אאא

שנת 1940 הייתה שנת דמדומים של השלטון האיטלקי במזרח אפריקה בכלל ובשטחי הקייסרות האתיופית. בתחילה עוד תכנן המשטר האיטלקי ליישב כעשרה מיליון איטלקים באתיופיה ובמקביל לפתור את "הבעיה היהודית" על ידי הקמת אוטונומיה יהודית ליהודי פלשתינה שיאוחדו עם יהודי ביתא ישראל האתיופים. תכנית זו נשקלה ברצינות מכיוון שהשלטון הנאצי באיטליה לא תכנן בתחילה להשמיד יהודים ובהקמת אוטונומיה זו הוא חשב לקבל נקודות זכות מול יהודי ארצות הברית וכמובן לקרוץ לערבים בארץ ישראל.

התקדמות המלחמה והסתבכותה של איטליה באפריקה מול הבריטים והקיסר הגולה היילה סלאסי גרמו להחלת חוקי הגזע על יהדות אתיופיה. חוקים אלו היו שונים מחוקי הגזע כנגד יהודי איטליה אך משמעותם המיידית הייתה הפקרת דמם ורכושם כשברקע ניתנה פקודה מרומא להתכונן להשמדה מוחלטת של יהודי אתיופיה. האיטלקים אמנם התקשו לדחוק את יהודי ביתא ישראל מהכפרים לגטאות אך הם כן רוכזו באיזורים גיאוגרפים מוגדרים מה שהיה צעד בדרך לריכוז יותר משמעותי והשמדה.

בשלהי 1940 רצחו השלטונות האיטלקים באתיופיה ארבעים וארבעה קייסים (כהני דת - המקבילה האתיופית לרבנים) ומנהיגי ציבור והותירו את היהודים מפוחדים, נבוכים ומושפלים. לאחר הרציחות שפורסמו באתיופיה פיזרו מטוסים איטלקים כרוזים באמהרית שבהם נכתב כי היהודים הם "בודה" - אוכלי אדם ו"פלאשים" - פולשים חסרי זכויות היסטוריות על קרקעות.

מציאות זו מאידך והתרופפות האחיזה האיטלקית ביהודים מאידך גרמו לכך שרבים מיהודי אתיופיה הצטרפו לתנועת הפטריוטים, צבא כוח גדעון וכוחותיו של הנשיא הגולה היילה סלאסי שאכן גרשו את האיטלקים כשנה לאחר מכן.

עם עלייתו לכס השלטון מינה הקיסר האתיופי בחודש מאי 1942 נציג יהודי אתיופי מקהילת ביתא ישראל שיכין משלחת ליהודי אירופה וזאת לאור בקשות רשמיות של הקהילה היהודית האתיופית שאך זה מכבר ניצלה מהשמדה. הנציג אברהם אברם נפגש עם מזכיר ויו"ר הועד הפועל של "אגודת ישראל" בלונדון הארי גודמן ודן עימו באפשרויות לחלץ יהודים מאירופה לאתיופיה. יצויין כי מאחורי אותו נציג עמדו נציגי כל יהודי הכפרים שהודיעו לקיסר שהם מוכנים לקבל כל מספר של יהודים בערים ובכפרים.

לצערם של יהודי אתיופיה המשימה לא צלחה כפי שהם תכננו אך מספר יהודים קטן שהצליח להגיע לאתיופיה מאירופה התקבל על ידי קהילת ביתא ישראל בכבוד מלכים.