אאא

רק כשהתבגרתי ונחשפתי לאווירת ערבי הפסחים ברבים מבתי ישראל - הבנתי איזה בן מזל הייתי.

בעוד רבים מחבריי סוחבים אִתם טראומות וצלקות מהתקופה שבה נאלצו לנשנש פיתות עבשות בחוֹרים אפלוליים של חדרי מדרגות, בהפסקות הקלות שניתנו להם בין חביטת השטיחים לאיבוק הבלתי נגמר של ספרי הקודש, התקופה הזו זכורה לי לטובה כאחת החוויות המכוננות בחיי.

אבא היה עסוק במכירת חמץ ובמתן מענה לשאלות הלכתיות סבוכות, וידיה של אימא שניהלה מרכז חינוכי יחד עם סבתי ע"ה, היו מלאות גם הן בעבודה שהייתה כרוכה בעיקר במתן מענה לשאלות שנוצרו מהמתח הרב ששורר בבתים בתקופה לחוצה.

עיקר עבודות הניקיון הופקדו בידיה של עוזרת הבית, שבה עוסק סיפורנו, ואנחנו היינו משוחררים להציץ בחדר של אבא, לרוץ לאפיית מצות וללכת לרחובות גאולה להשלים את הקניות לחג.

חוק נחקק במשפחה: כל אחד מבני הבית חייב לקחת על עצמו מטלה אחת משמעותית מעבודות הניקיון לקראת החג המשמש ובא. לא על שום היותנו בעלי מלאכה דגולים בעבודות הניקיון, אלא יותר על שום החינוך שרצו לחנכנו, שפסח בעמל הוא נקנה ולא בשוטטות מהכא להתם.

מאז ומעולם היה עבדכם הנאמן חזק מאוד בתאוריות, וחלש מאוד בעבודה פיזית. הדילמה הייתה גדולה: מצד אחד, מטלה קשה מדי עלולה להכשיל את הבית כולו ב'בל ייראה ובל יימצא', מצד שני, מטלה קלה מדי לא תשרת את המטרה, אשר על כן, נמנו וגמרו לתת לי את משימת ניקיון הארונית הפרטית, שבה הוחזקו כל חפצי הערך שאגרתי בדי עמל.

אימא חשבה שלנוכח המשימה הקלילה, לא יחלפו יותר מדקות ספורות, והארונית תהיה מבריקה לקראת חג הפסח. אלא שהתקווה אותה היא שיננה באוזניי שוב ושוב התנפצה אל סלעי המציאות האכזרית.

בארונית הקטנה, ירד גשם נדבות של ניירות, דפים מפוזרים ומקומטים, אוסף של בחינות, דפי חזרה, פשקווילים, עלוני התרמה ועל כולנו: מבחר מרשים של יצירות אמנות שנאגרו על ידי במסירות במשך שנת לימודים שלמה. וזו הייתה רק ההתחלה. פשפוש לעומק הארונית חשף אוסף של תמונות רבנים נדירות, שקיבצתי בעמל רב. חלקן מסודרות באלבומים, וחלקן מפוזרות לאורך ולרוחב המגירות העמוסות. היו בה כמובן שיריים של 'פעקל'אך' חגיגיים: שאריות ופלים, בייגל'אך וכמה רצועות של במבליק אדומות ושחורות, שקיבלתי תמורת עמלי בחברת תהילים של שבת, היה בה כמובן גם את ה'כספת הסודית' בדמות קופסת נעליים מהודרת בה הוטמנו אג'ואים, גולות ועוד כמה שכיות חמדה יקרות המציאות, כמו כרטיסי אשראי ישנים ושטרות ומטבעות כסף שהיו שווים יחד, מעט פחות משווי הכספת שבה אוחסנו.

כשקיבלתי על עצמי את המטלה, שקעתי ראשי ורובי בכל האוצרות, עד שהגיע זמן השינה, אז החזרתי את כל הסחורה בחזרה לארונית - וחוזר חלילה.

סף הסבלנות המופלגת של אמי, שהשתדלה לתת לי את כל מרווח הנשימה הדרוש, הגיע לקצה גבול היכולת, בכל יום בו הראה היומן שחג הפסח הולך וקרב.

הטונים הלכו והחריפו, האיומים הלכו וגברו, עד שניכר חשש ממשי לכל האוצרות שאותם אספתי במסירות שאין שני לה. בכל סוף ויכוח שכזה, הייתי מבטיח בנקיטת חפץ, שעד הערב המלאכה תושלם - ובא לציון גואל.

את חטאי אני מזכיר היום: יומיים לפני פסח, כשהרגשתי שהגדשתי את הסאה, החלטתי לשנות טקטיקה ובקול בוטח אמרתי: "הארונית נקייה למהדרין מן המהדרין".

כשהגיע ליל בדיקת חמץ, ועשרת הפירורים פוזרו ברחבי הבית, החליטה האימא להטמין פירור אחד בארונית. כשפתחה אותה, נפלו עליה כל האוצרות: ופלים ארורים ובייגל'אך נתעבים, תמונות של רבנים ופתקי איחורים, עונשים של מאה פעמים 'אסור לדבר באמצע השיעור' ושיטפון של גולות.

בזה היה מגיע המסע לקִצו. אימא הבינה שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, הייתה לוקחת פח אשפה גדול, מרכזת בו את כל השפע הבלתי נגמר, פורסת נייר בוהק על המדפים - וממתינה לליל בדיקת חמץ של השנה הבאה, אז יחזור אותו תסריט על עצמו בדיוק נמרץ.

כל הסיפור ההיסטורי הנ"ל בא להמחיש את החגיגיות שבה קיבלנו את חג הפסח. בערב החג היינו משוחררים לעיון מעמיק באוצרות שאגרנו ולבכות את מר גורלם אחרי שהושלכו אחר כבוד לפח האשפה.

רק רוצה לחנך אותי

כל הטוב הזה קרה הודות לאישה צדקנית שהופקדה על מלאכת ניקיון הבית. סימה קראו לה.

סימה הייתה אחותה הקטנה של רוחמה, שהייתה עוזרת הבית בבית סבתי, ובביתן של כמה מבנות המשפחה בירושלים. שתיהן היו חרוצות ויסודיות מאין כמותן, ובמרוצת השנים הפכו ממש לחלק מהמשפחה.

כל ימות השנה לא היינו פוגשים את סימה. היא הייתה מגיעה בשעת בוקר מאוחרת, ומסיימת את עבודתה בטרם חזרנו מה'חדר'. אבל ערב פסח, היה שונה. אנחנו היינו בבית יחד אִתה ונפשנו נקשרה בנפשה.

כילדים, אהבנו לשוחח אִתה ולשמוע ממנה סיפורים על הבית שבו גדלה, רחוק-רחוק מארץ ישראל. נפשנו יצאה בדברנו כשהבנו שבמקום הולדתה, הילדים לא היו הולכים לבית הספר, אלא נשארו כל היום בבית לעזור להורים. זו גם הייתה הסיבה, שסימה לא ידעה לקרוא ולכתוב. אנחנו קיבלנו את העובדה הזו בטבעיות גמורה, והיינו נוהגים לשמח אותה בקריאת קטעי עיתונות, סיפורי צדיקים או מהספר החביב עליה ביותר: ספר הבדיחות המלא של הרשל'ה מאוסטרופולי. היא הייתה צוחקת צחוק גדול מהבדיחות המשומשות, ואנחנו היינו מקריאים לה בדיחה אחרי בדיחה, עד שהאימא הייתה קוטעת את החגיגה בעיצומה ושולחת אותנו לדרכנו. בכלל, התחביב הגדול ביותר שלנו היה לשמח את סימה. להכין לה קפה, לתת לה ממתקים או לשבת אִתה לארוחת צהריים. משהו בנו הרגיש את האומללות שהאישה הזו הקרינה.

למזלנו, לא היה לנו צל של מושג עד כמה קשים ומרים חייה של סימה.

היא הייתה אישה קשת יום שהתגוררה בדמי מפתח בדירה קטנטונת באזור שוק מחנה יהודה עם בעלה הרצל.

הרצל הלז, היה גברתן אלים. כמה מעלות טובות לו להרצל: לבד מהיותו מכור לטיפה המרה, הוא לא האמין מעולם במושג עבודה. לעומת זאת, הוא האמין באמונה גדולה בעבודה של רעייתו. מדי יום, כשהייתה חוזרת מעמל יומה, היה הרצל דורש מסימה את כל הכסף שהרוויחה בזעת אפה, והמסכנה נאלצה להעביר לו את כל הכסף עד הפרוטה האחרונה.

סדר עדיפויות ברור היה לו להרצל: קודם כל רוכשים את האלכוהול יקר הערך ואם נותר משהו לפליטה, נותנים אותו אחרי תחנונים גדולים לכלכלת הבית. על כל פרוטה הייתה עוברת סימה שבעה מדורי גיהינום. קשה היה עבורה הראשון בחודש, היום שבו הייתה נאלצת לבקש ממנו כסף עבור ה'חופשי חודשי' כקריעת ים סוף. את הבקשה הייתה מבקשת בדחילו ורחימו, ואם התמזל מזלה, הייתה חוטפת צעקות רמות על בזבזנותה חסרת הגבולות על חשבון בעלה האומלל. במקרים אחרים, הייתה סימה מגיעה לעבודה עם סימני חבלה מזעזעים.

בכל פעם שהציעו לה הוריי לפנות לרשויות, היא הייתה מתחננת שיעזבו אותה לנפשה. היא הסבירה שאם ח"ו תהייה התערבות מבחוץ, רע ומר יהיה גורלה. אותה אומללה הגנה בחירוף נפש על בעלה: "הוא עושה הכל מ'דאגה'", הייתה אומרת. "הוא רק רוצה 'קצת לחנך אותי', הוא לא צריך לסבול בגלל זה".

 הלב היה נשבר לנוכח תמימותה וסבלה של אותה אישה צדקנית, אבל רצונו של אדם זהו כבודו, וכולם כיבדו את בקשתה לא להתערב בסיפור הנורא.

עלייה לצורך ירידה

גם ביום שבו החליט הרצל 'להתחזק', העניינים לא השתנו לטובה, אולי להפך.

הוא אמנם גידל זקן עבות שירד על פי מידותיו, וגם קיבל את משרת הגבאי הראשי בבית הכנסת השכונתי של יוצאי העדה, אך פניו עוטי ההתחסדות, לא חיפו על האכזריות שבערה בלבו. לימים התברר כי עיקר מלאכתו כגבאי היה בחישובים ובחשבונות נטולי משמעות: מי מכבד אותו, מי פגע בו, מי זלזל בו ומי לא התייחס אליו בכבוד הראוי.

המתפללים רעדו ממנו פחד מוות. הם ידעו היטב שעם הרצל - לא מתעסקים.

אם קרה המקרה והרצל הגיע למסקנה כי פלוני פגע בכבודו, גם אם זו הייתה פגיעה לא מכוונת, כל התותחים הופנו לעברו של אותו יהודי אומלל. מאותו הרגע, הנ"ל לא יקבל כיבודים גם ביום האזכרה על אמו, יספוג הערות פוגעניות על לא עוול בכפו, והכל כדי לחנך כיאות את הקהל שעם הגבאי לא מתעסקים.

מובן שהרצל לא אמר מעולם מה המניעים האמיתיים להתנהגותו הנבזית. מעולם הוא לא נלחם באיש מסיבה אישית. תמיד היה נוהג לעטוף את הכל באריזות צלופנים של 'הלכה', 'כבוד שמים', 'כבוד התפילה ובית הכנסת' וכן על זה הדרך. שוב ושוב היה חוזר הגבאי על המוטו שעל כבודו הוא מוחל במחילה גמורה, הוא הרי עפר ואפר, אבל על כבוד שמים אינו יכול למחול בשום אופן.

וכך נראו חייה של נשמה אומללה זו: עבודה מפרכת ביום, וסבל והתעללות בלילה.

מקור אחד של נחמה היה לה לסימה.

נקודה של אור בתוך האפילה הסמיכה ששררה בחייה.

אחותה הגדולה רוחמה ומשפחתה.

הם התגוררו באותו בניין, ובכל פעם שהמצב בבית התדרדר לעוד שפל חסר תקדים היא הייתה רצה לבית אחותה - להתנחם בכוס קפה מהביל, בשיחה חמה, משם הייתה חוזרת לגיהינום חייה. מכיוון שלא היה יום שבו לא הייתה התדרדרות שכזו.

הקשר החם והתומך עם אחותה ומשפחתה, היווה עבורה מעט הקלה וקורת רוח, ונתן לה כוח להתמודד עם הקשיים והסבל  בחייה.

נקודת אור נוספת הייתה בחייה של אותה אומללה. נקודת האור שאפשרה לה לחיות שנה שלמה במצור ובמצוק.

היה זה ליל הסדר. הלילה שבו היו מתקבצים בני משפחתה מכל רחבי הארץ, בבית אחותה הגדולה רוחמה, וכולם היו חוגגים את ליל הסדר באווירה משפחתית חמה. היו אלו כמה שעות של עונג רוחני שנתנו לה דלק לשנה שלמה.

סימה ואחותה, היו עמלות משעות הבוקר המוקדמות להכין יחד את כל מאכלי הסדר, כמיטב המסורת המשפחתית. שתיהן היו יושבות יחד, כל הלילה, בראש השולחן הגדול, כשהן מרעיפות תשומת לב ואהבה על כל בן משפחה, קטן כגדול.

לאורך כל השנה, במיוחד ברגעים הקשים שחוותה, הייתה מציפה סימה את הרגעים שחוותה בליל הסדר האחרון. היא הייתה נזכרת בחמימות המשפחתית, בנחת ובמחמאות שהורעפו על ראשה והייתה מצליחה לשרוד עוד שנה קשה.

חג הפסח, נתן לה פיסת חירות שאפשרה לה להתמודד עם השעבוד הגדול שהיה מנת חלקה.

עם הרצל לא מתעסקים

רצה מסובב הסיבות, וגם השמחה הזו, הייתה כנראה מעל ומעבר למה שזימן לה גורלה העגום.

באחת השנים, קרה המקרה הנורא. אף אחד לא יודע מה קרה בדיוק, אבל כולם נמנו וגמרו שכבודו של הרצל נפגע איך שהוא בעיצומו של ליל הסדר.

להבדיל מהרגלו בכל ימות השנה, הרצל החליט לא להגיב מייד אלא לרשום את דבר הפגיעה החמורה בפנקסו העכור - ומאז יהום הסער.

כבר במדרגות שהובילו מהבית של רוחמה לבית שלהם, הוא החל להתלונן באוזני סימה על משפחתה של רוחמה. 'הם הוללים', אמר לה בקול שקט, 'פורקי עול. כל ליל הסדר הלך לי בגללם. איזו קלות ראש. איפה הקדושה? איפה היראת שמים? לו זה היה תלוי בי', אמר לה, 'המנהג הזה היה נפסק מיד'.

סימה אישה כשרה הייתה. כל יום הייתה שומעת ניאוצים וגידופים על משפחת אחותה ועל התדרדרותם הרוחנית. הרצל הוסיף שגם הרב של בית הכנסת מחזיק באותה דעה, והזדעזע עד דכדוכה של נפש כששמע על מצבם הרוחני של בני אחותה של רעייתו. 'הרב אומר שצריך להתרחק מהם כמה שאפשר', שיקר לה בלא הנד עפעף.

אט-אט החלה סימה להתרחק מהבית שהיה לביתה הראשון. תחילה, הפסיקה לעלות לשתות קפה אצל אחותה, אחרי שהרצל טען בתוקף שזה לא מתאים לבת ישראל לשבת במושב לצים בעוד היא יכולה לנצל את הזמן לאמירת פרקי תהילים אותם היא יודעת בעל-פה, לאחר מכן הוא מנע ממנה ללכת לשמחות משפחתיות, וסיומו של דבר שהעוגן היציב היחיד בחייה של סימה הלך והתרחק, כשמוחה הולך ומתמלא בתעמולה זדונית ושקרית, פרי מוחו השטני של בעלה.

לא בקלות ויתרה רוחמה על אחותה. היא הייתה עולה יום-יום לביתה הקטן של סימה, מתעניינת בשלומה ומנסה להבין מה גרם לה לנתק קשר. סימה התחמקה. יום אחרי יום, הייתה מפנה כתף קרה לאחותה הצדקנית, וזו לא הפסיקה לנסות.

עד שיום אחד זה נפסק.

יום בהיר אחד, הודיע הרצל לאשתו, שקצה נפשו במגורים בסמיכות ל'משפחת הפשע' ועל כן ביתם יושכר למשפחה אחרת, והם יעברו לשכונה אחרת, כמה שיותר רחוק מחבורת הליצנים שמערערת את כל הרוחניות של הבית.

את הבית הקטן של סימה השכיר יהודי צדיק, תלמיד חכם מפורסם ודל אמצעים, הרב ג' נקרא לו לצורך הסיפור, שלא היה מודע בתחילה לסיפור העגום של הבית אותו הוא שוכר.

רוחמה ביכתה את מעבר הדירה של אחותה. היא ידעה היטב שההחלטה היא לא שלה, אבל רוחמה שפיקחות טבעית הייתה בה, הבינה שאין זה הזמן להתערב, והמשיכה להרטיב את ספר התהילים שלה בתחינה להקב"ה שיוציא את אחותה מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.

עבור הרצל היה יום מעבר הדירה - יום חג. מזימתו הצליחה מעל ומעבר למשוער. סוף סוף הוא השיב את כבודו האבוד. לבו הערל, היה אטום לסבל של רעייתו. "זה לא אני", אמר לה כשהייתה מתייפחת בלילה לתוך הכרית מגעגועים. "זו ההלכה שקובעת שאסור לשבת במושב לצים". עד כדי כך הם טימאו אותך, שאת מתגעגעת לחבורת עוברי העברות. כדאי שתעשי תשובה כמה שיותר מהר", היה אומר לה בקול נוקשה.

את אותו הסבר העניק ברוחב לב לכל מי שנכנס לתמונה ורצה לפשר בין הצדדים. גם הוריי, שהיו מודעים למצבה המשפחתי העגום ולהתדרדרות במצבה הנפשי מאז התנתקה ממשפחתה האהובה, וניסו להיכנס לעובי הקורה, שמעו דברים דומים. אחרי כמה ניסיונות, הודיע הרצל בחגיגיות, שאם ידברו אתו עוד פעם אחת על העניין, הוא יורה לאשתו לנתק מגע גם אתנו - ואת זה הוריי ניסו למנוע בכל מחיר.

אחרי ניסיונות הפשרה הכושלים, הלך אבא לרב בית הכנסת בו שימש הרצל כגבאי וסיפר לו שהאחרון משתמש בשמו כדי להסית נגד רוחמה ובני משפחתה. הרב נאנח מעומק לבו. הוא הכיר היטב את ה'תכשיט' שיושב אצלו בבית כנסת. "אם אני אתערב", אמר בפחד לא מוסתר, "במקרה הטוב הוא יעזוב את בית הכנסת, במקרה הפחות הטוב אני אאלץ לעזוב את בית הכנסת. אני נורא רוצה לעזור, אבל עם הרצל אני לא רוצה להתעסק".

הקרב על רווחתה של סימה, הייה נראה אבוד מראש.

למותר לציין שלילות הסדר המשפחתיים הפכו לנחלת העבר, וסימה, אישה שכולה טוב שאכלה מרור כל השנה, הייתה מספרת לאמא ש"הרצל אומר שהוא צריך לעשות תשובה על כל השנים הנוראות שישבנו אִתם ביחד בליל הסדר. הוא לא מאמין שהוא ישב באווירה כזו של קלות ראש".

הרצל גם היה תמיד טורח להוסיף תוך שהוא מפלבל בזקנו העבות: "במקום לחגוג את היציאה ממצרים, ישבנו במצרים עצמה, עם הגויים האלה, ואני בכלל לא רוצה לחשוב על הכשרות. אני מעדיף לאכול לבד מאשר לאכול חמץ אצל 'ההם'".

סימה הייתה חוזרת על הטענות בשכנוע מוחלט, אבל אנחנו ראינו שהיא כבר לא אותה סימה שהכרנו. חייה הפכו לשחורים משחור. לא הייתה אפילו נקודת אור אחת שהאירה את שגרת יומה החשוכה.

חוט של עצב היה משוך על פניה באופן קבוע, ואת מקומם של הניגונים החרישיים שהייתה מזמזמת החליפו אנחות כבדות ודמעות קטנות שהיו זולגות מדי פעם לסל הכביסה.

ניכר היה בה, כאילו משהו בתוכה נסדק, נשבר, נרמס.

מצות, כוסות ולבבות

בשנה שבה מתרחש הסיפור שלנו, הגיעה סימה לגיל פנסיה.

היא ביקשה לשוחח עם אבא ואימא, ואמרה להם שהיא כבר מבוגרת והעבודה הולכת ונהיית לה קשה מיום ליום. "אני רוצה לצאת כבר לפנסיה", היא אמרה. "הרצל אמר לי שמגיעים לי פיצויים על כל השנים שעבדתי כאן, אם זה בסדר".

ההורים שהיו מודעים לכוס התרעלה שהיא נאלצת לשתות מדי יום - הסכימו מיד.

"הרצל מבקש", היא הוסיפה בקול מבויש לקבל את החשבון של הפיצויים בכתב, כדי שיוכל לעבור על החשבון לראות שהכל בסדר".

בשמחה, סימה. בשמחה.

ישבו אבא ואימא, עשו את החשבון, הוסיפו כהנה וכהנה והגישו לה מעטפה עם הנייר ובו החשבון המיוחל. לאחר שהתקבל האישור מהרצל, הוחלט כי סימה תעבוד אצלנו עד ערב הפסח, ולאחר מכן תסיים את עבודתה אצלנו.

 את ערב הפסח של אותה השנה, לא אשכח לעולם.

ערב בדיקת חמץ, ישבנו עם סימה לארוחת צהריים. היא סיפרה לנו שהיא עוזבת אותנו היום בלילה, ולא תחזור שוב. היינו בהלם. "סימה", שאלנו אותה, "לא טוב לך אצלנו? לא התנהגנו אליך יפה?"

"מה פתאום, מתוקים?" היא הזדעקה. "השעות שאני אצלכם הן השעות הכי יפות שלי. כאן אין צעקות, כאן אף אחד לא מעליב אותי. הכי טוב לי בעולם כאן, אבל אני כבר זקנה, אין לי כוח יותר".

סימה נפתחה. היא סיפרה לנו על המריבה שיש לה עם אחותה הגדולה רוחמה, ועל זה שגם השנה היא והרצל יעשו את הפסח לבדם, בלי משפחה, בעצבות ובקדרות. סימה לא דיברה מילה רעה אחת על אחותה, היא רק הסבירה בעיניים גדולות ועצובות שהרצל מאוד כועס שהם לא דתיים מספיק, ולכן החליט לנתק אִתם את הקשר.

מעיין הדמעות של סימה נפרץ. היא סיפרה לנו על לילות הסדר המשפחתיים שהיו עורכים יחד, היא ואחותה הגדולה. נזכרה בערגה, איך הילדים היו עורכים הצגה שלמה כשהם לובשים גלימות מיוחדות ודופקים בדלת. היא סיפרה איך כולם היו שואלים מדי שנה בהפתעה גמורה את הילדים המחופשים: 'מי אתם?' והילדים היו עונים: 'אנחנו בני ישראל'. וכולם היו שואלים: 'בני ישראל חמודים, מאיפה באתם?' והם היו עונים: 'ממצרים'. 'ולאן אתם הולכים?' היינו שואלים. 'לירושלים', הם היו עונים במקהלה.

'אוהו, ומה יש לכם על הכתפיים?'

'מצות', הם היו עונים במקהלה צווחנית ומתוקה.

סימה סיפרה ומעיניה זלגו דמעות של געגועים. "אתם יודעים", היא אמרה, "בשנים האחרונות הם כל כך חסרים לי. אני יושבת עם הרצל לבד, אף אחד לא מתחפש, אין לנו את מי לשאול שאלות וכל כך עצוב לי. ומה שהכי כואב לי", היא המשיכה, "ששמעתי שמאז שהפסקתי לבוא לרוחמה היא משאירה כיסא אחד ריק, בשבילי. היא לא מרשה לאף אחד לשבת לידה למרות שהשולחן מאוד מאוד עמוס. היא אומרת: 'זה הכיסא של אחותי סימה ואף אחד לא יֵשב עליו עד שהיא תחזור'".

"סימה", שאלנו אותה, "למה אתם לא משלימים?"

סימה שתקה. אחרי דקות ארוכות של שתיקה, היא שאלה את אחותי הגדולה: "תגידי צדיקה, עוד מעט תתחתני בעזרת השם, אם בעלך יגיד לך להתנתק מהמשפחה, בגלל שהם לא מספיק דתיים, מה היית עושה?"

אחותי הייתה מזועזעת מהשאלה. היא לא תפסה איך מציאות כזאת יכולה לקרות: "סימה", היא אמרה לה, "אני אומר לך את האמת. את יודעת שהאחים שלי מעצבנים מאוד לפעמים. הם נכנסים לי לחדר בלי רשות, מחטטים לי במגירות, ואני גם לפעמים רבה אִתם. אבל לעולם אני לא אוותר עליהם. יהיה מה שיהיה. אני מתפללת שיהיו תלמידי חכמים גדולים, אבל לא משנה מה הם יהיו - בינינו אף אחד לא יצליח להפריד".

כולנו חייכנו חיוך רחב. היינו כל כך גאים בתשובה הזו, ששאלנו את סימה שוב:

"אנחנו מכירים את רוחמה, היא אישה צדיקה. למה את לא אומרת להרצל שאת לא מוכנה לוותר עליהם?"

אבל היא נאנחה שוב, את אחת מאותן אנחות כבדות שהתגברו בשנים האחרונות ואמרה: "אמרתי לכם, הרצל אומר שהם לא מספיק דתיים רציניים, וגם, אתם עוד קטנים, כשתגדלו תבינו. אם יש כבר מריבה, אי אפשר להפסיק".

ארוחת הצהריים הסתיימה, ברגע שאימא הגיעה ושמעה את שרידי השיחה שלנו עם סימה. היא לא אהבה את העובדה שילדים קטנים שומעים על מריבות משפחתיות עגומות ופיזרה את ההתקהלות לכל עבר.

אנחנו התכנסנו בחדר הילדים. לא ידענו מרגוע. הסיפור העצוב על המריבה המשפחתית יחד עם הבשורה המעציבה על העזיבה של סימה, לא נתנו לנו מנוח.

נותרו עוד כמה שעות לעזיבה של סימה, ואנחנו החלטנו לנצל את הזמן כדי להכין לה מזכרת שלא תישכח. ידענו שהיא לא יודעת לקרוא והחלטנו להכין לה ציור גדול שילווה אותה הביתה.

אחותי הגדולה ניצחה על המלאכה, והדריכה אותנו. אתה תצייר בצד את הארבע כוסות, ציוותה על אחי הגדול, ואתה תצייר מצות ומרור בצד השני - ציוותה עלי. אני אצייר כבר את האמצע...

כמה שעות עברו. העבודה הסתיימה, בדיקת חמץ בפתח.

סימה הסתגרה עם הורי בסלון הבית, שם ספרו בידה את כל כספי הפיצויים. כשסיימו לספור את הכסף, נפרדו ממנה לשלום. "סימה, תבואי לבקר מדי פעם..." אמרה לה אימא ונתנה לה חיבוק של פרדה.

  גם אנחנו הילדים, באנו להיפרד מהעוזרת הנאמנה והמסורה, שנפשנו הייתה קשורה בנפשה.

זה לא היה ממש טקס פרדה, זו הייתה עמידה מוזרה ליד דלת הבית כשכל בני הבית סביבה במעגל, ומדברים בערבוביה. כל אחד אמר מה שהוא מרגיש והיא עמדה במרכז עם תיק שחור גדול ומרוט, נרגשת עד לשד עצמותיה ולא יודעת מה לעשות.

אחותי הגדולה שברה את הקרח: "סימה, הכנו לך הפתעה מיוחדת... יש לנו מתנה בשבילך, מתנה למזכרת".

באותו הרגע היא שלפה את דף הבריסטול הגדול, כשבצדו האחד ארבע כוסות, בצדו השני מצות ומרור, ובאמצע... שולחן ליל הסדר מרהיב ביופיו, ובראשו יושבות שתי נשים. ובין שתיהן - לב גדול בצבע ורוד בוהק.

הוריי עמדו במבוכה לנוכח ה'מתנה המקורית'. הם ידעו כמה רגישות יש בעניין, וחששו מתגובתה.

הציור שנכנס לתיק

להפתעתנו, סימה התבוננה בציור דקות ארוכות וכשהבינה את המסר, מעיניה הנפוחות זלגו שוב דמעות. היא חיבקה את אחותי חיבוק גדול וממושך. "אתם ילדים טובים, מתוקים וצדיקים", היא אמרה, "אני כל כך אתגעגע אליכם. אני כל כך אוהבת אתכם, כל כך אוהבת את המתנה שלכם. נכון, הרצל כועס עליהם, אבל הלוואי והשם יעשה נס והמריבה הזו תיגמר כבר. מהציור שלכם לכיסא של הקב"ה. הלוואי".

היא גלגלה את הבריסטול בהתרגשות, וטמנה אותו בזהירות במעמקי התיק.

וכך, בצעדים שפופים, היא עזבה את ביתנו, וצעדה אל תחנת האוטובוס.למרות גילנו הצעיר, ידענו לאן מועדות פניה. לאיזה חיים היא חוזרת. התפללנו מעומק לבנו, שהקב"ה יאמר לצרותיה די, ויגאל אותה מייסוריה...

למחרת בבוקר, בעודנו סמוקי לחיים ומפויחי בגדים, עסוקים בניהול כבשן האש השכונתי במקלות מטאטא, לקיים בהידור מצוות שרפת החמץ, לנו ולכל השכונה, באה אימא בבהלה, וביקשה שנרוץ בדחיפות לבית הכנסת להודיע לאבא שהרצל בבית חולים 'ביקור חולים' - וסימה ביקשה שיבוא מהר.

הודענו לאבא, והוא, שהיה מבוהל מהבשורה, לא שם לב שאנחנו השתחלנו למושב האחורי באוטו והצטרפנו גם לנסיעה.

כשבאנו למחלקה, ראינו את סימה יושבת לבדה, מותשת לגמרי, כשבמיטה, שוכב לו הרצל מיודענו כשבראשו מתנוססים לתפארה, פצע וחבורה ומכה טרייה.

במאמץ רב, עלה בידי אבא להבין את שאירע.

 מתברר, שאמש, כשחזרה סימה עם כספי הפיצויים, דרש ממנה הרצל כהרגלו את כל הכסף. סימה ביקשה להשאיר כמה פרוטות לצורכי החג ומשזה סירב, החלו צעקות עד לב השמים. האמת, הצעקות היו לחם חוקה. אבל בדירה הקודמת כולם היו רגילים לעניין, בדירה החדשה, היו שכנים שלא הכירו את הרגלי אבי המשפחה - ומיהרו להזמין את המשטרה.

המשטרה שפרצה לדירה באישון ליל גילתה את הרצל אחוז טירוף. הוא שבר כלים ואיים על השוטרים לעזוב מיד את הדירה. כשניסו לעצור אותו, הוא פצע את אחד השוטרים ובתגובה הכה אותו אחד השוטרים בראשו וגרם לו לזעזוע מח חמור.

סימה נותרה לבדה בעולם. עם משפחתה היא רבה והרצל? הוא שוכב חסר הכרה בבית החולים.

סימה רעדה כעלה נידף, היא האשימה את עצמה בכל מה שקרה וחששה ממה שיקרה לה ברגע שהוא יתעורר.

 עמדנו במתח עצום סביב מיטתו של הרצל וחששנו מהבאות.

אבא הלך הצִדה לדבר עם הרופאים ותוך כדי פקח הרצל את עיניו, ובקול חלוש קרא לסימה. כולנו התקרבנו למיטה. רצינו לשמוע מה יש ליהודי הגוסס הזה להגיד. אולי הוא רוצה להתנצל, אולי רוצה להשמיע הרהורי חרטה.

"סימה, סימה תישבעי לי, אני הולך למות..."  

סימה עמדה לידו בחרדת קודש ולא הצליחה להוציא הגה מהפה.

"זה סמי המנוול, הנכד של רוחמה... לא הביא לי את הקערה לעשות נטילה... חושב שהכבוד שלי בכביש... והם כולם ראו ושתקו... שלא יבואו ללוויה שלי... שלא יתקרבו אלינו הביתה... תבטיחי לי סימה,, תישבעי לי..." 

בעוד המילים על שפתותיו, הרצל איבד שוב את ההכרה.

היינו בהלם מוחלט. לא ידענו לאן להוליך את הבושה. ככה מתנהג שכיב מרע?

סימה, שעמדה לידינו ושמעה את דברי בעלה, פרצה בבכי נורא.

כבוד הרב, אתה שמעת מה הוא אמר?

אני צריכה להישבע לו?

כבוד הרב, ככה מתנהגים בתורה ?

היא הפכה להיות נסערת מרגע לרגע...

עשר שנים הוא אומר לי שהם לא מספיק דתיים, ועכשיו כשהוא הולך למות הוא אומר לי שסמי לא הביא לו קערה לנטילה?!

זה יפה כבוד הרב ככה לעשות?!

כבוד הרב, הוא שיקר לי כל הזמן...

היא התיישבה על הכורסא ליד המיטה, וייבבה יבבות קורעות לב.

למה אני צריכה להישבע לו?

אין לו כפרה... רשע מרושע הוא...

הוא שיקר לי...

 איך הוא עשה לי ככה?  איך הוא שיקר אותי?  למה הוא אמר לי שהם לא דתיים מספיק?!

היא לא ציפתה לתשובה. השבר היה גדול מנשוא.

בינתיים, הגיע לחדר,  הרב ג',  השוכר של הדירה הישנה של סימה שהכיר היטב את בני הזוג וסיפורם המשפחתי. סימה, כך התברר, טלפנה גם אליו והוא הגיע מיד למרות הלחץ של ערב החג.

אבא דיבר אתו כמה משפטים, ולקח אותנו לאוטו להתארגן לחג. את הסיפור שמענו במוצאי החג מעדי ראייה נאמנים.

חירות מיום האתמול ...

ליל הסדר הגיע.

זמן חירות.

בבניין אחד עמדו שתי משפחות להתחיל לחוג את ליל הסדר.

בדירה בקומה הראשונה, התקבצו לחגוג כמדי שנה כל בני משפחתה של רוחמה, ובקומה מעליהם, משפחת הרב  ג', שאירח על שולחנו לא מעט צרועים וזבים מתושבי האזור.

בקומה הראשונה, כבר החלו ההכנות  להצגה. ילדי המשפחה, שיצאו החוצה, לבשו את הגלימות המיוחדות, ועשו חזרה אחרונה לפני שנכנסים פנימה. לקראת ההופעה. 'מי אתם?' שואלים כולם בעליצות. 'בני ישראל',  'ומנין באתם?' 'ממצרים'. 'ולאן אתם הולכים' לירושלים. 'ומה יש לכם על כתפיכם?' 'מצות!' 

הם שמו את השקים על שכמם, והתארגנו בטור לקראת תחילת המופע, כשלפתע, הם שומעים את קולו של הרב ג'. "ילדים מתוקים, אולי תסכימו השנה להראות לנו את ההצגה.. .. אצלנו לא מכירים אותה, ואם נוכל  לראות אותה מקרוב, איך היא נראית, תעשו עמנו חסד גדול".

לילדים היה כבוד לרב, והם לא סירבו לבקשה התמוהה. הם עלו לדירה הקטנה והצפופה, ועשו את ההצגה אחד-לאחד. כשסיימו, אמר הרב לכל המסובים: "אתם רואים? אצלם אפשר לראות בחוש, איך יוצאים משעבוד לחירות. תראו את הגלימות, את השקים, הכל חי ממש מול העיניים..."

"אבל", המשיך הרב ואמר בקולו המתוק והמתנגן:

"אתם יודעים יהודים יקרים, מה זה ##באמת## נקרא לצאת לחירות? אתם יודעים מתי זה נקרא שהאדם השתחרר לגמרי, והוא כבר לא עבד? אני אגיד לכם: כולם חושבים שרק פעם היו עבדים, אבל האמת שכולנו עבדים. לכל אחד יש פרעה אחד קטן בתוך הלב. פרעה שמכריח אותנו להיות עבדים. הפרעה הזה לא נותן לנו להיות בני חורין אמיתיים. הוא מכריח אותנו להמשיך לכעוס ולא לסלוח. הוא לא נותן לנו לפתוח דף חדש. הוא מכריח אותו לחשוב, שבגלל שאתמול היינו במריבה, אנחנו חייבים להיות במריבה גם היום. הוא מספר לנו שאין חופש ממריבות. אי אפשר להשתחרר מהן. אם האדם מצליח להתעלות לרגע, מהשעבוד לפרעה הקטן שיושב לו בלב, הוא יכול להיות לרגע אחד בן חורין...

 "הלילה הזה, זה לילה של חירות.

"הלילה הזה, אנחנו יכולים לטעום קצת חירות מהפרעה המרושע הזה.

"אנחנו יכולים להחליט מהלילה, שמה שהיה אתמול, לא משעבד אותנו היום. אם אתמול רבנו עם מישהו, היום יש לנו חירות לסלוח לו, ולהתחיל דף חדש לגמרי".

המשפחה של רוחמה כבר החלה להראות סימנים של קוצר רוח. "עם כל הכבוד לרב, הוא לא יכול לקחת אותנו לסיבוב שלא נגמר. אנחנו כבר רעבים ורוצים להתקדם".

הרב הרגיש בסימני קוצר הרוח, וחתר לסיום.

"אתם רוצים לראות איך זה נראה?" הוא שאל.

"איך נראה מה?" הם תהו.

"איך נראה ליל הסדר אמיתי שבו אנשים יוצאים לחירות".

"למה אתה מתכוון כבוד הרב, אנשים מחכים למטה. אין לנו זמן לכל הפירושים. אולי נעלה אחרי האוכל".

הרב חייך חיוך טוב - ואמר: "אין בעיה. אתם יכולים לחזור למטה. אני יבוא אחריכם. רק תשאירו לי בבקשה גלימה אחת, לכמה דקות, שיהיה לי..."

הם נתנו לרב את מבוקשו, וירדו לביתם.

כמדי שנה, ההצגה התחילה. הילדים דפקו בדלת, ונכנסו בטור עורפי, אחד אחרי השני - והתחילו בהצגה.

כולם שאלו: 'מי אתם?' 'בני ישראל'. 'ומאיפה באתם?' 'ממצרים'.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת.

אחד הילדים ניגש לפתוח, ודמות עטופה בגלימה נכנסה אל הבית. הגלימה, שהייתה זהה לגלימות האחרות, כיסתה גם את פניה של הדמות, ועל כתפיה היא נשאה שק קטן, כשבתוכו נייר בריסטול מגולגל.

שקט השתרר בשולחן הסדר החגיגי. אף אחד לא הבין מה קורה כאן.

אחד הנוכחים ניסה לשבור את הקרח: 'מי אתם?' הוא שאל.

אבל הדמות לא ענתה. היא רק כבשה את פניה בקרקע.

'מנין באתם?' ניסה אורח נוסף את מזלו.

שקט. דממה. לפתע קול שקט של בכי חרישי קרע את הדממה. עולה מתוך הדממה ומרעידה את הלבבות.

הדמות התקרבה אט אט אל ראש השולחן, והגיעה קרוב למקום מושבה של סבתא רוחמה, ממש סמוך לכיסא הריק של סימה אחותה.

במקום לדבר, היא הניחה את השקית שהייתה על שכמה, על השולחן החגיגי, ופרסה את הבריסטול שנשאה על כתפיה על השולחן.

ציור ילדים מוזר, נפרס על השולחן ונגלה לעיני כל.

בצדו האחד ארבע כוסות, בצדו השני מצות ומרור ובאמצעו, שתי נשים, היושבות בראש שולחן ליל הסדר מרהיב, וביניהן לב אחד גדול בצבע ורוד בוהק.

איש לא הוציא הגה מפיו.

רק הבכי החרישי של הדמות, גבר והלך. סבתא רוחמה הייתה הראשונה להבין. היא קמה מהמקום, והסירה בבת אחת את הכיסוי מהדמות המסתורית. פניה של הדמות נגלו לעין כל.

סימה.

רגע אחד היה הלם מוחלט, ורגע אחרי החלה חגיגה של ממש. קרנבל.

"סימה", היא צעקה, "כפרה עלייך". היא צעקה וחיבקה את אחותה חיבוק גדול של געגוע. "סימה אחותי, חזרת אלינו. ידעתי שתחזרי. הנה תשבי, 11 שנה אף אחד לא ישב על הכיסא שלך. הוא רק שלך".

ובעוד הבכיות בעיצומן, מרעידות כל לב, נכנס הרב ג' לבית כשחיוך רחב על שפתותיו וכולו קורן מאושר.

"ראיתם מה זו חירות אמיתית?" הוא שאל את כל המסובים. "ראיתם איך בלילה אחד, אפשר להפוך הכל? ראיתם איך יהודייה קטנה יכולה לנצח את הפרעה שישב לה בלב ואמר לה שאת המריבה הזו אי אפשר להפסיק".

סימה הסמיקה מבושה והתרגשות גדולה: "זה הכל בזכותו", הצביעה על הרב. "הוא הסביר לי שהמצווה הכי גדולה שאני יכולה לעשות היא לבוא לכאן עם הגלימה ולסיים את המריבה. הוא אמר לי שככה אני אצא ממצרים הפרטית שלי, ככה אהיה חופשייה".

סוף הסיפור פחות רלוונטי עבורנו. הרצל עבר לבית לווינשטיין כצמח, שם שכב לא מעט שנים. אולי חסו עליו מן השמים ואפשרו לו לכפר על כל עוונותיו בעולם הזה. סימה עברה לגור בבית אחותה ופתחה סוף סוף בחיים עצמאיים ומאושרים.

בואו לחוות חירות אמיתית

אבל אנחנו, מה אתנו? איך אנחנו מתכוננים לחג החירות? האם אין לכל אחד מאתנו איזה פרעה קטן בתוך הלב שמשעבד אותנו בטינות וכעסים ומסביר לנו שיש מריבות שאי אפשר לסיים?

האם לא הגיע הזמן שגם אנחנו נטעם פעם מעט טעם של חירות אמיתית?

הבה, ידידי היקרים, ננסה לנצל את ההזדמנות שעומדת לפתחנו, לחוות את החופש, לוותר, לסלוח, לפתוח דף חדש, חלק, טהור וקדוש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואם אתם מוצאים בתוככם כוחות לחוות את החופש והחירות, אנא, עשו זאת כפי שיעץ הרב בפרהסיה: לעין כל. תנו גם לסביבתכם לטעום מטעמו של צוף החירות המתוק עשרת מונים מנקמה, משנאה, מפירוד לבבות, משעבוד המשפיל לפרעה הקטן שבלב...  

אם אתם מתכוננים לקראת הלילה הקדוש, בכל מקום שבו תהיו, הכינו אותו כלילה של  כלילה של חירות אמיתית. עם משמעות אמיתית ומעשית. לילה שבו תוכלו לזקוף מעט את לבכם ולשמוח בשמחת החירות אשר תוציא אתכם אל האור המיוחד שמתגלה בלילה הגדול ונשגב של יציאת מצרים.

ובזכות כל אותן חירויות קטנות, של כל קורא וקוראת, אשר יתקבצו יחד לפני אבינו שבשמים, נזכה לחירות עולמים, ונראה עין בעין בשוב השם ציון ונאכל כולנו יחד בשמחה ואהבה מן הזבחים ומן הפסחים, בבית הגדול שיבנה במהרה בימינו אמן.

זכות וחובה להודות לאחי הגדול, הרב ר' דוד שליט"א, על הסיוע, ההכוונה והעצות הטובות בכתיבת הסיפור הזה בפרט, ובלימוד חירות אמיתית מהי בכלל.

  • מתוך מוסף "מאז ולתמיד" של "משפחה"