רגיל"[2]?

עוד צריך לבאר עניין מיוחד שמצינו בנרות חנוכה, שכולנו "מהדרין מן המהדרין"? ולמה? הרי בכל התורה כולה גם במצוות דאורייתא, מצינו ששייך מושג של הידור, אבל ההידור לאו דווקא נחלת הכלל הוא, ובעניין נרות החנוכה ההידור במצווה הוא נחלת הכלל. במה נתייחדה מצווה זו שזוכה להידור מירבי בכל בית בישראל?

שאלה נוספת ראיתי לברר בדין ההידור בהדלקת נרות חנוכה: מדוע בנר חנוכה "הידור" מתבטא בהוספת נרות?

הרי במצוות אחרות מצינו שההידור בא לידי ביטוי באיכות המצווה וביופיה ולא בכמות? מדוע כאן בנר חנוכה ההידור בא לידי ביוטי בריבוי נרות[3]?

הקרב הסתיים, המערכה עדיין נמשכת!

בראשית דברינו חשוב לבאר כי אכן המלחמה עם היוונים הסתיימה לפני דורות רבים, אמנם המערכה עודנה בעיצומה. החשמונאים אמנם הכריעו את הקרב, והביסו את היוונים והחזירו את המלכות לישראל לעוד מאתיים שנה, ואעפ"כ, המאבק הרוחני נגד תרבות יון טרם הוכרע, ועדיין עם ישראל נאבק כנגד אותן רוחות טומאה המנשבות בעולם עד ימינו!

והנה יסוד זה נתבאר היטב במהר"ל בספרו 'נר מצווה' (שעוסק כולו בענייני החנוכה) ושם כתב ששאיפתם של חכמי יון הייתה "לבטל מן ישראל מעלתם האלוקית העליונה שיש לישראל, ולכן גזרו עליהם לבטל מהם התורה האלוקית". עכ"ל. ולפי זה ביאר את מאמר חז"ל [ב"ר ב, ה] אמרו חכמי יון לישראל: 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'. ע"כ. וכתב המהר"ל הטעם דווקא על הקרן ולא אמרו 'כתבו על נייר', כי הקרן מרמז על החטא שעשו בעגל תכף בצאתם ממצרים, ועוד כי אין לך דבר קשה יותר מן הקרן לרמז על קושי ערפם ולכן מצד עצמם אינם ראויים הם לדבקות אילוקית. וראה שם שהאריך ביסוד זה.

אומות העולם לא פסקו להכחיש את יסוד קדושתם של ישראל

והנה אמירות וטענות שכאלו הוטחו בעם ישראל ברצף הדורות. אומות העולם מאז המשיכו לבקש ולהוכיח כאילו ח"ו האל עזב את עם ישראל ובטלה הדביקות מאיתו יתברך[4]. ועל כן משיב המהר"ל כי הדביקות בין עם ישראל להשי"ת לעולם תעמוד וכמאמר הנביא [ישעיה מט' טו'] 'ואנכי לא אשכחך'!

והנה אע"פ שנצחו החשמונאים במלחמתם, מ"מ הדחף של תרבות יוון להשכיח את התורה לא נפסק אף לרגע. השאיפה "לבטל מן ישראל מעלתם האלוקית העליונה", לא נעלמה מן העולם, ואף בדורות מסוימים התחזקה עד למאוד.

מהות יוון - פילוספיה ריקה מתוכן של קדושה

והנה אע"פ ששאיפתם של חכמי יוון הייתה לשרש את מושג הקדושה מעם ישראל, ולהחליף את דביקותן בתפישות פילוסופיות קלוקלות, הנה למעשה מהותם של היוונים ריקה מתוכן אמיתי של קדושה. כל תרבותם היתה להפריד בין החיים הגשמיים לבין התוכן הרוחני שלהם, וכפי שמרומז במילה יון - בסך הכל שלש אותיות ישרות (שלש קוים ישרים בלבד, ואין שום אות שיש בה בסיס ותוכן כמו שאר אותיות התורה) ואין להם שום תוך, ללמדך שמהות יון היא ריקנות וחוסר כל תוכן שהוא מצד הקדושה.

נרות חנוכה - סמל המאבק

והנה כסימן למאבק עם תרבות יוון, תקנו לנו חז"ל להדליק נרות על פתחי הבתים לפרסם את הנס. ומה ראו לפרסם הנס דווקא בנר? ונראה לבאר כי הנר הוא אמצעי פרסום המתאים ביותר לבטא את המאבק של עם ישראל עם תרבות יוון   החיצונית והריקה מתוכן. בעוד שאמצעי פרסום רבים תכליתם להטעות וליצור אשליה, הנה הנר אינו יכול להאיר יותר מעוצמת הלהבה שבו. כאשר אדם מפרסם לדוגמא באמצעות תמונה, התמונה יכולה להראות דבר שהוא אינו תואם לגמרי את המציאות (להבליט דבר מסוים או להעלים חסרון מסוים) בעוד שהנר אורו אחיד ובלתי משתנה וכמאמר חז"ל [שבת קכב.] 'נר אחד נר למאה'. הנר מסמל מחויבות לאמת - לא להציג דבר שקר או אשליה, לא להחליף מציאות בדבר כזב. על כן ראוי הוא הנר להוות סימן למאבק מול תרבות חיצונית ועקרה ממושגים של תוכן בקדושה.

לפי זה יש לבאר מדוע בחר רב הונא [בגמרא שבת כג' לעיל] להשתמש בלשון "הרגיל בנר חנוכה". והטעם, משום דבשאר מצוות יכול האדם לעסוק במעשה המצווה ולכאורה עושה הדבר בהידור, ואמנם לפי האמת אין תוכו כברו. ונסביר: לפעמים אדם משקיע כספים מרובים בעבור דלת, צירים, מפתן, ובית מזוזה מרהיבים ויפים. אמנם המזוזה עצמה, הקלף והאותיות הרי הם טמונים ולא נראים, ויתכן שהמזוזה אינה כל כך מהודרת ואולי פסולה. ואותו דבר בציצית, טלית נאה, אדם יכול להיות לבוש כצדיק וחסיד אמנם בטלית שעליו לא מהדר בה כמו שצריך. אותו הדבר בקידוש היום. ולכן מובן מדוע במצוות אלו נאמר "זהיר" כי זהירות נדרשת בדבר המסור ללב. אמנם גבי מצוות נר חנוכה, בזה לא ניתן לרמות - או שהנחת נר על הפתח או שלא. מעשה המצווה והידורה נראים לעין כל, ולא שייך שהאדם יציג בזה דבר שקר. מובן לפי זה מדוע הקפיד רב הונא לומר גבי נר "הרגיל בנר", שדבר זה אינו דורש זהירות בהיות הנר אמצעי פרסום מהימן, וכל המקיים המצווה ניכר הדבר אם מהדר בה או לא.

לכן ראוי הוא הנר להיות הסממן של חז"ל להזכיר את נס הניצחון ואת המאבק המתמשך נגד תרבות יון. מתוקף קדושתן של ישראל, סולדים הם ממצגות שווא - אין אנו זקוקים לפרסם באמצעים גרנדיוזיים ומנופחים, די לנו בנר הפשוט, שהשלהבת הקטנה הצומחת ממנו מבטאת את הנאמנות   לאמת. התוכן והקדושה שבלב האומה הוא אמיתי, וכדי לגרש את תרבות יוון החיצונית אין לנו צורך בדבר שהוא בגדר 'אשליה מלאכותית'!

ומתוך כך מובן מה טמון במצווה זו דווקא, שעל ידה זוכים למשאלת הלב - בנים תלמידי חכמים: משום שמי שמקפיד בנר חנוכה, ומשתדל לקיים את המצוה למהדרין מן המהדרין ולהדליק את הנרות בזמן ובמקום הנכון, הרי שהדלקתו מהווה כעין אמירה: אני נאמן לאמת שבתורה, ואיני נגרר לחיצוניות יון!

כאשר אדם דוגל באמירה זו ו"רגיל" בה, הרי שיסוד זה ממלא את ביתו, וילדיו גדלים ומתחנכים באווירה של אמת, ולכן סגולה היא לראות את בניו צומחים בדרכה של תורה.

הדלקת נרות חנוכה על חשבון לימוד התורה

וידוע שכמעט כל גדולי ישראל הסכימו בכל הדורות שגם בני התורה והאברכים יבטלו מזמן לימודם כדי שיוכלו להדליק בזמן ולקיים את המצוה בהידור. וזאת, למרות שבימינו אפשר להדליק גם יותר מאוחר, שכן שיעור של "תכלה רגל מן השוק" התאחר בהרבה ממה שהיה בתקופות קודמות, וכן אפשר לבקש מהאישה שתדליק בשליחותו, כך שניתן להקל ובפרט אם נטען שביטול תורה הוא כנגד הכל, אף על פי כן יש את העניין של "הויין ליה בנים תלמידי חכמים", והיינו שאם בניך יראו אותך שאתה מקפיד כל כך הרבה בנר חנוכה לעשותו כמו שצריך, באותה מידה ילמדו בניך להדר בכל דבר שבקדושה ויהיו תלמידי חכמים.

וזה הפשט בסגולה של הגמרא, וזה מה שרש"י אומר "כי נר מצוה ותורה אור", כי "הרגיל בנר" – הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כי על ידי נר מצוה של חנוכה באה התורה, והיינו, שנותן ערך וחשיבות למעלה הרוחנית ולמעלת הקדושה, ולכן הנר הוא גם כן כנגד לימוד התורה.

מסירות נפש להיות 'מהדרין מן המהדרין'

איתא ברמב"ם בסוף הלכות חנוכה (פרק ד' סעיף י"ב): "עני אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה - שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". דיוק בדברי הרמב"ם מעלה שעני שאין לו מה לאכול, מוכר את כסותו כדי לקנות נרות לקיום המצוה למהדרין מן המהדרין, שכן יש לדייק מלשונו "ולוקח שמן ונרות ומדליק". אם היתה דעתו שדי לו בנר אחד בלבד של המצוה, היה כותב: "ולוקח שמן ונר ומדליק"[5].

ולפי זה חידוש גדול, שעני מחויב למכור כסותו על מנת לקיים מצווה חנוכה בהידור! לא די בנר אחד אלא צריך הוא "נרות" ולכן יש עליו חובה למסור נפש ממש להיות מהדרין מן המהדרין. כן יש לדייק לכאורה מלשון הרמב"ם. אף ע"פ שאין לסמוך על זה הלכה למעשה, מ"מ טמון בדיוק זה ברמב"ם יסוד חשוב המלמד עד כמה נעלה עניין הנרות, ואף צד ההידור שבהן דורש מסירות נפש, למכור כל מה שיש בידו לקיים המצווה כמנהג ישראל.

ומכאן מתעצמת שאלתנו לעיל: מדוע הפליגו חז"ל בהידור מצווה זו? מפני מה ההידור בנרות החנוכה הוא נחלת הכלל? ומדוע כאן בנר חנוכה ההידור בא לידי ביוטי בריבוי נרות?

נרות מצווה - תשובה לחשכות יון

שמעתי פעם מאחד הרבנים שלי בארצות הברית לפני כעשרים שנה שהסביר יסוד עצום. הנה הדרך להתנער מהחושך שהטביעו בנו היוונים הוא אך ורק ע"י מסירות נפש! אין עצה אחרת נגד חושך זה. חכמת יון פוגשת את האדם עם טיעונים שכליים ועם פילוסופיה מפותחת, כמו כן תרבות יון שואפת למיצוי תענוגי העולם הזה ובכפיפה אחת מעוררת הערצה לחכמה. לכאורה תרבות יון מציעה "חיים אידיאליים" - יניקת הנאות ותאוות חומריות, ומאידך גם יניקה ממושגים שברוח כמו אומנות, פילוסופיה וחכמה. תרבות יון באה עם תפישה של "אדם שלם" שטוב לו, ונוח לו וגם נחשב לחכם ותרבותי. כיצד איפוא נתמודד עם נחש זה שנכרך בעכבו של האדם ומחדיר את ערסו? הדרך היא מאבק עד למסירות נפש! זאת גדולתם של החשמונאים שלא חיפשו לנהל דו שיח עם תרבות זו. השכילו החשמונאים להבין כי במלחמה זו נדרשים אנו למסירות נפש אמיתית.

לפיכך, כשבקשו חז"ל להנציח את נס הניצחון לדורות, בחרו דווקא בנר - באותו נר קטן שמגרש הרבה מן החושך וכנ"ל. ועוד תקנו חז"ל להיות "מהדרין מן המהדרין", לבטא את הרעיון ששאיפתנו לעשות לפנים משורת הדין במאבק עם תרבות יוון. ועוד תקנו חז"ל שצריך אף למכור הכסות לקיים מצוות הנר בחנוכה, ועקרון זה מבטא את הבנתנו כי יש למסור נפש וללכת עד הקצה האחרון כאשר באים במגע עם תרבות חשוכה זו, תרבות יון.

מכאן גם נבין את האריכות בגמרא לתת טעם לעניין 'המהדרין מן המהדרין' שהרי איתא (שם): "אמר רב הונא, פליגי בה אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים ובית הלל אומר כנגד הימים היוצאים. וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וחד אמר משום דמעלים בקודש ואין מורידין". ולכאורה מדוע ראו האמוראים לחלוק בנתינת טעם שאין בו השלכה מעשית ברורה? מדוע האריכו לחקור בהבנת שורש העניין?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר, שחז"ל ראו בעניין הדלקת הנרות יסוד מרכזי הטומן בתוכו את עיקר תוקפנו וכוחנו כנגד תרבות יון, ולכן ראוי להאריך בו ולהציגו ממספר כיוונים וטעמים [וראה במהר"ל בספר 'נר מצווה' שמסביר בטוב טעם את שורש מחלוקת אמוראים זו ואין כאן המקום להאריך].

יסוד חשוב בחינוך להראות חשיבות עליונה ברוחניות

ומימי החנוכה עלינו לדלות את כוח גבורתם של החשמונאים, ואע"פ שכיום אין אנו נדרשים לצאת למאבק מזוין כנגד מתייוונים, מ"מ לעיתים נראה שהמלחמה הרוחנית תקיפה עוד יותר. בימינו שהמלחמה מול תרבות יון אינה בחרב או בחנית, מ"מ לא נוכל לקנות את ניצחוננו אלא במסירות נפש לקדושה. ומסירות נפש זו תחילתה בהערכה אותה נעניק לערכים שבקדושה, וכיצד? כגון: עמל ויגיעה בלימוד התורה, טרחה עבור מצווה, הידור עבור מצווה, שמחה במצווה. וראוי לתת את הדעת שילדינו רואים אותו ובכוחם לקלוט את מגמתנו בחיים. והנה הורה שלא ידע לתת ערך לדבר שבקדושה הרי שגם בנו לא יבין את ערך הדבר. וכבר שמעתי סיפור שבא לפני אחד מגדולי הדור, ששאלוהו כיצד יתכן שבנו של אותו 'בַּלְע'-בַּת' שאינו אברך, זכה והעמיד בנים ת"ח מופלגים, ואילו אותו בן-תורה שעוסק רוב היום בלימוד, יצאו בניו ממוצעים ואף פחות מזה. והשיב כי אותו האב שיצא בכל יום לפרנסתו חזר בערב הביתה וכל מגמתו הייתה לצאת לשיעור תורה וללמוד, ועשה זאת בהשתוקקות גדולה ומתוך צימאון לשמוע דברי אלוקים חיים. ואילו אותו בן-תורה חזר בכל יום מן הכולל ובביתו רק דיבר על כסף, וכן כשבא במגע עם ממון אורו עיניו מאוד. על כן יצאו הבנים משני משפחות אלו בדרך שונה.

יהי רצון שנזכה כולנו בעזרת ה' לאור באור החנוכה, ונזכה לסגולת "הויין ליה בנים תלמידי חכמים" עוסקים בתורה ובמצוות.



[1] ואמנם אין גירסא זו מוסכמת שהרי נחלקו הראשונים באיזה נר מדובר: לפרש"י סגולה זו נאמרה גבי נרות שבת וחנוכה, דע"י הזהירות בהן בא האור של התורה. ופירושו מתאים לגירסת הגר"א בגמרא שמוסיף "שבת".

[2]מצינו שינוי בלשון בין "הרגיל" לבין "הזהיר" שהרי ממש בהמשך הגמרא נאמר: "הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה". וכן גבי מצוות אחרות - "הזהיר בציצית, זוכה לטלית נאה, והזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין". וצריך ליתן טעם מה ההפרש בין "הרגיל" שנאמר גבי נר, לבין "הזהיר" שנאמר בשאר מצוות.

[3] הרי כשבא להדר באתרוג, אזי ההידור בא לידי ביטוי בצורת האתרוג, בצבעו ובניקיונו, הוא לא צריך לקחת חמישים אתרוגים. וכן גבי סוכה, עושה אותה נאה. לוקח טלית ועושה אותה נאה, וכן על זה הדרך בשאר המצוות מילה וכד'.

[4] הנה כל המסד של הדת הנוצרית נשען על הנחה זו שהברית עם עם ישראל הופרה וכי נותק הקשר ח"ו.

[5] שמא תאמר שדעתו של הרמב"ם באמת להדליק נר אחד בלבד, ומה שכותב "ולוקח שמן ונרות ומדליק" הכוונה לנרות של כל שמונת הימים, ליתא, שכן מרן כותב בשולחן ערוך (בסימן תרע"א ס"א)"צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק". גם כאן נראה שהשולחן ערוך כותב "ולוקח שמן" ולא הוסיף וכתב: "ונרות" כמו שכתב הרמב"ם, וידוע, שהשולחן ערוך כתב את פסקיו ואת הלכותיו בצמוד ללשון ולדעת הרמב"ם!