לפנים בישראל היה כבוד לאדם חרדי. ככלל - אדם חרדי נתפס כאדם ערכי, אדיב ועדין. פה ושם, היו אמנם גילויי שנאה שצצו מעל לפני השטח בדמות קריאות גנאי שונות וכדו', אולם – ככלל – גם החילוני הודה - אם בפומבי ואם במסתרי לבו – כי החרדי הוא אחר.
הציפייה מהאדם החרדי הייתה גבוהה יותר, ובד"כ הוא עמד בציפיות. הוא לא מקלל, הוא לא מנבל את פיו ובוודאי שהוא אינו מתנהג באלימות. הוא שידר "נכבדות".
במקביל, תמיד היו קבוצות קיצוניות שהתנהגו בצורה אלימה וברוטלית. במעשיהם - הם הבאישו את שמו הטוב של הציבור החרדי, אולם, עדיין, גם האזרח המצוי ידע להבדיל ביניהם לבין הכלל והוא ידע והרגיש כי אילו הם "קיצוניים".
כך – לפנים בישראל.
לא עוד.
הגיע הזמן לומר את הדברים בצורה ברורה ובקול רם וצלול: הפכנו לחברה אלימה. האלימות המילולית והפיזית חדרו גם אלינו.
ומה שמטריד ומסוכן עוד יותר שהם חדרו אלינו ב"אצטלה של קדושה".
נסביר.
חובת כל אדם להישמע בקול רבותיו, ואיננו באים חלילה להכניס את ראשינו בין ההרים הגבוהים – ארזי התורה, אדירי הלבנון, גדולי ומאורי הדור שליט"א שכולנו צועדים לאורם.
אולם – גם אותם גדולי תורה שמורים לתלמידיהם להשתתף בהפגנות, מעולם לא הורו להשתמש ח"ו באלימות. זו לא דרכנו. חד משמעית.
ברור שישנה קבוצה רצינית של תלמידי חכמים הנשמעים לרבותיהם ומביעים את כאבם בהפגנות הללו, וגם אם אנו חונכנו אחרת, מ"מ אנו וודאי מכבדים את דעתם בהיות והם יונקים מאילן גדול שליט"א ולאורו הם הולכים. ולא אליהם מכוונים הדברים ח"ו.
אולם ברור כי להפגנות אילו מצטרפים "טרמפיסטים" רבים והם אילו שגורמים את הנזק האדיר ואת ה"חילול השם" החמור כ"כ. נוכיח זאת.
אם אכן הכאב צורב בלבם של כל אותם מפגינים, היה מצופה לראותם בארשת כאובה ורצינית, ארשת של עטויי שק ואפר. היכן הם גילויי הכאב? הדמעות? ה"שחור בעיניים"?
במקום זאת אנו רואים לצערינו את ה"אש בעיניים". כל הפגנה כזו משדרת להט של פורקן-יצרים והשתוללות כללית. הפקרות. פשוטו כמשמעו.
אוי מה היה לנו?
האם שכחנו כי המרים יד על חבירו נקרא רשע?
האם שכחנו כי כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועה של שכינה?
האם שכחנו כי המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא?
מיהו ה'גדול' שהתיר לבזות חיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל בכינויי גנאי מחפירים?!
מיהו ה'גדול' שהתיר לבזות כל מי שחושב או מתנהג אחרת מאיתנו?
מניין חדרה למחננו ההתנהגות האלימה והנלוזה הזו? לאן הידרדרנו? האם לא הגיע הזמן לומר די?!!
נציגי הציבור שלנו שותקים. הם מפחדים. אולם – לנו כציבור – אסור לשתוק. הגיע הזמן שאנו כיחידים נוקיע – בעדינות, כמובן – בצורה הברורה ביותר את האלימות המסוכנת הזו.
הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. אלימות היא לא דרכינו. היא חלקו של עשיו!!