אאא

שאלת יוסף לאחיו "העוד אבי חי?" עוררה תמיהה גדולה בקרב המפרשים: מדוע שאל יוסף שאלה זו? הרי בכל השיח הארוך שניהל עם יהודה בתחילת פרשת 'ויגש', דובר על אביהם הזקן של האחים, וגם טענותיו של יהודה נסמכו והתבססו על העובדה שיש להם אב זקן (כתשובה לשאלתו של יוסף בעצמו "היש לכם אב"), וכי הוא (יהודה) ערב את הנער בפני אביו, ועוד שבסוף דבריו מדגיש יהודה שלא יוכל לשוב אל אביו ללא הנער; ואם כן מהו ששואל יוסף "העוד אבי חי"? (וכן הקשה הכלי יקר).

וכן, בקשו המפרשים לדקדק בלשון הכתוב, מדוע נקט יוסף בלשון "העוד אבי" ולא אמר "העוד אביכם"? ומדוע מדגיש הוא ואומר: "אני יוסף אחיכם"?

וגם קשה, מדוע לאחר שנתוודע יוסף "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", לא שב יוסף לשאול אודות יעקב אביהם?

ובכלל יש לשאול מה המסר העולה עבורנו מכל סיפור יוסף ואחיו?

עניין מכירתו של יוסף

על מנת לבאר את כל הנ"ל, יש לבאר תחילה את עניין מכירתו של יוסף.

בקריאה שטחית, עניין המכירה מצטייר כמעשה קטנוני שנבע מתוך קנאה על כך שהוא היה מופלה לטובה בעיני אביו, ועל שקיבל כתונת פסים מיוחדת.

אמנם, רבותינו הראשונים ראו את הדברים באספקלריא מאירה בעיני הבדולח שלהם, האריכו בדבר להסביר את טעמי מכירתו של יוסף. יש מפרשים כי המניע היה מטעמי ההלכה הפסוקה, ומתוך שהטילו עליו דין "רודף" ו"מוסר" על שהוציא דיבתם רעה אל אביהם. אחרים מבארים שקבעו האחים על יוסף דין "נביא שקר" בגלל חלומותיו שדינו למיתה. יש המבארים שדנו אותו לדין "מורד במלכות" שכן בחלומותיו הוא "התיימר" למלוך עליהם, והרי יהודה היה מלך, ועוד.

האחים מאמינים בצדקת מעשיהם

במשך כל אותן שנים האמינו האחים באמונה תמימה ושלמה שיש צדק גמור בכל מעשיהם, ולא עלה בלבם שום צד חרטה ולו הקל שבקלים! ואף על פי שבפרשת מקץ (מ"ב, כ"א) כתוב: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", הנה שם לא אמרו האחים שהם טעו במה שעשו, אלא על אשר הוא התחנן ולא שמעו, כי אולי היה בזה חוסר רחמים שאינו נמצא במידה המדוקדקת והמדויקת המגיעה לו על פי מידת הדין, ושמא חרגו מהדין כמלוא נימה! והרי האחים היו קדושי עליון, ומכונים "שבטי י-ה" ועשו כל מעשיהם בדקדוק נורא, בפלס ההלכה הצרופה ובמאזני צדק חד ללא שום תוספת ורבב! ולכן חשבו שאולי נתערב שם משהו מן המשהו מהנהגה שלא כדין! ולכן כל חייהם הם חיו מתוך הבנה ברורה שכל מה שעשו היה המוכרח והמחויב על פי דין והלכה לעשות, ומעולם לא העלו בדעתם שכל אותו תהליך העמדת בית דין - שבמושבו ישב הקדוש ברוך הוא – נבע משורש פנימי ביותר של קנאה.

"העוד אבי חי" - מסר חינוכי לאחים

יוסף הכיר באותה טעות מרה של האחים. יוסף גם ידע כי התיקון לאחים יחל רק לאחר שישכילו להבחין כי "פסק הדין" שלהם נשען על מניע נסתר שצמח מתחת לסף ההכרה, ומחמתו הולכו שולל. יוסף חתר לחשוף בפני האחים כי כל עניין המכירה נבע ממניע פסול שהתלבש באדרת של "צדק" והלכה".

לכן ביקש יוסף להעביר מסר חינוכי לאחים באומרו: "העוד אבי חי"!

ונסביר: אע"פ שכבר אמרו לו האחים שהוא חי כמובן מכל דברי יהודה. מכל מקום רצה יוסף לעורר את האחים אודות טעותם, על כן אמר "העוד אבי חי", לומר שאביו הוא ולא אביהם של האחים. מתוך שאתם (האחים) לא חסתם על צערו של יעקב כל השנים, לכן אין ראוי לכנותו באופן שיתייחס אליכם כאב, שלא נהגתם בו מנהג כבוד ולכן אינו אביכם! למרות שיהודה טוען כי דואג הוא לאביו הזקן, היכן הייתה דאגתו כל השנים שגרם לאביו צער נורא כך כך?!

יוסף במשפט זה ביקש להפריך את המסד התפישתי עליו נשענו האחים כל השנים בהצדקת מעשיהם. יוסף במשפט זה ביקש להבהיר לאחים את האמת הצרופה, כי כל מעשה המכירה נבע מטעות שיסודה נטייה אישית של קנאה ושנאה. יוסף ידע היטב שמעמד זה יבהיר באחת לכל האחים את האמת הצרופה שהתעלמו ממנה במשך כל אותן שנים בגלל נגיעתם האישית וכי לא ירדו לחקר ושורש המניע למעשיהם, לכן ציווה לכל המצרים לצאת מלפניו כדי להבטיח שהאחים יוכלו לתפוס את האמת מבלי לרצות להציל את כבודם בעיני המצרים ובכך לחסום בפניהם את התפיסה המוחלטת של האמת הצרופה שבכל התהליך כולו, מה שאומר שבעצם במשך עשרים ושתים שנה חיו מתוך טעות ועיוות הדין והצדק!

וזהו שאמר להם "העוד אבי חי"?! דהיינו, שאמר להם יוסף, הרי במשך עשרים ושתים שנה הייתם צריכים להבין שאבא בצער נורא, ואולי אתם האשמים בכל הצער הזה, אולי המעשה אינו מצדיק את סיבת סילוק השכינה ממנו?! ולכן אמר "העוד אבי" חי?! ולא אמר אמר להם "העוד אבינו חי", כי רצה בזה להדגיש להם שבעניין זה הוא היה אביו ולא אביהם וכנ"ל.

במשך עשרים שנה נסתלקה מיעקב אבינו השכינה מחמת הצער שלא סר ממנו על מכירתו של יוסף, ולמרות הכל זה מעולם לא הפריע לשבטים ולא עורר אותם לחשוב שמא יש טעות במעשיהם!

כל זאת עד אותה פגישה גורלית בהם התוודע יוסף אל אחיו, אז עמדו על טעותם, ולא רק על הטעות ה"טכנית" של עצם המכירה, אלא על הטעות לכאורה בשיקול הדעת שלהם, ובפרט שבאותו רגע – בהבזק מהיר – התבהרה להם תמונה שונה לחלוטין שלא חשבו עליה כלל במשך אותן שנים, או אז הבינו שהם הם היו האחראים לצערו של יעקב ועל הסתלקות השכינה ממנו במשך עשרים ושתים שנה!! ומאידך, הבינו מה יוסף – מנגד – עשה להם לעומת מה שהם עשו לו, וזהו שמדגישה התורה שלא יכלו אחיו לענות אותו, כי באותו רגע נבהלו מאוד מפניו!!

ומתוך כך מובן מדוע לאחר שנתוודע יוסף "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", לא שב יוסף לשאול אודות יעקב אביהם, שהרי לא ביקש לקבל מידע אודות אביו, אלא שביקש להעביר מסר חודר, שיחשוף בפני האחים את האמת, כי חיו בהשליה כל השנים. משקלטו האחים את טעותם, לא נדרש עוד להאריך בדברים על יעקב אביהם.

כיצד לא זיהו האחים את יוסף?

על פי היסוד הנ"ל יש להשיב על הקושיה המפורסמת: כיצד אחי יוסף לא הכירו את יוסף ביושבו על כסא המשנה למלך של מצרים? אכן רש"י פי' "והם לא הכירוהו" כיון שכשעזבם היה בלא חתימת זקן. אמנם, עדיין יש להבין הלא בתורה כתוב, כי בן זקונים הוא לו" ובאחד מהפירושים שיוסף היה לו דמות דיוקנו של יעקב, והלא את יעקב אבינו כן ראו עם חתימת זקן, ועוד הלא ראו כיצד יוסף מכיר את כל האחים לפי סדר הגיל שלהם, מיהו הגדול ומיהו הקטן, ועוד ראו כיצד מתאוה הוא לראות את בנימין. והיו אמורים להבין שזה רק בגלל שהוא אחיו!!

אלא הוא אשר דיברנו, שהרי השבטים כל הזמן מאז המכירה של יוסף על אף חשבון הנפש שנדרש מכל יהודי לעשות כל יום, אף פעם לא חשבו שטעו במכירתו של יוסף, והצדיקו את מעשיהם, ולא רצו להבין שיוסף הוא עומד לפניהם, כי זה אומר שאכן טעו במכירתו של יוסף.

ובפרט שבתת ההכרה שלהם לא רצו להכיר בעובדה שחלומותיו שסיפר להם שכולם משתחווים לו היו נכונים, ולכן לא עלה על דעתם שזהו יוסף העומד לפניהם הגם שכל הסימנים עומדים ברורים כחמה, וכל זה ע"מ שלא להכיר בעצם העובדה שכל מעשיהם והצדקותיהם במעשה המכירה היה לשווא, ובאמת הכל נבע מסיבה אחת ויחידה - קנאתם באחיהם שקיבל העדפה מאביהם על שאר השבטים.

משמעות ה"דין" וה"תוכחה" לעתיד לבוא

על פי ההבנה בדברי יוסף הנ"ל, נוכל לחשוף רובד עמוק יותר בדברי המדרש כדלהלן:

נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג פסקה י'): "אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של העובדי כוכבים - לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר: לא!  יוסף, קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו! הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו! לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא[1], שנאמר "אוכיחך ואערכה לעיניך", על אחת כמה וכמה!".

הנה מדברי המדרש משמע כי לעתיד לבוא יהיה על האדם לעמוד בפני תרתי: גם דין וגם תוכחה. ומה בין שני הדברים? מה ההבדל בין דין לתוכחה?

אלא מתוך שהמדרש מתבסס על דברי יוסף לאחיו, משם ראוי להביא את ההסבר:

הנה "דין", הוא חשבון פשוט - האם האדם עבר עבירה או עשה מצווה. מעמד זה מציב את האמת המוחלטת בפני האדם, ובמעמד זה מבחין הוא בין סל העוונות אל מול סל המצוות והמעשים טובים שעשה.

מתוך כך באה על האדם תוכחה נוראית, שהרי נחשפת בפניו האמת הכואבת על עצמו, בראותו שפעמים חתר במסירות נפש אחר דבר שהיה נראה בעיניו טוב, אמנם ביום ה"תוכחה" יגלה כי נכסף אל אותו טוב מדומה מחמת מניע פסול שהצטייר בשכלו בתחפושת. באותו המעמת מגלה האדם שאחוזים ניכרים מפעולותיו נבעו מנטיית היצר הרע שדחף אותו בטיעונים של "אמת", "צדק", "הלכה" ו"מוסר".

המשוחד מצדקת מעשיו מתעלם מן האמת

פעמים רבות אדם מביא להחלטותיו ביסוסים ומקורות להצדיק את מעשיו, ובכך הוא בטוח במלא הביטחון שהוא עושה את המעשה הנכון וכי החלטתו היא ההחלטה הנכונה ביותר, ואין הוא מנסה "לזוז מעט הצדה" מעמדתו ולנסות לראות את העניין מזוית שונה ללא שום נגיעות אישיות, ולבחון שמא יש מניע נסתר שאיננו תואם תיאום מלא עם המעשה הנכון באמת שהיה צריך לנקוט. נוכל לקחת לעצמנו מוסר השכל גדול, כיצד בנקל מצליח מניע פסול להתערב בהחלטה גורלית כל כך וללבוש אצטלה של "הלכה", "אמת" ו"צדק".

עד כדי כך אדם "משוחד" ממעשיו, שאפילו שנסיבות המציאות מראות לו את טעותו אין הוא מקשר אותן למעשיו, וכמו שרואים אצל מעשה המכירה של השבטים הקדושים, כנ"ל.

כמה מוסר השכל עלינו לקחת אתנו מכל האמור, וכמה שדבר זה נכון לגבינו בכל עת, שהרי אם נתבונן מעט נראה כמה אנחנו משוחדים מכל מעשינו, וכמה "חשבונות" משוחדים ומרוחקים מן האמת אנו טורחים לערוך ולהעמיד ולו בכדי להצדיק את כל מעשינו! עד כדי כך שאפילו אם אדם אמר וידוי קודם פטירתו מן העולם, ובטוח שיוצא מכאן נקי מכל רבב וטעות, אבל בהגיעו לבית דין של מעלה – שם מתגלית האמת הצרופה בלבד – עלול אותו אדם להיבהל מאוד מאוד מעצמת הדברים! וכמו שהאחים גם "אמרו וידוי" כל אותם עשרים שנה ובכלל לא העלו בדעתם שהם חוטאים לחשבון הנפש העיקרי על מכירת יוסף.

 

האם גם אנחנו חיים באשליה?

האמת היא, שכל אדם שעושה מעשה, מבסס את מעשהו על צדקת ההיגיון והוא בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון ביותר. לדוגמא: אם קם מאוחר והגיע לתפילה מאוחר, הניח תפילין בחופזה, ואז מחפש את הדרך המהירה ביותר "לחטוף" את כל חלקי התפילה כמו "פאזל" משטיבל לשטיבל; כאן הוא חוטף "ברכו" ואז מייד רץ לשטיבל השני לשמוע קריאת התורה (עוד לפני שהתחיל "ברוך שאמר"), וכשזה כבר "בידו" רץ לשטיבל אחר לומר אתם "ישתבח" כשבדרך מריץ את "ברוך שאמר", ומה שהוא פספס שני קדישים – הוא כבר "ישלים" את זה בכמה שטיבלים במהלך קריאת שמע... וככה הוא יוצא עם תפילת "פאזל" אחד גדול, כאשר רק אחרי "עלינו לשבח" בשטיבל 8 עומד שמונה עשרה בשטיבל 3...; ואם נשאל אותו למה הוא עושה את זה? הוא בודאי יאמר לך ב"למדנות" שהוא הרי חייב להגיע לכולל בזמן, וכי החברותא שלו ה"מתמיד" שמקפיד על שמירת זמנים ביותר ימתין לו וזה יהיה לו "ביטול תורה"!! היש לך תירוץ והצדקה גדולים מזה??? ולגופו של עניין – כאשר סוף סוף מגיע לכולל "בזמן", הוא פוגש "במקרה" את החבר שלו שנעמד לדבר אתו ולגלוש אתו ל"עניינים אחרים" במשך 45 דקות...

הבה נעשה חשבון לעצמנו איך בשמים יתייחסו לכל מהלך הדברים והדילוגים שעברו עליו "כדי להגיע בזמן לכולל", ותוך כדי שהוא יעמוד ויצווח שהיה הכל "לשם שמים"...

אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!

פעמים רבות אתה פוגש אנשים אמידים ומבקש מהם לתמוך ב"הני ברכי דרבנן דשלהי", ולקיים את עולם התורה בממונם שאותו קבלו משמים כדי להיות שליחים נאמנים למטרה נעלה זו, ואז נענים שאין להם אפשרות לתמוך "בדיוק עכשו" כי יש להם עול משפחה על צוארם, והוא שקוע בתשלומים שונים, וכי חשבונות חשמל ומים וארנונה וכדו' ממתינים להם, וכבר נכנסים ל"למדנות הלכתית" ש-"חייך קודמים", ו"עניי עירך קודמים"... ואין ספק שהוא יתנצל בכל ליבו נפשו ומאודו ש"הלואי והיה יכול לעזור", והרי הוא חייב לגמ"ח – ג'ז, מ'ים, ח'שמל..., ויש לו הוצאות של תלמודי תורה, וכי את המעשרות שלו הוא כבר נתן..., ובסופו של הנאום ה"כואב" שלו כמה שהוא "מסכן" הוא סוף סוף "מתרכך" בטענה ש"לפוטרו בלי כלום אי אפשר" ואז הוא שולף מכיסו את ה"שקל" הזעיר ומודיע בחשיבות שאין הוא זקוק ל"עודף"...

ובאמת, ה"דורש דמים" שיוצא מאצלו ממש מרחם על אותו אדם, ומעריך אותו במאוד מאוד על ה"מאמץ" שהוא עשה בנותנו לו את מתנת ידו. אלא שמה שהוא לא ידע זה, שבדיוק באותו יום ה"נדיב" שלנו עבר ליד מקום אחר והתחשק לו דבר מה, והוא השקיע עליו 300 ₪ מבלי להניד עפעף... וכשנבוא ונשאל אותו אז מה עם הגמ"ח (ג'ז מ'ים ח'שמל)? ומה עם תלמודי התורה?? מה עם ה"עניי עירך קודמים"??

בדרך כלל כשאני מדבר לפני בעלי בתים אני מעלה להם טענה חזקה על כך שעל החופשה באילת הם לא ויתרו, סוף שבוע ביוון (בחנוכה כמובן) לא היה לכם קשה, את ליל הסדר המשפחתי בחו"ל חגגתם ב"הידור" רב... ומה יענו אחרי אריכות ימים ובריאים כאשר יידרשו לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא שיעשה להם דין ותוכחה?? זהו: "אוכיחך ואערכה לעיניך".

זהו אותו מעמד קשה בו הקדוש ברוך הוא עושה, ב"הבזק אור" אחד מכניס אותנו ונותן לנו את כל ההבנה ואת ההוכחה עד כמה כל החיים שלנו טעינו! חיינו באשליה!

מהו "כי נבהלו מפניו"? מפני הבושה!

ומילתא אגב אורחא: בפרשתנו פרש"י: מהו "כי נבהלו מפניו – מפני הבושה".

נמצא שאחד ממרכיבי הדין והתוכחה היא תחושת הבושה שמתלווה כאשר חושפים בפני האדם את האמת לאמיתה לגבי מסלול חייו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מרכיב זה של הבושה הוא חלק בלתי נפרד מהתוכחה והוא מעורר באדם תחושה קשה ומייסרת. ואע"ג שהבושה אינה נעימה ואף מייסרת, מ"מ יש בה מרכיב שמסייע בתהליך התיקון והתשובה[2].

החובה לקיים חשבון נפש

המסר העולה מכל הנ"ל – חייב כל אדם להתאמץ ולערוך חשבון נפש נוקב ואמתי. אמנם אין די בזה, צריך גם להתפלל אל השי"ת שיאיר עיננו ושיפתח את עקמימות הלב על מנת שלא נחייה באשליה. מאחי יוסף למדנו, עד כמה יכול אדם להיות בטוח בצדקת דרכו, בעודו מעולל עלילות כזב שמקורן מנטיית הלב העקום.

ויהי רצון שנגיע ל"יום הדין" ול"יום התוכחה" (אחרי אריכות ימים מלאים טובים ובריאים בגשמיות ורוחניות) בלי "הפתעות" ובלי "בושות", ובעזרת ה' הקדוש ברוך הוא יתן לנו את השכל להבין בכל החלטה והחלטה שנהיה אמתיים וכנים עם עצמנו, ושתהיה כל החלטה מבוססת ומושתתת באמת על יראת שמים ולא על שום נטייה אחרת.

שבת שלום.



[1] בגרסת הילקוט שמעוני "כל אחד ואחד לפי מעשיו". ואולי לפי גירסת הילק"ש, דהיינו שמעשיו עצמם מוכיחים את טענותיו, ולעומת זאת על פי גרסת המדרש לעיל הכוונה: לפי מה שהוא - דהיינו אפילו אם לא עושה יותר המעשים אלא אין הוא עורך חשבון נפש כדבעי ונשאר כפי מה שהוא.

[2] ויסוד זה כתב הרבינו יונה (אות כ"ב), וז"ל: "והמדרגה העליונה בזה, שייכלם האדם על עונותיו מלפני השם יתברך. וענין ההכלמה, ההרגשה בבושה, והשתנות זיו פניו, כענין שנאמר (תהלים ס"ט, ח'): 'כסתה כלמה פני'. ובכל מקום תראה הכלמה נזכרת אחר הבושה, כי היא יתרה מן הבושה: בושו והכלמו (יחזקאל ל"ו, ל"ב), בשתי וגם נכלמתי (ירמיה ל"א, י"ח). ובראות החוטא כי השם יתברך מעביר עונו ומאריך לו, ואיננו נפרע ממנו, ולא כחטאיו עשה לו, ולא כעוונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו, כי הלוא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (יחזקאל ט"ז, ס"ג): למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י"ב:): העושה דבר עבירה ומתבייש ממנו - מוחלים לו על כל עונותיו. וכן מצינו בשאול שאמר (ש"א כ"ח, ט"ו): 'ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות' - ולא הזכיר אורים ותומים, כי נתבייש להזכירם, מפני שהרג אנשי נוב עיר הכהנים. ואמר לו שמואל (שם פסוק י"ט): 'ומחר אתה ובניך עמי' - עמי במחיצתי. וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם, וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו", עכ"ל.

כלומר, שעיקר ויסוד העניין של התשובה זה בבושה! כי כשאדם מכיר לפני מי הוא חטא ואיזה צער הוא עשה, ואיזה טעות הוא עשה במעשיו – אז הוא מבין את חומרת העניין. ולכן כאשר עמד יוסף והתוודע אל אחיו, רצה להביא אותם לתכלית התשובה והביא אותם למצב של בושה, ובאמת חז"ל מדגישים שבו ברגע ממש שהתביישו האחים – "כי נבהלו מפניו" – הגיעו לשלמות התשובה. ובאמת במילה "תשובה" יש את אותיות "בושה", וכמו שאומר הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלקיך", שוב"ה – אותיות בוש"ה, וכפי שמפרט רבנו יונה.