כארבעה שבועות במהלך קיץ 2013 הספיקה העובדת – מוכרת מנוסה שעבדה כזבנית מעל ל-7 שנים – לעבוד בחנות הבגדים עד שפוטרה במפתיע ובמהירות.
בעקבות זאת היא הגישה בביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב תביעה לפיצויים נגד החברה המפעילה את החנות. התובעת עתרה לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצוי בגין חוק עבודה נשים וכן פיצוי בגין אובדן השתכרות, אובדן דמי לידה פיצויי פיטורים, עגמת נפש ועוד.
טענתה המרכזית הייתה שהיא פוטרה לאחר שהודיע למעסיקהּ שהיא בהריון. לדבריה, היא הייתה עובדת מסורה שביצעה את עבודתה ללא דופי. משכך, לטענתה, התנהלות הנתבעת נגועה בחוסר תום מאחר מאחר שלא נתנה לה הזדמנות להוכיח את יכולותיה רק בשל הריונה.
מנגד, מנהל החנות טען כי התובעת מעולם לא הודיעה לו שהיא בהריון. לגרסתו, היא פוטרה כיוון שלא התאימה "מהרבה סיבות", בין היתר משום שדיברה בטלפון, ערבבה בין בגדים ודיברה יותר מדי עם לקוחות.
עוד נטען בין היתר כי ההוכחה היחידה שהציגה התובעת היא עדותה שמלאה בסתירות, ועדות של חמותה, שהמליצה עליה בפני מנהל החנות. התובעת לא הציגה כל מסמך או הקלטה או הוכחה חיצונית לכך שסיפרה על ההריון.
נקלעה לבהלה
בפתח דבריה, השופטת רוית צדיק דחתה את התביעה לפיצויים לפי חוק עבודת נשים, והבהירה כי התובעת אינה זכאית לזכויות מכוחו, משום שלא השלימה ששה חודשי העסקה כפי שהחוק דורש.
עם זאת, לאחר שניתחה בהרחבה את העדויות, השופטת השתכנעה כי התובעת אכן פוטרה בשל ההריון, והזכירה שלפי חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, פיטורים מחמת הריון מהווים הפליה פסולה.
השופטת ציינה כי גרסת התובעת הייתה עקבית ואמינה. לעומת זאת, עדותו של מנהל החנות הייתה עמומה, והוא התקשה להסביר את סיבת אי התאמת התובעת לעבודה, מה עוד שגרסתו לא נתמכה בעדויות נוספות, למשל של עובדים אחרים.
"עיקר טענות הנתבעת בנוגע לתפקוד התובעת במקום העבודה נטענו בעלמא ללא כל תימוכין לגרסתה ובניגוד מוחלט לאמור במכתב הפיטורים בו נרשם כי 'בצעה את עבודתה ביושרה' ולא נרשם דבר לעניין אי סדר שגרמה בחנות או ביצוע שיחות טלפון או שיחות עם לקוחות. נהפוך הוא, ממכתב הפיטורים מתקבל הרושם כי התובעת בצעה את עבודתה ביושרה אולם לא ברור מדוע פוטרה היא", השופטת כתבה.
בנוסף, השופטת התרשמה כי דווקא החיפזון שבסיום העסקת התובעת – ולעניין זה המנהל עצמו טען כי "כל הפרוצדורה הנ"ל נעשית ביום אחד" – משקף את הבהלה שאליה נקלעה הנתבעת ברגע שנודע לה כי התובעת בהריון, דבר שגרם לה לערוך הליך אינטנסיבי ומקוצר של סיום יחסי העבודה בין הצדדים, מבלי לתת לתובעת הזמדנות להשמיע את טיעוניה בעניין הפיטורים.
בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה חלקית. השופטת חייבה את הנתבעת בפיצויים בסך כ-37,000 שקל, מהם כ-33,000 בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה והיתר בגין היעדר שימוע. בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל לטובת שדולת הנשים בישראל, שהצטרפה להליך כתובעת נוספת.
- ב"כ התובעות: עו"ד מני אלעני
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ליאב עמר
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד אלכסנדר ספינרד עוסק/ת ב- דיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.