בשנת 1948 חיו במדינת ישראל שש מאות וחמישים אלף יהודים בלבד לעומת חמישה מיליון ומאתיים אלף יהודים בארצות הברית. כיום חיים במדינת ישראל למעלה משישה מיליון יהודים (כמה סמלי), מספרם של יהודי ארצות הברית נותר ללא שינוי והוא נמצא במגמת התכווצות מתמדת נוכח היקפי ההתבוללות העומדים על מספר שיא של 58%. יהדות התפוצות הולכת ונעלמת.
עתיד היהדות הוא עתידה של מדינת ישראל. הרוב היהודי המוצק, אחוזי הילודה של המשפחה הישראלית שהם הגבוהים ביותר במערב, השפה העברית וצביונה היהודי של המדינה על סמליה וחגיה, כל אלה מגבירים דרמטית את כושר השרידות וההמשכיות של העם היהודי ותרבותו הייחודית. אולם תהה זו טעות לחשוב שהם מבטיחים אותה, רשת הביטחון הדמוגרפית והתרבותית שמעניקה מדינת ישראל מלאת חורים.
המושג התבוללות נתפס אוטומטית כאתגר הנוגע ליהדות שמעבר לים. זו אשליה אופטית. תופעת ההתבוללות "כחול לבן" עומדת בראש טבלת האיומים להבטחת שרידותו והתפתחותו של העם היהודי. כיצד נראית התבוללות "כחול לבן" ומה הם מאפייניה?
התשובה בעיניי מצויה בקטנות של יום יום: בלוגו של ערוץ הספורט בחנוכה המעוטר בכובע של סנטה קלאוס, בעצי האשוח הממלאים את המסעדות בתל אביב, בתרבות הצעירים המאמצים עוד ועוד מוטיבים תרבותיים אמריקאיים, החל מנשף סיום תיכון ועד למסיבות סילבסטר והאלווין, באופנת ההגירה לברלין, בתכניות הבידור המובילות, השמות את היהדות ללעג ולקלס, במוזיקה הפופולרית ועוד.
"עם הספר" נהוג היה לכנות אותנו. אין דבר יותר רחוק מהתיאור הזה. "עם הסמארטפון" יהיה ביטוי הרבה יותר קולע. אבל איך אפשר להאשים את הצעירים כששני שליש מהמורים, על-פי סקר הגל החדש מהשנה שעברה, לא ידעו לתת תשובה לשאלה מה מציין התאריך בכ״ט בנובמבר, וכשליש מהם לא ידע לנקוב בשמם של חמשת חומשי תורה (לא בהכרח לפי סדרם). פני הדור כפני מוריו.
באביב 1908 יצאו תלמידי בית הספר העברי הראשון, הגמנסיה ״הרצליה״ בתל אביב, לטיול שנתי. מורי בית הספר, חנינא קרצבסקי וישראל דושמן, ביקשו לחבר שיר לכת לתלמידים ואלה היו מילותיו:
״פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות,
פה נחיה ופה ניצור חיי חופש חיי דרור,
פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה...״
בתיכון הגמנסיה העברית ״הרצליה״ של שנת 2016 כבר לא מדברים בשפה הזו. רק לפני מספר שבועות, מורי התיכון הזמינו את ארגון "שוברים שתיקה" לשיחה עם הנוער, ספק אם עוד זוכרים שם את דושמן וקרצבסקי. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
יש צורך חשוב לעסוק בנושאי חינוך יהודי וערכים יהודיים גם לכאלו שאינם מגדירים את עצמם כדתיים ואינם מקפידים על שמירת מצוות ותהליך כזה נעשה באמצעות המכינות הקדם צבאיות וארגונים שונים שפועלים לחינוך ערכי יהודי בקרב נוער חילוני שרוצה וצמא להכיר יותר את מסורתו ומורשתו.
אפשר היה לסיים כאן את המאמר עם תחזית מבטיחה ואופטימית, אולם בפועל, הקרב הניטש בין הכוחות התרבותיים המנוגדים הוא קרב שקול. ולפיכך, מי שעתיד היהדות חשוב לו, כדאי שישקיע את זמנו ומרצו בביצור חוסנה של המדינה היהודית ככלל וביצור רוחה ותרבותה היהודית בפרט.
עמיחי שיקלי, ראש המכינה הקדם צבאית תבור