אאא

היֹה היָה ילד. ילד שנולד במצרים.

היתה לו משפחה חמה, הורים מסורים ועוד שלושים ושישה אחים ואחיות חמודים סביבו. משפחה טובה, שלווה ורגועה, שחיה לה בנעימים, במצרים של שנת ב"א תרס"ח...

מדי יום היה אבא יוצא לעבודת הפרך ברעמסס, ואמא הייתה עסוקה בלהכין לו את הטיט. ככה התנהלו חיינו השגרתיים בסדר מופתי.

נכון, שזה קצת מסובך ללדת כאן, כי אי אפשר בבית, רק במדבר, ונכון שהיינו צריכים לגדול עם המלאכים וחזרנו הביתה רק לפני כמה שנים, אבל זו דווקא היתה הרפתקה מענינת שלא הייתי מוותר עליה, וחוצמזה לאמא היה מספיק מה לעשות גם בלעדינו... בקשר לזה שאבא לא תמיד מקבל שחרור לחזור בערב הביתה מהעבודה – זה די מובן, כל אחד חייב לתרום את חלקו למען הממלכה המפוארת שלנו, הגדולה והחזקה ביותר בעולם... מדי פעם ראינו לוויה של אחד התינוקות, שנמחצו בלבנים, אבל זה קרה רק משום שאביו התרשל במילוי כמות הלבנים למלך פרעה... והקטע הזה, ש"פרעה מבקש לשחוט תינוקות יהודים כדי לרפא את צרעתו", התגלה כשקר שהעלילו עליו אויבי המלך, עובדה שבטקס האחרון זכינו לראות אותו והוא בכלל בלי צרעת... כל אלו היו רק הפרעוֹת קלילות, אבל בַּכללי היה הכי טוב שרק אפשר. החיים שלנו היו מסודרים, מאורגנים, מנוהלים על ידי מי שמבין כל כך טוב מה טוב לנו...

עד, שהגיע משה. אותות... התראות... עשר מכות... ו---יצאנו ממצרים... ככה, באמצע סתם יום.

אין יותר עבודה מסודרת. אין יותר זמן מוגדר לכל דבר. אין יותר הנחיות ברורות מה לעשות בכל רגע. אין שום חוקים ותכתיבים ברורים. ומאז השתנה הכל לרעה. פתאום אבא מרגיש אשם ולא בסדר; ואמא, שנשארה גם היא מובטלת, כבר לא יודעת מה לעשות; אנחנו הבנים מחפשים כל הזמן איך לשמח אותם, ולא מצליחים... מסתובבים סביבם, שלושים ילדים, מנסים להצחיק, לשמח, לרגש. אפס--- כבר יצאנו ממצרים. זה לא מה שהיה.

'מה זה אומר, שיצאנו ממצרים?' שואל אבא שוב ושוב. מה, אין כבר טיט ואבנים? איך יכול להיות? זה לא בסדר מצידי, איך אני לא משועבד לפרעה? איך??? הוא הרי דאג לי כל כך הרבה שנים למגורים, לקצבת לחם יומית, ולכוס מים אחת לשעתיים... כל הבנינים המותחלים, שנשארו תקועים באמצע, מי יגמור לבנות אותם? איך אני יכול לעשות לו את זה ולעזוב הכל? לא יכול, לא מסוגל, זה לא נכון. נולדתי עבד. אבא שלי שרת את פרעה, סבא שלי שרת את פרעה, אבא של סבא שלי שרת את פרעה, ופתאום אני קם ועוזב הכל באמצע. ככה בוגדים במורשת?! לא יכול להיות שאני יוצא לחופשי. זה לא מוסרי וזה לא הגיוני. לא הגיוני, שפתאום כל אחד יכול לתת הוראות לעצמו ולא לקבל הוראות מהשוטרים. לא מוסרי, שפתאום יש כל כך הרבה זמן פנוי מעבודה לשעות בדברי שקר. יותר מזה, זה מפחיד פחד מוות. זה עולם אחר. זו בדידות. זו ריקנות נוראה. זה סיוט...

מה יהיה מהיום???

'מהיום, אבא, אתה עבד השם'.

איך אפשר להיות עבד השם, אם אני לא עבד לפרעה במצרים?! אם לא מבקרים אותי כל היום, שאני לא בסדר?! אני בעצמי, לבד, אמור לדעת מה לעשות?! איך אפשר לדעת בעצמי, לבד, שאני בונה נכון, ושאף אבן לא זזה הצידה בלי מעקב עיניהם הבולשות של הנוגשים? איך אפשר בלי עבודה, הרי העבודה היא חיינו?

באמת איך אפשר???

גדלנו להיות עבדים לפרעה, למדנו להיות מושפלים, לימדנו את עצמנו שאנחנו אפס מאופס, לימדו אותנו שעבודת השם שלנו היא עבודת אלילים, ולעולם לא נדע כלום אם לא יגידו לנו... למדנו לעבוד בפרך כל היום סביב המחשב, המספרים, האנשים, המכוניות, סביב הכל... למדנו להשתעבד לבחוץ, ושאנחנו באמת כלום, כי איך אפשר להיות משהו אחר חוץ מעובדי עפר ואפר, אבן וטיט... למדנו שאסור לנו לנוח לרגע, אסור לנו לחשוב מה טוב לנו, לנו אין טוב, לנו טוב רק מה שיגידו לנו בחוץ שזה טוב... אסור לנו לאהוב, ואסור שיאהבו אותנו, רק אם עושים לנו לייק אחרי שדרשנו את זה בסתר ולא בגלוי... אסור לנו להרגיש יותר מדי טוב, ואסור לקבל טובות מאחרים, כי איך יכול להיות טוב כל כך גדול... בקיצור צריך לעבוד בימים ובלילות, צריכים להיות עבדים מושפלים וסובלים, אחרת אין לנו זכות קיום. כל כך הרבה נוגשים ושוטרים מכים בנו... כ"כ הרבה מחנות ריכוז ועבודה והשמדה הקמנו, אנחנו בעצמנו, בתוכנו...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אין לנו שום זכות בזכות עצמנו--- נולדנו לעבדות וככה גם נמות. עבדים.

אז לכל מי שביקש להוציא אותנו ממצרים וכלל גם אותי, אני מבקש ממך, אותי תשאיר שם, טוב לי להיות עבד לחיים שלי, טוב לי להיות משועבד לרע, לקושי ולאזיקים, לעבודת הפרך, לעצב ולשכול. טוב לי שם, כי רק שם אני מרגיש זכות קיום. אנא ממך, רחם עלי ופְסַח עלי--- לא רוצה למות. רוצה לחיות!!!

רבינו מסביר, ש"גלות מצרים – שורש כל הגלויות", ו"עיקר הגלות היא גלות הנפש".

אז אפילו, שבעצם היום ההוא יצאנו מהשטח הגיאוגרפי הזה שנקרא "מצרים", הרי שעד עצם היום הזה אותה מצרים של כל הדורות יושבת לנו על מיצרי הנפש... ואותו "פרעה שנתחדשו גזרותיו" ממשיך להתחדש מיום ליום ומפריע לנו, כאז כן היום, לצאת לחופשי...

היום כבר אין נוגשים ושוטרים ואין מכסת לבנים – בכל אופן לא במהדורה ההיא של שנת ב"א תרס"ח. המהדורה הפעם הרבה יותר עמוקה ורכה ודקה, אבל אותן ארבע חמישיות, שנשארו במצרים עד היום הזה, באות ללמדנו, שעבדות היא רק ענין של תפיסה.

כי עפ"י האמת כל אדם יכול ורשאי ומצֻווה להיגאל; עליו רק להסכים, לרצות, לעשות לזה מקום בתוכו ולבחור בזה כל פעם מחדש.