אאא

המשנה בחולין (צג ע"ב) אומרת שמותר לישראל להעניק במתנה לעובד כוכבים חברו ירך בהמה מבלי שהירך עברה ניקור והוצאת גיד הנשה מתוכה, וזאת למרות שקיימת אפשרות כי העובד כוכבים ימכור את חתיכת הבשר לישראל אחר.  סיבת ההיתר היא כי מאחר שהירך שלמה וברור הכי גיד הנשה לא הוצא מתוכה, לכן לא קיים חשש להטעיה אפשרית, ומי שיקנה את חתיכת הבשר מעובד הכוכבים יבחין בשלמות הירך ויסיק כי גיד הנשה נמצא בתוכה.

בהמשך הסוגיא בדף (צד ע"ב) אומרת הגמרא כי היתר המשנה לשלוח בשר לגוי, מתייחס דווקא לירך שלימה המכילה גם את גיד הנשה, אבל בירך שאינה שלימה אין היתר נתינת מתנה לעובד כוכבים, וזאת מתוך חשש לגניבת דעתו של הגוי, משום שחיתוך הירך עשוי להעיד כי נעשו פעולות ניקור והכשרה בירך בכדי שנותן המתנה יאכל את בשר הירך בעצמו, אך למרות עבודות ההכשרה שכביכול התבצעו, מתוך אהבת הישראל את חברו העובד כוכבים הוא בחר להעניק את הירך המוכשרת לחברו ולא לאכול את בשר הירך בעצמו, בכך יכולה להיגרם גניבת דעת והטעיית העובד כוכבים, ולכן נאסרה נתינת ירך חתוכה במתנה לעובד כוכבים. 

איסור גניבת דעת  מדאורייתא או מדרבנן

הריטב"א בחולין סובר כי גניבת דעת אסורה מדאורייתא. האיסור נלמד מהפסוק  לא תגנבו לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו " עוד מביא הריטב"א את דברי התוספתא בבבא קמא פ"ז המונה שבעה גנבים והראשון שבהם הוא הגונב את דעת הבריות.כשיטת הריטב"א סובר גם היראים (סי' קכד) וכן הסמ"ג (ל"ת קנה) וראשונים נוספים. הסמ"ק (סי' רסא)חולק וסובר כי גניבת דעת אסורה רק מדרבנן וכן סובר הב"ח(חו"מ סי' רכח) .

גניבת דעת אסורה מדין שקר או גניבה

נחלקו האחרונים האם איסור גניבת דעת נגזר מהאיסור לשקר ולומר דברים שהם אינם אמת או שאיסור גניבת הדעת נגזר מהאיסור לגנוב. מתוך דברי האחרונים עולה כי שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים.

רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג)  מונה את הגונב דעת הבריות בכלל כת השקרנים, כדכתיב לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו ובאיסור זה נכללת גם הונאה מסחרית. אך הריטב"א בחולין סובר כי האיסור בגניבת הדעת הוא נגזר מאיסור גניבת הממון.

הרמב"ם (הלכ' דעות פ"ב הלכ' ו) פוסק כי אסור לנהוג בדברי חלקות ולגנוב את דעת הבריות, וביארו האחרונים כי הרמב"ם סובר שאיסור בגניבת הדעת נובע מדברי השקר שנאמרים במסגרת גניבת הדעת.  

אלא שהבנה זו בשיטת הרמב"ם היא קשה, מפני שהרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת כלים פרק יב משנה ז) כותב שהאיסור להטעות גוי וק"ו יהודי, נגזר מדיני הגזל ולא נובע מהאיסור לשקר.

לאור זאת ביארו האחרונים כי יש להבחין בין סוגים שונים של גניבת דעת. במקרה שהמרומה נגנבה דעתו וכתוצאה מכך המרומה כעת מחזיק טובה למרמה, אזי איסור גניבת הדעת נגזר מדיני השקר והשינוי מן האמת, אך אם הרמייה וגניבת הדעת גרמו למרומה להוציא ממון, אזי האיסור בגניבת הדעת נגזר מאיסור הגזל או הגניבה.

גניבת דעת במקום שהמרומה יכול לבדוק בעצמו

בגמרא חולין (צד ע"ב) מובא כי בעבר נהגו שכאשר בשר נאסר מדין טריפה, נמנעו השוחטים או הקצבים להכריז שהבשר טריפה, אלא  הכריזו שהבשר ראוי לעכו"ם וללא כל ציון כי הבשר טרף, הסיבה להימנעות מהכרזה מפורשת שהבשר טרף, נבעה מתוך החשש שמא העכו"ם בשומעם כי הבשר טרף הם ימאסו בו ולא ייאותו לקנות בשר שכביכול נזרק על ידי הישראל.

הראשונים מבארים כי אופן ההכרזה המיוחד על בשר שנאסר, אינו נחשב  כהטעיה או גניבת דעתו של העכו"ם, משום שידוע לעכו"ם כי הבשר איננו כשר לאכילת ישראל וממילא אין כל הטעיה בהכרזה, למרות מודעות העכו"ם לדבר היות הבשר אסור באכילה לישראל, נהגו השוחטים להכריז כי הבשר עומד למכירה ללא ציון עובדת היותו טרף, כדי להימנע מלומר על הבשר באופן מפורש  דבר  ביזוי שעלול להמאיס את הבשר על ליבו של הגוי שחפץ לקנותו.

עוד ביארו הראשונים שההכרזה כשלעצמה שהבשר ראוי לעכו"ם איננה עולה לכדי הטעיה, מפני שהעכו"ם יכול לברר בעצמו את מהותו ואיכותו של הבשר וממילא המסקנות שהעכו"ם מסיק מתוך לשון ההכרזה הינם הטעיה עצמית לאור פרשנות והסקת מסקנות אישיות, ובפרט שהיה לו להבין מתוך ההכרזה כי הבשר איננו כשר לישראל ולכן הוא מוצע לעכו"ם.

השו"ע (חו"מ סי' רכח סעי' ו ( פוסק כי במסגרת מקח וממכר אסור לגנוב את דעת הקונה הפוטנציאלי, אך אם הקונה יכול להבין או להסיק באופן עצמאי כי אופיה של הרכישה אינו בדיוק כפי שמוצג, אזי אין חובה להודיע ולפרט על אי הדיוקים (כפי שההכרזה על הבשר שנטרף ונאסר באכילה אינו מוגדר כגניבת דעתו של העכו"ם )

האגרות משה (יו"ד סי' ל) נשאל האם לקצבים מותר להשרות את נתחי הכבד בתוך דם בכדי שהכבדים יקבלו צבע רענן ומושך לקניה. מבלי להתייחס לשאלת כשרותו של הכבד לאחר השרייתו בדם הקשורה לדיני איסור והיתר, בשאלת היתר השריה קיים גם היבט של גניבת הדעת וממילא יש לבחון הוא האם מותר לייפות מוצר המוצג למכירה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בתחילת דבריו כתב האיגרות משה שבכל הנוגע לאיסור גניבת הדעת יש לאסור את שריית הכבד בדם, משום שהגמרא (ב"מ ס ע"א) אומרת שאסור להשרות בשר במים בשביל לשפר את מראהו, או בשביל שהבשר ייראה שמן ולא כחוש וממילא לכאורה שאלת שריית הכבד דומה לשריית הבשר במים, וכמו שאין לשרות את הבשר במים כך גם אין לשרות את הכבד בדם.

אך בהמשך דבריו כתב האיגרות משה שייתכן לחלק בין שריית הכבד בדם לבין שריית הבשר במים, מפני ששריית הבשר במים גורמת לבשר שישנה לגמרי את מראהו הכחוש, אבל שריית הכבד בדם איננה משנה לחלוטין את מראה הכבד, אלא רק גורמת לכך שהכבד לא ייראה בהכרח ישן, כי  בהחלט ניתן למצוא נתחי כבד שאינם טריים אך צבעם רענן, ולכן אין שריית הכבד יוצרת הטעיה ברורה וישירה ועל הקונים לברר אצל המוכר האם הכבד הוא טרי, ובאם הקונה סמך על עצמו והסיק מסקנה עצמאית ללא בירור אצל המוכר הרי הוא הטעה את עצמו, וזאת כפי שמצינו שהשוחטים היו מכריזים שהבשר עומד למכירה לגוי וללא האזכור כי הבשר טרף.

מתוך נידונים אלו מצינו באחרונים ובפוסקים דיונים נרחבים בכל הנוגע לניהול מסחר ועסקים בעלי פעילות שיווקית מתוחכמת.נידון רחב מצינו באופן בו מותר לנהל משא ומתן בהקשר לטקטיקה המקובלת אצל מומחי משא ומתן אשר בשלב מסוים של המשא ומתן מציגים למוכר כביכול שאלה "ומה יהיה המחיר אם אשלם במזומן" או "מה יהיה המחיר אם אקנה כמות גדולה וכדו' ".

פעמים מטרת שאלות אלו ודומיהן היא אינה בירור אמיתי ביחס למחיר בעקבות שינוי נסיבות או שינוי תנאים מסחריים, אלא השאלות נשאלות כדי לגרום למוכר לומר מחיר נמוך יותר, בכדי שבהמשך המשא ומתן ייטען כנגד המוכר: "הנה כבר מקודם ירדת במחיר והוכחת שעדיין יש לך רווח גם במחיר נמוך יותר  וכדו' " ואם כן ייתכן כי טקטיקה זו נכנסת לאיסור של גניבת דעת.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com