ביקשו לפנות דייר מוגן בן 82 כי "שותפו עזב". מה נפסק?

בתביעה מ-2014 בעלי חנות בתל אביב דרשו מהנתבע לפנות אותה לאחר ששותפו עזב והחנות נותרה ריקה חצי מהזמן. תביעתם נדחתה לאחר שנקבע כי הם הסכימו "להיכנס בנעלי" השותף (משפט)

עו"ד משה לין | כיכר השבת |
בעלי הבניין תבעו המקשיש לפנות את הנכס. אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

לפני כשנתיים תבעו בעלי בניין בתל אביב מאדם בן 82 ששוכר מהם חנות בקומת הקרקע בשכירות מוגנת לפנות את הנכס.

לדבריהם, בהסכם השכירות המקורי החנות, בה נמכרים מוצרי אוכל ושתייה קלה, הושכרה לנתבע ולאדם נוסף והם הפעילו אותה כשותפים כך שהנתבע ניהל את החנות וקיבל את ההכנסות בכל חודש אי זוגי ושותפו הופקד על הניהול וההכנסות בכל חודש זוגי.

לטענת התובעים, ב-2013 עזב השותף את החנות לאחר שהגיע להסכמות מולם וקיבל מהם דמי פינוי. ממועד זה הנתבע מפעיל את החנות למשך חודש אחד, סוגר אותה בחודש העוקב וחוזר חלילה.

לטענתם, עצם עזיבת המושכר על ידי השותף מהווה הפרת הסכם השכירות ומחייבת גם את הנתבע לעזוב.

בנוסף, לנוכח מתכונת העבודה בין הנתבע לשותפו, שהתובעים לא ידעו עליה ולא הסכימו לה, לאחר עזיבת השותף החנות עומדת נטושה במשך מחצית השנה. עוד טענו התובעים כי מאז 2008 הנתבע משלם להם דמי שכירות חלקיים.

הנתבע טען מנגד כי במכתב ששלחו לו לפני כשלוש שנים התובעים הסכימו "להיכנס בנעלי" שותפו בכל חודש שני. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענתם כי ההסכם הופר או כי הנכס ננטש.

הנתבע הוסיף כי התנהלות התובעים, שמצד אחד הצהירו שהם נכנסים בנעלי השותף ומצד שני לא הפעילו את החנות, גרמה לו נזק. עוד לדבריו, הטענה לתשלום דמי שכירות חלקיים לא הוכחה.

הנתבע עתר לחילופין ל"סעד מן הצדק" וביקש כי אם יוחלט לפנותו, התובעים יחויבו לפצות אותו ב-401,000 שקל.

התובעים השיבו בהקשר זה כי יש הנתבע שוהה בנכס במשך 48 שנים "והדיירות המוגנת מוצתה עד תום".

בחרו לא לבטל

השופטת לימור ביבי מבית משפט השלום בתל אביב קיבלה את גרסת הנתבע וקבעה כי כששותפו עזב התובעים בחרו שלא לבטל את ההסכם אלא להיכנס בנעליו.

לדבריה, ממכתב ששלחו התובעים לנתבע ב-2013 עולה כי הם היו מודעים להסדר חלוקת הניהול בינו לבין שותפו ויתרה מכך, הסכימו מפורשות להמשיך ולהחזיק בחנות בתקופות שבהן השותף נהג להחזיק בה. הסכמה זו לדבריה שוללת את טענתם בדבר נטישת המושכר בפרקי הזמן בהם החנות נותרה ריקה.

השופטת הוסיפה כי עצם העובדה שהתובעים מצד אחד הפרו את התחייבותם להפעיל את החנות במקום השותף ומצד שני טוענים שעזיבתו של השותף מהווה הפרה של הסכם השכירות מהווה התנהלות בחוסר תום לב המקנה לנתבע "סעד מן הצדק".

השופטת דחתה גם את טענת התובעים לעניין תשלום דמי שכירות בחסר וקבעה בהקשר זה כי היא לא פורטה כראוי וכי התובעים לא פנו לנתבע "בזמן אמת" בהודעה על עדכון דמי השכירות. זאת, מעבר לעובדה שהנתבע זכאי לקבל מהתובעים החזר על תשלום הארנונה, החשמל והמים עבור החודשים בהם הם אמורים היו להפעיל את החנות.

בסיכומו של דבר דחתה השופטת את התביעה וחייבה את התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 20,000 שקל.

  • ב"כ התובעים: עו"ד אלון שירי
  • ב"כ הנתבע: עו"ד אברהם טברסקי

עורכי דין דיני מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עו"ד משה לין עוסק/ת ב- דיני מקרקעין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר