(צילום: שאטרסטוק)
אאא

הפיוט "יום זה לישראל" (מיוחס להאר"י ז"ל) פותח הישורת האחרונה לקראת סיום המחצית הראשונה של הבקשות. הוא גם פותח את רצף הפיוטים במקאם נאווה - הרצף החותם חלק זה. מכאן ועד לפתיחה ל'מזמור שיר ליום השבת" החוצה את הסדר לשני חלקיו יהיה נאווה המקאם השולט אותו נוכל לפגוש בצורות שונות ומגוונות (למעט שני פיוטים במקאמים נהוונד וביאת).

למקאם נאווה מעמד חשוב ומכובד במסורת החלבית – ירושלמית. נאווה הוא המקאם בו על פי המסורת יש להתפלל את תפילת ערבית של ערב שבת לאורך השנה כולה. יש הרומזים כי המקור למנהג מצוי בפסוק החותם את הפרק 'ה' מלך גאות לבש' המושר בתפילת ליל שבת ואשר בו מתחיל החזן את תפקידו 'לביתך נאווה קודש ה' לאורך ימים'.

סביר יותר להניח כי הבחירה במקאם נעוצה בכך כי הקטעים המופיעים לפני תחילת התפילה 'מזמור לדוד הבו להשם' ו'לך דודי' ובמידה מסוימת גם 'מזמור שיר ליום השבת' מושרים במקאם נאווה, כך שהמשך התפילה במקאם הוא טבעי ואך מתבקש. זה אולי יכול להסביר את שיבוץ רצף הפיוטים במקאם נאווה בלב-ליבת סדר הבקשות. הרצף כאמור מסיים את החלק הראשון בבקשות ומוביל לפתיחה המרכזית ביותר בבקשות 'מזמור שיר ליום השבת' אשר תחל גם היא במקאם נאווה.

בשבוע שעבר נכתב כאן על תופעת אימוץ לחנים חיצוניים לשירת בקשות בהקשר של הפיוט "אליו מי הקשה".

כפי שכבר צוין התופעה קיימת במספר פיוטי בקשות ודומה כי במהלך השנים תפסה מקום יותר ויותר נרחב. שירת הבקשות הירושלמית-חלבית כידוע, מתבצעת מזה עשרות ואולי מאות שנים באותו אופן בדיוק היינו: אותם טקסטים ומנגינות המושרים בסדר קבוע. הפיוטים בהם נעשה שימוש בלחנים חיצוניים הם למעשה הדרך היחידה לחדש ולגוון אותה ולשמור אותה עדכנית ומחוברת להתפתחויות מוסיקליות המתרחשות מחוץ למסגרת שירת הבקשות בכל תקופה ותקופה.

הפיוט 'יום זה לישראל' הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר לתופעה זו. כפי שראינו ב'מה נכבד היום' ו'אליו מי הקשה' וכפי שעוד נראה בהמשך הסדר, הלחנים החיצוניים בהם נעשה שימוש יהיו לרוב שאולים מהמוסיקה המזרחית, הקלאסית והעממית. סגנון הלחנים השאולים יונק מאותם שורשים מוסיקליים המהווים את התשתית על בסיסה התפתחה שירת הבקשות ומשום כך גם נשמעים ומתקבלים כחלק טבעי ממנה.

ב'יום זה לישראל' אפשר לראות כי הגבולות הסגנוניים מתגמשים עוד יותר.

לחנו המקורי של הפיוט, בן אחד עשר הבתים, הוא פשוט וחוזר על עצמו. אי לכך וכפי שכבר ראינו בפיוטים אחרים, לרוב יבוצעו בו רק בית אחד או שניים. לאחר הבית הראשון לרוב יחולקו הבתים בין הסולנים השונים אשר איש-איש בתורו יבחרו את הלחן לפיו יושר הבית אותו קיבלו. במקרה של 'יום זה לישראל' כמעט ולא קיימים כללים לגבי אופי הלחנים אותם ניתן לשאול. ההנחיה היחידה היא שיהיו כולם במקאם ביאת, אך גם היא לא תמיד נשמרת בקפידה. (על השאלה מדוע הלחנים בביאת כאשר מקאם השיר הוא נאווה נענה בהמשך).

החופש הניתן כאן לסולנים ממצב את 'יום זה לישראל' כפיוט ה'פתוח' והפלורליסטי ביותר בסדר הבקשות.

כך נוכל לזהות במהלך ביצועו לחנים ומנגינות השאולים מהתרבות המוסיקלית העכשווית. זמרים בני זמנינו מטורקיה, מצרים, לבנון ואפילו יוון, כמו גם זמרים ישראלים הפועלים בז'אנר הקרוי בישראל 'ים תיכוני' אשר שיריהם מתנגנים להם ביום-יום בתחנות הרדיו, זוכים להיות מיוצגים בשירת הבקשות, זאת כמובן לאחר שעברו תהליך של התאמה מיטבית בין מנגינתם למילות הפיוט 'יום זה לישראל'.

מילה על המקאם

מקאם נאווה הוא דוגמא טובה להמחשת הרעיון, כי מקאם הוא אינו רק סולם מוסיקאלי. המרכיב המרכזי והבסיסי ביותר של כל מקאם הוא סולמו המוסיקאלי אך יש לדעת כי הוא אינו היחיד.

למקאם מאפיינים נוספים הנוגעים בעיקר ל'התנהגותו' היינו לאופן השימוש בצליליו. הדבר יכול להתבטא בדרך המקובלת בה מתפתחים הלחנים בכל מקאם ומקאם (לדוגמא: מחלקו העליון של הסולם כלפי מטה או להפך וכיו"ב), בצלילים המשמשים בו כ'תחנות' מקובלות לשהות בהם, צלילים בהם נהוג לבצע הפסקות בלחן ועוד.

כל זאת אם-כן מסביר כי עשויים להיות שני מקאמים (או יותר) נפרדים, עצמאיים ובעלי שמות שונים, אשר סולמותיהם זהים. כאלו הם ה'ביאת' והנאווה'. לשניהם אותו סולם מוסיקלי, אך ההתנהגות האופיינית לכל אחד מהם יוצרת שני מקאמים בעלי גוונים ומאפיינים רגשיים שונים. ההבדל הבולט ביותר בין שניהם הוא נקודות הסיום. בעוד במקאם 'ביאת' תסתיים המנגינה לרוב בצליל הראשון בסולם, ב'נאווה' היא תסתיים בצליל הרביעי.

השימוש במקאם ביאת ללחנים השאולים ב'יום זה לישראל' לפיכך אינו חורג משמעותית ממקאם השיר מכיוון שביאת הינו חלק מנאווה ולהפך.

את הסיבה לבחירת המקאם ביאת על פני הנאווה ב'יום זה לישראל'  ניתן לתלות ככל הנראה באופיו של המקאם. ביאת נחשב לאחד המקאמים השמחים יותר. הוא עשיר מאד בלחנים, בהם רבים בעלי אופי קצבי ועממי. זאת אולי בניגוד ל'נאווה' כבד הראש והנוגה משהו. ככזה עונה 'ביאת' על הצורך בחידוש וגיוון הלחנים במעברים מבית לבית  בכל שבת ושבת.

השימוש במקאם הנחשב לאופטימי ושמח תואם היטב גם את כותרת הפיוט "יום זה לישראל אורה ושמחה".

הביצוע המצורף מתוך פרויקט הקלטת הבקשות 'מזמור שיר ליום השבת'.

 

"יום זה לישראל"  מחבר לא ידוע, מיוחס לאר"י

יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל    אוֹרָה וְשִׂמְחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

צִוִּיתָ פִּקּוּדִים       בְּמַעֲמַד סִינַי

שַׁבָּת וּמוֹעֲדִים     לִשְׁמֹר בְּכָל שָׁנַי

לַעֲרוֹךְ לְפָנַי         מַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת   לְאֻמָּה שְׁבוּרָה

לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת  נְשָׁמָה יְתֵרָה

לְנֶפֶשׁ מְצֵרָה        יָסִיר אֲנָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

קִדַּשְׁתָּ בֵּרַכְתָּ      אוֹתוֹ מִכָּל יָמִים

בְּשֵׁשֶׁת כִּלִּיתָ       מְלֶאכֶת עוֹלָמִים

בּוֹ מָצְאוּ עֲגוּמִים   הַשְׁקֵט וּבִטְחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

לְאִסּוּר מְלָאכָה     צִוִּיתָנוּ נוֹרָא

אֶזְכֶּה הוֹד מְלוּכָה אִם שַׁבָּת אֶשְׁמוֹרָה

אַקְרִיב שַׁי לַמּוֹרָא  מִנְחָה מֶרְקָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

וְשִׁיר אֶעֱרָךְ לָךְ     בְּנִגּוּן וּנְעִימָה

מוּל תִּפְאֶרֶת גָּדְלָךְ נַפְשִׁי לְךָ כָּמַהּ

לִסְגֻלָּה תְּמִימָה    קַיֵּם הַבְטָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

רְצֵה תְּפִלָּתִי        כְּמוֹ קָרְבַּן נַחְשׁוֹן

וְיוֹם מְנוּחָתִי         בְּרִנָּה וּבְשָׂשׂוֹן

חָבִיב כְּבַת אִישׁוֹן  בְּרֹב הַצְלָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

יִשְׁעֲךָ קִוִּינוּ          יָהּ אַדִּיר אַדִּירִים

בֶּן דָּוִד מַלְכֵּנוּ       שְׁלַח נָא לָעִבְרִים

וְיִקְרָא לִדְרוֹרִים     רֶוַח וַהֲנָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

 

אָנָּא עֶלְיוֹן נוֹרָא     הַבִּיטָה עָנְיֵנוּ

פְּדֵנוּ בִּמְהֵרָה       חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ

שַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ        בְּאוֹר וְשִׂמְחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

חַדֵּשׁ מִקְדָּשֵׁנוּ      זָכְרָה נֶחֱרֶבֶת

טוּבְךָ מוֹשִׁיעֵנוּ     תְּנָה לַנֶּעֱצֶבֶת

בְּשַׁבָּת יוֹשֶׁבֶת     בִּזְמִיר וּשְׁבָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

זְכוֹר קָדוֹשׁ לָנוּ     בִּזְכוּת יִקְרַת הַיּוֹם

שְׁמוֹר נָא אוֹתָנוּ    בְּיוֹם זֶה וּבְכָל יוֹם

דּוֹדִי צַח וְאָיוֹם      תָּבִיא רְוָחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה   לְיִשְׂרָאֵל הַשְׁמִיעָה

בְּבֹא חֶזְיוֹן תְּשׁוּעָה צוּר מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה

אוֹר שִׁמְשִׁי הוֹפִיעָה תָּמִיד הַזְרִיחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה