”השמחה והסיפוק שווים את הכל"

ת"תניקים ופושטי יד, הגבירים מדברים לראשונה - אליכם

רגע לפני שגדודי בחורי הישיבות פושטים על בתיהם - התפנו שלושה גבירים לשיחה עם 'כיכר השבת' על החוויה והשמחה של חג הפורים עבורם, אך בפיהם מסר חד למתרימים: "אל תשכחו ש..." (פורים)

אלי רוטמן | כיכר השבת |
שיכורים בפורים. ארכיון (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)

כבר שבועיים, ולמהדרין כחודש לפחות, והמהדרין מן המהדרין - בשעות אלו ממש של יום הפורים ברחבי הארץ - שעל בתי ישראל פושטים גדודים גדודים של פושטי יד לתרומה עבור הישיבה / הת"ת / ארגון החסד אליהם משתייכים הפושטים.

בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, מתבקשים לתת מכיסם בעין יפה – ונותנים. אף אחד לא מרגיש "קורבן" או "מנוצל", אלא המקיש על הדלת בא לזכות (ז' בפת"ח) ודיירי הבית משתדלים לזכות (ז' בשוו”א). המימרא "כל הפושט יד נותנים לו" מתפרשת כידוע גם במובן הרוחני, ומיהו שאינו חפץ להתעלות מתוך התפרצות של שמחה אמיתית.

המוקדים העיקריים בימי הפורים הם כידוע בתיהם של ה'גבירים' וה'נגידים' בעם. כל ת"תניק מצוי מצויד בכתובות המתחייבות, ודלתות משפחות העשירים לא פוסקים מלסוב על צירם.

כלפי חוץ מקרינים האנשים האמידים רק חיוכים, אושר וסיפוק מהמעמד וההכרה להם הם זוכים בתקופה זו כל שנה, כ"תמכין דאורייתא" ושאר ירקות.

אך בשיחות פתוחות, ושלא לציטוט בשמם ("אוי ואבוי לי אם יידעו מי אני"), מספרים כמה מהם ל"כיכר השבת", כי לצד האושר והשמחה שגורמים מגביות הצדקה להם ולבני משפחותיהם, כרוך בהן גם פן לא ממש נחמד.

קודם ניתן בהם סימנים, במתרימים: הרב ש. ה., דמות מוכרת לרבים בבני ברק והאזור, מחלק אותם באופן חד וברור: "באים אלי מת"תים של ישיבות וממוסדות חסידיים, ובאופן אישי אני מרוצה הרבה יותר מהחסידים, כי הם יותר מנומסים, עם פחות דרישות והם גם... פחות שיכורים. דווקא הם לא יודעים לשתות".

לדברי הנגיד המפורסם, "אולי השמרנות הליטאית של כל השנה מוצאת לה מקום של התפרקות, בהפוך על הפוך, בפורים". דווקא החסידים, שלא מתרגשים מכוסית 'משקה', מצליחים "לתת הופעה" מכובדת בביתו של הרב ש.ה..

ולגבי החוויה עצמה - ר' שלמה שינדלר (שם בדוי), עשיר וטוב לב, תושב מרכז ירושלים, בוחר לחלוק איתנו אירוע מפורים שעבר, אותו לא ישכח אף פעם: "שני בחורי ישיבה, שיכורים לחלוטין, נכנסו אלי עם חבריהם באמצע היום ועשו שמח. עד כאן הכל טוב. אבל בשלב מסוים הם נכנסו למטבח וצעקו לבנות שלי 'תביאו משהו קר, חם לנו'".

"הבנות שלי כמובן חששו להתקרב אליהם כדי להגיש להם שתיה קרה", ממשיך ר' שלמה. "ואז, לפני שהספקתי לעשות משהו בעצמי, הבחורים נתלו על דלת המקרר. ממש ככה, נתלו. הם אולי דמיינו שהם על דלת הרכב שהביא אותם אלי".

השיא, מבחינת הנדיב, הגיע בתוך שניות: "ה'פריזר' (המקפיא. א.ר.) שלי נשבר. היינו בהלם. אשתי סימנה לי מרחוק ולא ידענו מה להגיב. רק תתאר לעצמך כמה זה היה 'תקוע' לנו להשיג איש מקצוע שיתקן לנו את הדלת כדי שהקינוחים והדברים האחרים היקרים שהיו בתוך הפריזר לא יפשירו".

סלחת להם?

"ברור. הם לא אשמים, הם לא ממש היו בקו השפיות. אבל בהחלט שהיה לי על מה לסלוח – חתיכת עגמת נפש שהרסה הרבה משמחת היום" – אבל היי, הרב שינדלר ישמח גם השנה בבואם של אותם בחורים ממש לביתו גם בפורים הזה.

את ד"ז, גביר של ממש שלאורך כל השנה תומך כלכלית בכמה מוסדות תורה וחסד שכולנו נהנים מהם, היה קשה להושיב לשיחה ארוכה בימים טרופים אלו.

"אני יגיד לך רק שני משפטים שלדעתי מסכמים הכל", הוא נענה בסוף לפניית "כיכר השבת", "כמה חודשים לפני פורים אני כבר משריין באופן מסודר סכום רציני לשליחי המוסדות. ותבין, כשאני אומר 'סכום רציני' אני מתכוין לאלף שקלים בשביל כל 'פושט יד' שאמין עלי. תכפיל בכמות הפושטים ותעשה את החשבון בעצמך".

"ולעומת זה, כמה מהנתרמים שאומרים לי תודה מכל הלב, מתנהגים בתוך הבית שלי ככל העולה על רוחם. הופכים ומבלגנים פה את הכל", הוא מתאר. "זה לא הבית של אבא שלכם, ובעצם גם בבית שלו אתם לא מתנהגים ככה – אז בבקשה"... הוא מסיים בעיניים בורקות.

אבל שלא תטעו. עם כל זה, כל נדיבי הלב והנשמות הטובות (במובן הטוב של המילה) ששוחחו עם "כיכר השבת" מדגישים את אותו המשפט, כאילו סיכמו עליו ביניהם מראש: ”השמחה והסיפוק מהמצווה שווים את הכל".

לעתים, ישנה עגמת נפש, כזו או אחרת, בבתי הגבירים, משיכור או בלגן מיותר - אך אף אחד מהם לא מוכן לוותר על החוויה, של השמחה ושל הנתינה - גם אם המחיר אינו רק הצ'ק שהם נותנים.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר