אאא

העובדים – אחד תושב מזרח ירושלים והשני תושב השטחים – התפטרו לפני ארבע שנים מעבודתם במפעל לייצור ספרי קודש בירושלים של חברת "ברמן ב.ב. הוצאה לאור", בטענה שלא קיבלו שכר במשך מספר חודשים.

במקביל להתפטרותם הם הגישו תביעה נגד החברה בבית הדין לעבודה בירושלים, בה דרשו פיצויי פיטורים, החזרי שכר וזכויות סוציאליות שלא קיבלו. בנוסף הם טענו כי הם זכאים לקבלת פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, כיוון שלא קיבלו תלושי שכר. התובעים ביקשו לחייב את בעלי המניות בחברה לשלם להם את הפיצויים באופן אישי.

הליך גישור שהצדדים הופנו אליו לא הסתיים בהצלחה ולאחריו בעלי המניות הכחישו את הודאתם הראשונית לפיה התובעים עבדו אצלם. בבית הדין הם טענו טענה אחרת לגמרי, ולפיה המעסיקה של התובעים הייתה חברה אחרת בשם "ב.ב. הוצאה לאור".

בינתיים, התובעים הסכימו למחוק את התביעה נגד אחד הבעלים והוסיפו את "ב.ב" כנתבעת נוספת.  אלא שאז הודיע הנתבע שנותר הודיע שיש לעכב את ההליך כיוון ש-"ב.ב" נכנסה להליכי פירוק. בעקבות זאת העובדים תבעו פיצוי מביטוח לאומי שקבע ששילם לכל אחד מהם 112,424 שקל – הסכום המקסימלי הקבוע בחוק.

במקביל, התובעים המשיכו לנהל את התביעה נגד חברת "ברמן" (המעסיקה המקורית שתבעו) שלטענתם העסיקה אותם במשותף עם החברה שהתפרקה.

במהלך הדיון התברר שגם בעל המניות הנתבע נכנס להליכי פשיטת רגל וההליכים נגדו עוכבו, כך שמבין כל הנתבעים נותרה בסופו של דבר "ברמן" לבדה.

מי המעסיקה?

השאלה הראשונה שהעסיקה את השופט דניאל גולדברג הייתה מיהי המעסיקה של התובעים: 

ברמן" או "ב.ב." שמצויה בהליכי פירוק. לשם הכרעה בשאלה, השופט עיין בתלושי שכר של התובעים, והבחין כי הח.פ של התאגיד אינו תואם לאף אחת מהחברות: לא לזו שהתפרקה ולא לזו שעודנה עובדת. 

פגם זה בתלושים הוביל את השופט לקבוע כי שתי החברות העסיקו את התובעים במשותף. בהקשר זה הוא התייחס לכך שבעל המניות הודה במסגרת כתב ההגנה הראשוני שהוגש כי העסיק את התובעים, ולא הצליח להסביר כיצד שינה את גרסתו לאחר כשלון הליך הגישור.

השופט קבע כי גם אם נניח שהתובעים הועברו בשלב כלשהו מחברה אחת לשנייה – גם זו לא התנהגות תקינה, שכן חילופי מעסיקים אינם יכולים להיערך לפי נוחיות המעסיק. למעשה, השופט התרשם כי העברת התובעים לחברה המתפרקת נעשתה במכוון תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

בהיעדר מחלוקת לגבי העובדה שהתובעים התפטרו כי לא קיבלו שכר, השופט קבע כי הם זכאים בין היתר לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר, זכויות סוציאליות ופיצוי על הפרת חוק הגנת השכר. לתובע הראשון, שעבד במפעל 25 שנה, פסק השופט 203,737 שקל ואילו לשני, שעבד במפעל 21 שנה, 142,663 שקל.

הנתבעת הורשתה להפחית מסכום הפיצוי את הכספים שהתובעים קיבלו מביטוח לאומי, וחויבה בהוצאות משפט בסך 7,500 שקל.

  • ב"כ התובעים: עו"ד דב גורטלר
  • ב"כ הנתבעים: לא צוין בפסק הדין

עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עו"ד הילל בבייב עוסק ב- דיני עבודה 

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.