יום א'
נפגשים בטרמינל 3. כיפה לתיק, הברט מחליף את מקומה. מין שינוי מוד שכזה המוסיף ליראת השמים גם את יראת בני האדם... טיסה לפריז ומשם לשדה התעופה על שם מוחמד החמישי בקזבלנקה. בדרך, אני יושב ליד איש עסקים אמריקאי ממוצא מרוקאי ומהון להון אני מספר לו שאחרי כמעט 50 שנה שעזב אבי את מרוקו, אני חוזר לשם - דבר שמלווה אותי בציפיה אך גם בחשש. תגובתו הראשונה הייתה "בית נשאר בית גם אחרי 50 שנה..." מה שמשאיר אותי מהורהר עד לנחיתה בקזבלנקה.
אנו יוצאים לשדה תעופה בעולם אחר. שדה תעופה מיושן (יש לציין ש-WIFI כן יש שם) המלא במשפחות מרוקאיות הלבושות בבגדים מסורתיים ושוטרים עטויי ערב רב של מדים שנדמה כאילו קפאו בזמן מעת היותה של מרוקו ממלכה הנתונה לכיבוש צרפתי. התרגשות מלווה בחשש ממלאת אותי, תוך עשר דקות ולאחר החתמת דרכונים זריזה אנו יוצאים לקבל את המזוודות ש"באורח פלא" לא הסתובבו על המסוע אלא חיכו לנו בשורה ישרה בקצה האולם. סיימנו את הפרוצדורה ואנו מגיעים לאולם החלפת הכסף, כרטיסי SIM מרוקאים (100 דירהאם - כ-40 ש"ח לחבילת גלישה של 10 ג'יגה ושעתיים שיחה לכל העולם) וקפוצ'ינו שנקרא בשפת המקומיים "נוסנוס".
אנו יוצאים לקזבלנקה שמתגלית כעיר הלבנה של מרוקו (בהמשך נשים לב שלכל עיר וכפר במרוקו יש צבע ייחודי המושפע מחומרי הבניה באותו איזור – לבן, חום, ורוד, אדום, חום ואפילו כחול!) העיר בנויה מערב רב של סגנונות בניה וארכיטקטורה ושוכנת על מפרץ המשמש כנמל הגדול ביותר ביבשת אפריקה.
כאשר באים לתאר עיר מרוקאית צריכים לשים לב שכל עיר מרוקאית גדולה מחולקת לשני חלקים. החלק העתיק "אל מדינה" בשפה המקומית. חלק זה יהיה מוקף חומה עתיקה הכוללת שערים הנקראים 'באב' (לדוגמה אחד משערי המדינה של קזבלנקה הינו 'באב מראכש' – השער הפונה למראכש) במדינה יהיה גם המלאח' – שכונת היהודים שלרוב תהיה גם קרובה לארמון המלך). המדינה היא נקודת החיים המרכזית של העיר והאיזור היותר מומלץ לתיירים. כמו כן בחלק מהמדינות יהיו בתי עלמין יהודים וכמובן בתי כנסיות וריכוז יהודי כל שהוא. החלק השני של העיר הינו העיר החדשה (ויל נובל בצרפתית) שבדרך כלל הוא איזור מודרני ומערבי יותר.
הנקודה הראשונה בה אנו מסיירים בקזבלנקה הינה מסגד חסן השני (אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי) הבנוי לחוף ימה של קזבלנקה. המסגד הינו מונומנט עצום מימדים והשני בגודלו בעולם שבבנייתו השתתפו כל תושבי מרוקו כולל יהודים. המסגד בנוי בחלקו על המים מטעמים מוסלמיים. לצד המסגד ישנו 'מינהרט' (במקרה זה, הצריח הגבוה ביותר בעולם) צריח מרובע שבראשו שלושה תפוחי זהב ורחבה מפוארת. מתחת למסגד יש 'חמאם' - בית מרחץ לעניים במימון הוד מלכותו.
משם אנו נוסעים למוזיאון הקהילה היהודית בקזבלנקה – מוזיאון המספר את סיפורם של יהודי מרוקו החל מתחילת התיישבותם בימי שלמה המלך (עמשא בנו קבור בהרי מרוקו). המוזיאון מציג בתי כנסת במגוון סגנונות, תלבושות, כלי עבודה של צורפים (מקצוע יהודי מאוד במרוקו) וכן תכשיטים וחפצי יודאיקה קדושים. חשיבותו של המוזיאון הלא גדול ומרשים במיוחד הינה עצם קיומו בלב מדינה ערבית ובמיוחד במרוקו החסרת מוזיאונים. מה שתופס את העין עם כניסתנו למוזיאון הם: מצד ימין נוסח חוקת 2011 המכירה בתרבות והדת היהודית כחלק מזהותה של מרוקו ומצד שמאל את תמונתו של המלך הנערץ במרוקו מוחמד השישי.
אנו ממשיכים לבית המלון במרכז קזבלנקה – מלון מערבי לחלוטין ומרווח בכל קנה מידה. לאחר התמקמות בחדרים אני יוצא לטייל בחשש גדול בכיכר המרכזית של העיר ומתיישב בבית קפה שזוהרו עומעם בשנות השמונים. בבית הקפה אני שם לב לשלוש תופעות: האחת: אנשים לא יושבים אחד מול השני אלא אחד ליד השני. השניה: אנשים לא מחזיקים בידיים או על השולחן את הטלפונים הסלולריים, והשלישית: במרוקו מעשנים בכל מקום.
הפחד בשלב הזה די משתק אותי, אך שיחה עם מלצר בשם עלי שינתה את התמונה... סיפרתי לעלי במרוקאית כי אבי ואמי הם יוצאי מרוקו ותגובתו המיידית הייתה "נו, אז אנחנו חברים". לאחר דקה הוא מגיע לשולחן ואומר לי "חשבתי על מה שדיברנו אנחנו לא חברים אנחנו אחים – כן כאלה שיכולים לריב אבל אחים – עלי שוקראן יא סידי".
מהכיכר אנו נכנסים למדינה דרך באב מראכש. את פנינו מקדמים הרוכלים בשלום עליכם בעברית והצעירים גם בצהוב עולה ומכבי תל אביב. בתוככי המדינה אנחנו מגלים את ביתו של רבי חיים פינטו הקטן הקבור בקזבלנקה. בבית מתגורר נינו הזקן של הרב הלבוש בג'לביה ועטור בתגייה (הכיפה המרוקאית המסורתית המובדלת מהתרבוש) המספר בערבית, צרפתית ועברית תנכית על אבי זקנו. האטרקציה המרכזית בבית הינה ארון זכוכית שבתוכו משתמרת גלימתו השחורה של הצדיק.
אני נוגע בשולי אדרתו בחרדת קודש ולאחר מכן אני מדליק נר שמן ומתפלל בין הקירות הפשוטים שבהם עבד רבי חיים את קונו. אנו יוצאים מהמלאח' לכיוון בית העלמין היהודי ומגלים שיש מילה במרוקאית המתארת בית עלמין יהודי ומילה אחרת מתארת בית עלמין מוסלמי.
אנו מגיעים לשער בית העלמין ואת פנינו מקבלים מוחמד ומשפחתו הגרים במקום ומטפחים אותו באהבה רבה ומאמינים כי זכות הצדיקים הקבורים בו מגנה ושומרת עליהם. אני עומד ומתרגש פה קבורים אבות משפחתי וממלמל תפילה חרישית. מוחמד נותן לנו נרות ומלווה אותנו לציונו של רבי חיים פינטו תוך כדי שהוא מגרש את השחפים במחיאות כפיים. אנו מתפללים ומתרגשים להיות במקום בו שפכו סבתותינו את צקון לחשן בתפילה על קברי יקירהן הקבורים במקום. לקראת ערב אנו מבקרים במבצר הסקאלה הסמוך לבאב מרסה (במרוקאית שער הנמל-המבצר הפורטוגזי שהגן על העיר העתיקה של קזבלנקה).
בערב אפגוש מוסלמים אוהבי ישראל המקיימים ארגון רב משמעות המעמיק את הקשר ההיסטורי בין היהודים והמוסלמים במרוקו.
יום שני
אחרי ארוחת בוקר שבה מתנפץ מיתוס המופלטה. במרוקו לא קוראים לה מופלטה אלא 'משמנה' – הבצק המשומן, אנו יוצאים לעיר הבירה רבאט. אנו נוסעים בכביש החוף המרוקאי - אוטוסטרדה אדירה שלאורכה מתנוססים דגלי מרוקו באדום וירוק. בפאתי רבאט אנו פוגשים בתנופת פיתוח אדירה של שכונות חדשות המיועדות אך ורק לזוגות צעירים ונמכרות להם ברבע ממחיר השוק.
אנו נכנסים למדינה של רבאט בואכה ארמון המלך דרך שער עצום מימדים וגן מדהים אותו מטפחים באהבה רבה גנני המלך ללא מכשור אלקטרוני אלא בכלים פשוטים ובשיטות עתיקות. ארמון המלך במרוקו אינו רק מקום מגורי השליט אלא בעיקר הסמל של אחדות האומה המרוקאית והסמכות הדתית העליונה של מרוקו. מכל עבר מתנוססת הסיסמה המרוקאית 'אללה, אל וואטן, אל מאליכ' – אלוקים, האומה, המלך'.
אמנם הארמון מבחינה חיצונית אינו מונומנט מרהיב כארמונות אירופה אך יודעי דבר מספרים כי יופיו הפנימי עולה עליהן עשרות מונים. הארמון בנוי כשעטנז סימבולי של כל סגנונות הבניה במרוקו ובשעריו עומדים עשרות שומרים שלכל אחד מהם מדים שונים.
ריבוי סגנונות וצבעי המדים נעוץ בפחד של משפחת המלוכה מפני הפיכה ועל כן העמידו בשערי הארמון עשרות שומרים שחוץ מתפקידם לשמור מפני פלישה לארמון עליהם לשמור על השומרים האחרים שלא יעשו הפיכה. אנו מסיימים בבדיחותא כאשר אנו מחפשים את המספרה של המלך בה עבדו לפחות חצי מיהודי מרוקו... לפחות על פי עדותם...
הארמון אנו פונים לסיור במוזילאום הנמצא בצמוד למסגד עתיק שנחרב ברעידת אדמה ובו קבורים בני משפחת המלוכה המרוקאית. המונומנט שבכניסה אליו עומדים פרשים וסוסים במדים מרהיבים וכידונים מוכספים בנוי משיש מרוקאי ומצופה ב'ז'לילז' - הקרמיקה המרוקאית המפורסמת העשויה ממיליוני חלקים בעבודת יד לצד עיטורי זהב ודגלי הממלכה. משם אנו ממשיכים לקסבת הודיה – קסבה מהממת ביופיה החולשת על הכניסה לנהר המפריד בין רבאט וסאלי שאליה נגיע בהמשך. בקסבה אנו מתכבדים בשקדים מסוכרים ותה מתוק ומקבלים הסברים על משמעותה של הקסבה כשכונה שבטית ותפקידה בהגנה על העיר.
מהקסבה ירדנו לרובע היהודי שם ביקרנו והתפללנו בבית הכנסת "רבי שלום זאוי" בו נהגו נשות מרוקו להתפלל לפרי בטן.
מרבאט אנו יוצאים לסאלי, עירם של החכמים והסופרים היהודיים המרוקאים, בה קבור אבי סבי רבי משה הכהן. סבי שימש כרב וכדיין ברבאט, לצד עיסוקו במסחר הבדים שבו פרנס רבים מיהודי העיר. אנו מגיעים לבית הקברות העתיק ורגליי נושאות אותי לקברו, משל הייתי שם כבר פעמים רבות, אני מאתר את הקבר תוך זמן קצר ומשתטח עליו ונושא תפילה.
בסיום תפילתי הפרטית מתכנסת הקבוצה לתפילת השכבה וקדיש על קברו שלאחר כמעט 50 שנה הוא נשמר ומתוחזק על ידי המשפחה הערבית הגרה במקום.
אני פותח בתפילת אשכבה בנוסח מרוקו והמואזין פוצח בתפילתו יתגדל ויתקדש אללה הוא אכבר, הללו עונים אמן יהא שמיה רבא והללו משבחים ליוצרם אללא הוא אכבר – אלוקים הגדול. פסיפס תפילות אנושיות המשבחות את הא-ל ומפארות אותו מתוך כבוד והערכה זה לאמונתו של זה. לסיום התפללנו בקברו של רבי רפאל אנקווה – מגדולי חכמי מרוקו בדור האחרון לפני העליה לארץ, הקבור בסמוך לקבר סבי.
באוטובוס אני מספר לחברים על היותה של סאלי המרכז הגדול ביותר של התנועה השבתאית בצפון אפריקה ועל היותה גורם מרכזי בעזיבתו של רבי חיים בן עטר את העיר ועליתו לארץ ישראל. לאחר טיול על גדות נהר הבורגרג המפריד בין סאלי ורבאט נסענו לעיר פאס וזאת בכתבה הבאה.
משה פרי-גן, חוקר יהדות מרוקו ומלווה מסעות שורשים למשפחות וקבוצות.
