אאא

ביולי 2013 הגיעו מעקלים לביתו של תושב חדרה לשם ביצוע הליך עיקול לגביית החוב בעיצומו של צום הרמדאן בשעה שאירח בביתו בני משפחה רבים. האיש, יחד עם עו"ד שנכח במקום, טען כי מעולם לא קיבל את הודעת הקנס ולכן מדובר בחוב התיישן. כל האירוע התרחש מחוץ לביתו של האיש בנוכחות קהל רב.

לבסוף, עזבו המעקלים את המקום, לא לפני שהבהירו כי במידה שהחוב לא ייפרע תוך מספר ימים, הם ישובו להמשך ביצוע הליך העיקול והוצאת חפציו מביתו.

למחרת, האיש פנה לעיריית חדרה ושטח בפניה טענות שלפיהן לא ביצע את עבירת החנייה מושא הקנס ומעולם לא קיבל הודעה על קנס. אלא שלדבריו, נציגת העירייה לא שעתה להסבריו ועמדה על כך שעליו לשלם את הקנס ללא דיחוי.

מספר ימים לאחר מכן המעקלים הופיעו במקום עבודתו בבנק, שהיה הומה לקוחות, ולחצו עליו לשלם את הקנס. הם איימו שיזמינו משטרה והתעלמו מהסבריו בדבר התיישנות הקנס. בסופו של דבר, הוא נכנע ללחצים ושילם את הקנס בו במקום.

האיש לא השלים עם מצב הדברים, ובהמשך הגיש בקשה לביטול הודעת הקנס לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחדרה. ביהמ"ש נעתר לבקשתו וקבע כי החוב אכן התיישן, וכי עיריית חדרה לא הוכיחה שהודעת הקנס הומצאה לתושב כדין. משכך הורה ביהמ"ש להשיב לו את כספו.

מצויד בקביעותיו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, הגיש התושב תביעה לפיצויים נגד עיריית חדרה בעילות של הוצאת לשון הרע, רשלנות ופגיעה בפרטיותו.

לטענתו, פעולות העירייה היו רשלניות ובלתי חוקיות, ואף השפילו אותו ופגעו בשמו הטוב כאיש משפחה מוכר וכעובד ותיק בבנק.

העירייה טענה להגנתה כי פעלה בתום לב, וכי פעולות המעקלים מטעמה בוצעו בהתאם להוראות הדין. כן טענה העירייה כי בעת ביצוע העיקול לא ניתן היה לדעת שהקנס התיישן.

הפעילו עליו לחץ

בפסק דינה, הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם עשתה הבחנה בין הפעם הראשונה כשהגיעו המעקלים לביתו של התובע לבין הפעם השנייה, שבה הופיעו במקום עבודתו.

בנוגע לפעם הראשונה, הרשמת קבעה כי המעקלים פעלו בסמכות כיוון שלא ידעו ולא יכלו לדעת שהודעת הקנס התיישנה. הרשמת הבהירה כי אין לצפות מהרשות המקומית לבחון מחדש כל הודעת קנס חלוטה – שלא הוגשה בעניינה שום תלונה – בטרם נקיטת הליכי גבייה.

לפיכך, נקבע כי בחלק זה של הפרשה העירייה פעלה בסבירות, כך שהיא חפה מלשון הרע על אף המבוכה שנגרמה לתובע כתוצאה מההתקהלות.

בכל הקשור לפעם השנייה, לעומת זאת, הרשמת סברה כי הדברים שונים בתכלית. לטעמה,העירייה והמעקלים פעלו בחוסר סבירות ובחוסר תום לב, כשבחרו להופיע במקום עבודתו של התובע, על אף שאין זו הכתובת לביצוע הליך העיקול, במטרה אחת ויחידה – להפעיל עליו לחץ.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בהקשר זה הרשמת הוסיפה, כי על אף שידעה שהתובע מכחיש את קבלת הודעת הקנס וטוען להתיישנות החוב, העירייה לא טרחה לברר את טענותיו או להמציא לידיו את הודעת הקנס ותיעוד המשלוח.

בנסיבות אלו, הרשמת קיבלה את התביעה וחִייבה את העירייה לפצות את התובע בסך של 5,000 שקל בגין רשלנותה והפגיעה בשמו הטוב, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של כ- 3,600 שקל.

  • שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עורכי דין מנהלי • לפסק הדין לחץ כאן

הכותבת: עו"ד דינה סרי עוסקת במשפט מנהלי

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותבת לא ייצג בתיק

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.