בלעדי ל"כיכר השבת"

הראשון לציון רבי יצחק יוסף במאמר תורני לליל הסדר • מיוחד

אתר "כיכר השבת" מתכבד להגיש בפני מאות אלפי גולשיו, מאמר תורני לליל הסדר, הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, משובץ בפנינים רבים על ההגדה והנהגות משולחן פוסק הדור (חג הפסח)

הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אתר "כיכר השבת" מתכבד להגיש בפני מאות אלפי הגולשים, מאמר תורני מיוחד לליל הסדר, של הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, משובץ בפנינים על ההגדה והנהגות משולחן גבוה, שולחנו של רבינו פוסק הדור מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.

גולשי "כיכר השבת" מוזמנים להדפיס את המאמר ולפאר עמו את שולחן ליל הסדר בביתם.

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מרן אאמו"ר זיע"א היה רגיל לספר על יהודי עם הארץ, שהיה קורא את ההגדה במהירות כמו שקוראים "עשרת בני המן" כדי להגיע מהר לשלחן עורך ולסעודה. למותר לציין שליל סדר כזה לא היה מותיר שום רושם על בני הבית, וכולם נשארו בלי שום חידוש וחיזוק באמונה בה' יתברך, כי אם רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו. (עירובין צב.). וכך המשיכו שנים רבות, עד שאבי המשפחה נפטר לבית עולמו. בשנה הראשונה לאחר פטירתו, כאשר הגיע חג הפסח, פנו כל בני המשפחה אל הבן הבכור שימשיך במסורת אביהם ז"ל ויערוך להם את הסדר כאשר היתה באמנה אתם.

הבן הסכים בשמחה להמשיך את מסורת אבותיו לערוך את הסדר כפי שראה אצל אביו, כמעשהו ממנו יהיה.

והנה כשבאו להתחיל את הסדר, ניגש הבן הבכור אל הספרייה להוציא את ההגדה של פסח שאביו היה נוהג להשתמש בה, הוא זכר שההגדה של אביו ז"ל היתה בכריכת עור אדומה, ולכן הוא חיפש ספר כזה, ואכן מצא את אשר ביקש, ספר כרוך בכריכת עור אדומה, אבל למזלו יצא לו ספר סידור סליחות במקום הגדה של פסח, וכך תפס את הכוס בידו והתחיל את הסדר בפיסקה "בן אדם מה לך נרדם", והתחיל קורא בספר. הוא זכר שכאשר אביו היה מגיע לקטע מסויים בהגדה, שהיו בו אותיות גדולות ומודגשות: דם. צפרדע. וכו', אביו היה שופך מהכוס שבידו, ואילו הוא קורא וקורא אך אינו מגיע לקטע הזה... עד שהגיע לוידוי שבסליחות, ושם ראה אותיות גדולות ומודגשות, אשמנו. בגדנו. וכו', ומיד התחיל לשפוך מהכוס עד תומה. כשסיים לשפוך את כל היין מהכוס, פנה אליו בנו בשאלה קשה: אבא! אינני מבין, אני זוכר שסבא ז"ל היה שופך מהכוס עשר פעמים בלבד, ואילו אתה שפכת יותר מעשרים פעם! מה נשתנה הסדר הזה מכל השנים? אביו לא נבהל מהשאלה, והשיב לו תוך כדי דיבור: עם הארץ! וכי אתה לא יודע שהשנה היא שנה מעוברת?!... מכאן נלמד מוסר השכל להתכונן לליל הסדר כראוי, וכך יקיים מצות והגדת לבנך כהוגן.

מכת ערוב

מרן אאמו"ר זיע"א היה רגיל להמחיש לנו את יציאת מצרים, על ידי פעולות חיצוניות, שכל אחד מהילדים היה מניח על שכמו צרור שבו חתיכת ממצה השמורה, והילד היה יוצא מחוץ לבית, ודופק בדלת, ומרן היה שואל, מי שם? והילד היה משיב: יהודי אני. ולאחר שהיה נכנס, מרן היה שואלו: מהיכן באת? והילד עונה: ממצרים. שוב מרן שואלו: ולהיכן אתה הולך? והילד היה עונה: לירושלים. ואז מרן היה מבקש ממנו שיספר ויפרט מה עבר עליו במצרים, וכל אחד מהילדים היה מאריך לספר כפי דרכו. ובסוף הדו שיח, היה מרן שואל את הילד: ומה יש לך על כתפך? והילד היה משיב "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם".

נאמר בפסוק "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י, ב), מה הביאור באזני בנך, "וכי צריך לאחוז באוזן בנו ולדבר בתוכה? אלא הכוונה היא, שידבר דברים פשוטים שנכנסים לאזנו, לפי רמתו של הבן, ולא יתפתה לומר פלפולים וחידושים עמוקים. ואם יש לו בן גדול יותר, יאמר לו חידושים ברמה גבוהה יותר.

וכך היה נוהג מרן אאמו"ר זיע"א, לומר קצת חידושים ברמה גבוהה למבוגרים שמבין המסובים, אבל ע"פ רוב מרן היה מתמקד בהסברת הדברים בצורה פשוטה מאוד, כדי שהדברים יכנסו באזני הילדים הרכים ביותר.

ואי אפשר לשכוח את תיאורו של מרן זיע"א על מכת הערוב: אומר הגוי ליהודי, היום יום מזג האויר יפה, קח את הילדים שלי לטיול, והיהודי לוקח אותם לטיול. ולוקח עמו גם את ילדיו שלו, והנה פתאום בא ערוב כבד – אריות, דובים, נמרים, נחשים, עקרבים, פילים, שועלים, והם עושים מעגל מסביב לילדי המצרי, כמו הסגר שעושים בצבא על המחבלים בעזה, מי יכול לברוח מהם? ואז הם מתחילים לאכול את הילדים המצריים, כל כזית זו מצוה, ה' ציוה אותם לאכול מהם. והיהודי רואה שהחיות טורפות את כל המצרים, והם צועקים וצורחים, ומי יוכל להציל מפי האריה והדוב והברדלס?! כשרואה כך היהודי הוא מפחד גם על החיים שלו ושל ילדיו, והוא מתחיל לומר וידוי בדמעות, אך ראה זה פלא, החיות לא נגעו בו לרעה, כי הקב"ה לא נתן להם רשות להרע לישראל, אל תגעו במשיחי, וכפי שנאמר בפסוק "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך". והנה כשהחיות סיימו את כל האכילה, ובירכו ברכה אחרונה... אח"כ מתקרב הפיל אל היהודי, ומסמן לו שלום עם החרטום שלו, וכאן מרן היה מדגים עם ידו, וכל השומעים היו שמחים ונהנים.

וכאשר מגיע היהודי בערב לבית, שואל אותו הגוי: היכן הילדים שלי? אומר לו היהודי – תרשום: מוחמד – אכל אותו האריה. פטמה – אכל אותה הברדלס. ערפאת – אכל אותו הדוב, וכן על זה הדרך... וכיצד אתה נשארת? שואל אותו המצרי, "אני יהודי"!! משיב לו. אפילו חיות רעות ידעו מיהו יהודי... ומי ששומע תיאור כזה, הוא מרגיש כאילו הוא נמצא עכשיו מול האריה ומול הדוב, הוא מפחד ביחד עם היהודי, והוא שמח במפלתו של המצרי, וזו חויה שהילד יזכור לעולם.

לכן נאמר בתורה למען תספר באזני בנך ובן בנך, וקשה, דמאי קא משמע לן שמספר באזנים, ודאי ששומעים דרך האזנים, אלא בא לומר שהשי"ת שיחק במצרים, בכל מיני מכות, שהיו קופצים מכאן לכאן וצועקים וכו', והילדים היהודים היו רואים וצוחקים, וכל זה בשביל שבסיפור יציאת מצרים נוכל לספר לילדים הרכים דברים הנכנסים באזניהם, וזהו "באזני בנך". ולכן נאמר אשר התעללתי במצרים, ופירש רש"י, שיחקתי במצרים.

ולכן כל אבא יספר לבניו את פרטי הפרטים הללו, באופן המשעשע את הילדים, כדי שיכנסו הדברים באזניהם, ויזכרו, ותקבע האמונה בנפשותם. ולא יהיו עסוקים בחידושי תורה ופלפולים על ההגדה. שעיקר המצוה הוא הסיפור לבנים.

פסח מצה ומרור

מלבד סיפור יציאת מצרים, נכון לומר בליל הסדר גם הלכות פסח וטעמי המצוות של פסח, וכמו שעונה לבן החכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" וכלשון מרן בש"ע (סי' תפא ס"ב): חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. עכ"ל. וכגון לבאר טעמי מצות קרבן פסח, מדוע קרבן פסח נאכל בדוקא צלי? וכן מדוע נאמר בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו". ובספר החינוך (מצוה ז, ומצוה טז) עונה על שתי השאלות הללו בתשובה אחת, לפי שבליל הסדר צריכים להרגיש בני חורין, ודרך עשירים שיש להם הרבה בשר והם אוכלים צלי, אבל עני שיש לו חתיכת בשר קטנה חס עליה שלא תישרף, ומבשל הבשר בתוך תבשיל גדול, שלא יאבד ממנו מאומה, וגם יתן לו טעם בכל התבשיל. וכן העני דרכו לשבור את העצם, אבל עשיר שיש לו הרבה בשר, אינו שובר עצמות, וזו דרך חירות.

וכך היה מנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א, שאחר סיום כל עריכת הסדר, היה מדבר עמנו באיזו שאלה הלכתית שהגיעה לשולחנו באותה שנה, ומפלפל בראיות מהש"ע. ושנה אחת ישבו מסביבו הנכדים הגדולים, ושאלם במי שיש לו רק חצי שיעור מצה, אם יש מצוה באכילת חצי שיעור, והנכדים הביאו לו ראיות מסוגיות הש"ס, והיו דנים ומפלפלים שעה ארוכה.

כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח

לפני קרוב לחמישים שנה, כאשר מרן אאמו"ר זיע"א כיהן במשרת הרב הראשי לת"א יפו, ביקש מכמה אנשים אמידים שיתרמו בעבור משפחות עניות לכבוד חג הפסח, ורבים מהם נענו ונתנו עבורם סכומים גדולים. אולם עשיר אחד שמרן קרא לו כדי להתרימו, סירב לתרום, באומרו שמצבו קשה ואין באפשרותו לתרום. מרן אאמו"ר דיבר על לבו, ואמר לו, כי הנה הקב"ה אומר, אם אתה משמח ארבעה שלי [הלוי, הגר, היתום והאלמנה], אני משמח ארבעה שלך, שהם בנך בתך עבדך ואמתך, כמו שנאמר (דברים פרק טז פסוק יא) "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" [מדרש תנחומא סוף פרשת ראה]. לכן כדאי שתתן, כדי שגם אתה תשמח. אך הלה התחמק והשיב לו: תן לי זמן לחשוב. לאחר הפסח ביקש אותו אדם לפגוש את מרן, והנה בא וסיפר את מה שעבר עליו בליל הסדר. כאשר בא לביתו אחר תפלת ערבית, שאל את בניו: למה לא באתם להתפלל, והם שלא הלכו בדרך הישר, השיבוהו, מה לנו ולזה, וכאשר ניסה להתעקש ולהביאם לקידוש עלתה חמתם באביהם, לקחוהו ודחפוהו מחוץ לבית וסגרו את ביתו בפניו, והם ישבו ואכלו ושתו, והוא ישב כל אותו הלילה ברחוב, ישב ובכה. זה לא היה שמחת חג פסח, אלא הייתי כאבל וחפוי ראש, אמר בכאב.

ואכן בני הישיבות והאברכים הם בזמנינו כמו שבט לוי, אותם אברכים צדיקים שמאסו בעבודה של העולם הזה, והלכו ושמו את נפשם בכפם כדי ללמוד תורה יום יום, הם שבט לוי, וכמו שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" וכמ"ש הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הי"ב-יג), וז"ל: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו, לדעה את ה' וכו', ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. ע"כ. לכן מצוה לתרום להם ולשמח אותם בחג.

חייבאדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

לדוגמא, אסיר שיצא מהשבי לאחר תקופה ארוכה, והוא עייף ויגע, אבל בשעה שהוא רואה את בני משפחתו מיד הוא מספר להם את כל מה שעבר עליו באותה תקופה, ומרוב תשוקתו לספר להם הוא מתגבר על עייפותו ואינו מרגיש אותה כל כך. וכך בליל הסדר, המצוה היא שאדם ירגיש כאילו עכשיו הוא יצא ממצרים, ואז לא יחוש עייפות בסיפור ההגדה. רק מי שמרגיש כך, יכול לקיים מצות סיפור יצי"מ במשך כל הלילה, כפי שעשו רבותינו התנאים, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר