אאא

מצבם של נכסים שהיו שייכים לבן זוג לפני הנישואים אינו תמיד ברור במקרה שבו יחליטו להיפרד. בתי המשפט פוסקים לכאן ולכאן, כאשר השאלה היא האם הוכח שצד התכוון "לשתף" את הצד השני בנכס.

במסגרת מקרה שנדון לאחרונה הוחלט שלא לשתף אישה בדירת המגורים, הרשומה על הבעל בלבד. במסגרת הליכים המתנהלים בביהמ"ש למשפחה בבאר שבע, הם הגיעו להסכמות בנוגע לחלוקת מרבית רכושם וזכויותיהם במסגרת איזון משאבים, ואלה אושרו בבית המשפט.

עם זאת, נותרה בלב המחלוקת דירת המגורים, שהאיש רכש ב-2007, לפני החתונה, ובה הם מתגוררים עד היום, ביחד אך "בנפרד". ליתר דיוק, השאלה שבמחלוקת הייתה האם התקיימה מה שנקרא בעגה המשפטית "כוונת שיתוף", כלומר האם הנתבע התכוון לשתף את התובעת בדירה, וכפועל יוצא מכך – האם יש לה חלק בה.  

האישה-התובעת טענה שיש להכיר בדירה כמשותפת לצדדים ולהורות על פירוק שיתוף (למכור את הדירה ולחלוק בכספים). היא ביקשה להתחשב במשך חיי הזוגיות כמכלול, וטענה כי היא והנתבע ניהלו חשבון בנק משותף והפקידו בו כספים מדי חודש, מה שמעיד על שיתוף כלכלי מוחלט.

בנוסף היא טענה שהיא רכשה לא מעט מוצרים לבית וכי מאחר שלא נחתם ביניהם הסכם ממון, יש להסתפק ב"נטל מועט" להוכחת "כוונת שיתוף ספציפי" בדירת מגורים.

מנגד, הנתבע טען בין היתר כי הדירה נרכשה מכספים של אימו לפני הנישואין, והתובעת ידעה ואישרה לכל אורך הדרך שהדירה אינה שלה. בנוסף, הוא טען כי בניגוד לטענות התובעת, הם התנהלו בנפרד מבחינה כספית, והחשבון המשותף שימש רק לצורך משק הבית.

בנוגע לנטל ההוכחה הנתבע טען כי אין משמעות להיעדרו של הסכם ממון, שכן חוק יחסי ממון מטיל עליהם "משטר איזון" שמחריג מתוכו נכסים מלפני הנישואים, וכדי לזכות בהם יש לעמוד בנטל הוכחה גבוה של כוונת שיתוף.  

עו''ד יניב גיל. באדיבות המצלם
עו"ד יניב גיל. באדיבות המצלם
הגדלה

חשבון משותף – לחשבונות בלבד

בפסק דין חלקי שעסק בשאלת הדירה, השופט בן שלו הסביר כי מגורים משותפים בדירה אינם מספיקים על מנת להוכיח כוונת שיתוף. הטוען לזכות צריך להוכיח נסיבות נוספות, שמהן ניתן להסיק על כוונה כזו, ומדובר בשאלה עובדתית ולא משפטית.

במקרה הנדון, השופט לא השתכנע כי הייתה כוונה מצד הנתבע לשתף את התובעת בדירה. בהקשר זה השופט הצביע על כך שהתובעת עצמה אישרה במכתב משנת 2013 כי אין לה זכויות בדירה וכי מבחינה כלכלית היא ובעלה נוקטים בהתנהלות נפרדת, במסגרתה גם היא חסכה כספים בנפרד.

השופט הוסיף כי "העובדה שחלק ניכר הן מן ההון העצמי ששימש לרכישת הדירה כמו גם חלק לא מבוטל מן הכספים שיועדו לטובת תשלום המשכנתא הועברו מאימו של הנתבע לנתבע, מרחיק אף יותר את המסקנה שביקשה התובעת להסיק, ולפיה יש לראות בדירה כנכס משותף".

בנוגע לחשבון המשותף, השופט השתכנע כי דווקא חשבון זה, ששימש לכלכלת הבית השוטפת, מלמד את ההיפך ממה שביקשה התובעת לטעון. כלומר החשבון שימש לתשלום חשבונות כגון ארנונה והוצאות שימוש, ולא לתשלומיים "הוניים", עבור נכס, דוגאמת תשלום משכנתא.

לפיכך, תביעת התובעת בכל הנוגע לשיתוף בדירה, נדחתה. התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

  • ב"כ התובעת: עו"ד יצחק קארו
  • ב"כ הנתבע: עו"ד דן מלכיאלי

עורכי דין משפחה • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עו"ד יניב גיל עוסק/ת ב- דיני משפחה 

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.