אאא

'עבודת הקורבנות', מכירים את המושג הזה?

-בטח. מזמן. לומדים אותו כבר בכיתה הראשונה ב'חיידר'... טהורים קטנים שמתעסקים בטהורים; כוהנים ומשכן, מזבח ואש ומלא מלא דם...

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא, א, ב).

ומה עם זה שכל דיבור בתורה הוא נצחי וקשור גם אלי, עכשיו, ברגע זה ממש?

-לא יודע.

יציאת מצרים – אני מבין שיש לי בנפש. גם בריאת העולם. גם ארבעים שנה במדבר. אבל קרבנות?! איך הם קשורים לחיים שלי היום??

קורבנות זה משהו רחוק וחסר משמעות מעשית. נדבר עליו לכשיבוא יום. נתעמק בו בזמן הגאולה לעתיד לבוא. עכשיו זה ממש לא אקטואלי. עכשיו אני עסוק באיך לסגור את החודש, ויחד עם זה איך להספיק לבלוע עוד כמה שורות גמרא, ולסיים עוד פרק במשניות... אין לי מושג מה זה קורבן, ולצערי, היטשטשה לי גם ההבנה של מה זה חטא...

אז דע לך, יהודי יקר, התורה היא נצחית. ושום ענין בה לא מדלג אלפיים שנה כדי לשוב ולהיות רלוונטי. וגם אם, בעוונותינו, עדיין לא זכינו לבית המקדש השלישי ולחידוש עבודת הקרבנות, כל יהודי שחי כאן בעולם, מקריב להשם קרבן תמיד.

-קרבן?? חוץ משני ביקורים עתיקים בגן החיות, מעולם לא ראיתי כבש במרחק נגיעה. איזה קרבן אני מקריב? מתי? ולמה הכוונה?

אומר רבי נתן: "עיקר כוונת כלל הקורבנות – כדי להעלות הנפש מחי למדבר... בבחינת 'אדם כי יקריב מכם קרבן להשם, מן הבהמה ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', כי על ידי הקרבן עולה מבהמה לאדם" (ליקו"ה, חדש, ג).

אתה יודע מה זה קרבן?

קרבן זה בדיוק הפוך ממה שנדמה לנו.

אנחנו רגילים לחשוב על קרבן כמו על שעיר לעזאזל, מישהו שנעקד בלי יכולת להתנגד, יצור פאסיבי שעושים בו מה שרוצים, אבל בא רבי נתן ואומר בדיוק ההיפך – קרבן זה הדבר הכי אקטיבי, הכי בחירי, הכי שולט שנולד אי פעם. קרבן זה כל המקומות בנפש שלך שעלו מבהמה לאדם.

מקום של בהמה זה להתנפל על אוכל שנמצא מולה. מקום של אדם זה להגיד 'רק רגע', לבלוע את הרוק, וללכת לכיור ליטול ידיים לפני הסעודה. או גדול מכך, להגיד 'רק בעוד שש שעות, כי אני בשרי עכשיו', או מפעים מכך, לומר 'התחייבתי לומר לא לבורקס' ולזוז משם.

יש לך קרבן גדול מזה? יש לך הקרבת הבהמיות וגידול האדם שבך, עצום מזה?

וזו רק דוגמה.

בהמה בועטת במי שמציק לה. מכירים את זה? כמה היינו רוצים רק לבעוט בכל המכאובים והמכאיבים האלה שסביבנו. לבעוט באנשים. לבעוט במציאות, שתתפורר ותעלם ותתן מקום למה שבא לי. זה המקום של הבהמה שבתוכנו. אבל אם אנחנו זוכים לכופף את הראש, ולהגיד: 'אבא, אני יודע שזה ממך ואני יודע שאתה טוב. זה אתה מדבר אלי דרך הכעס של אשתי. זו לא היא! יש לך משהו להגיד לי. המינוס בבנק זה לא הבוס שעיכב לי במשכורת, ולא השכן עשה לי פיצוץ בצנרת, ולא החבר קלקל לי את השידוך הנוסף שהיה על הפרק. אתה מדבר אלי עכשיו מכאן! אתה יכול בבקשה להראות לי איפה עכשיו אני צריך לתקן, מה הזירה שלי, לאיזה קרבן אתה כעת מחכה? לקרבן חטאת? לקרבן תודה? אני כאן, אבא, ואני שלך'. אם אנחנו זוכים לזה – הקרבנו קרבן!

להקריב קרבן זה לקבל בהכנעה את הנפילות והירידות שלנו. זה כל כך טבעי, כל כך בהמי, להישבר ולהתייאש ולא לרצות יותר. ואיזה אדם מדהים זה לקום שוב, ושוב, ולהתחיל מהתחלה.

להקריב קרבן זה להילחם על הטוב שלי. להילחם בבהמיות, שמאמינה שהכאב שעברתי בילדותי ימשיך ללוות אותי. כמו הפיל ההוא שקשרו אותו בברזלים בהיותו עולל, ולאחר שניסה לזוז ולא עלתה בידו, לא ניסה יותר לעולם, גם כשהברזלים הוחלפו בחוט תפירה דקיק. כמה מפתה להיכנע לברזלים שעיצבו אותנו בילדות. וכמה זה גבוה להילחם בהם. להחליט – אני מרפא את החיים שלי! אני באתי לפה כדי לצאת גדול! כדי לצאת יכול! כדי לגלות את טובו של השם בעולם! ולא כדי להראות לכולם כמה אומללים יכולים להיות כאן בריותיו של הבורא, חלילה.

כמה קרבנות כאלה אנחנו מעלים להשם, כל יום! מכל מקום!

"בלבבי משכן אבנה, להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה" (רבי אלעזר אזכרי, ספר "חרדים").

פעם היה קורבן והיה מזבח, היום יש יהודי שעובר עליו. פעם המזבח היה זהב, היום המזבח הוא הלב של היהודי. הלב של כל יהודי!!! לכל יהודי יש בתוכו את המקום הזה שעוד פועם ובוער ומקריב קרבנות לאבא. שאומר להשם בשעת קושי ומשבר 'כואב לי, קשה לי, אני מתמודד, עובר עלי, אני צריך את העזרה שלך, ובכל זאת, אבא, אני כאן. הנני. אני לא קורבן של החיים, של המציאות, של אשתי, ושל כל העולם, אלא אני מביא לך את הקרבן שציווית עלי להקריב. הנני מקריב, והנני כאן לרצונך'.

ככה מקריבים קרבן. כך מתקרבים ולא מתקרבנים.