שעת בוקר בני ברקית חמימה, למרות החורף שמתקרב.

אני מנווטת את הרכב בכבישיה העמוסים באופן תמידי, מנסה להיחלץ מפקקון ולחסוך לעצמי רמזור או שניים באמצעות שיטת הסמטאות -שכבר מזמן גיליתי שהיא לא ממש יעילה, אבל איכשהו הדוושה של הגז יותר נוחה מדוושת הבלם, ואתה מעדיף את התנוחה הגזעית מאשר שחרור מתון של הבלם שיגרום לך להתקדם בעוד מטר וחצי, ואז תוך כדי העצירה הבאה, לגלות שכמה הולכי רגל הקימו מאחז בדמות מעבר חצייה מאולתר בדיוק מול השמשה הקדמית של הרכב שלך, ועוד כמה אנשים (עשר, עשרים, שלושים, תלוי במידת הקרבה הגאוגרפית שלך לרחוב רבי עקיבא או השומר) באו להביע תמיכה ממדרכה למדרכה, מנצלים את הגשר האווירי שיצרת ברגע שעצרת את הרכב לשנייה אחת קריטית.

כדי למנוע את הסיטואציה הנ"ל אני משמאילה את הרכב לרחוב דסלר, מתפללת שלא יהיו אוטובוסים כדי שאוכל להוכיח לעצמי שהמהלך שנקטתי היה אכן יעיל. יופי, יעיל.

ממשיכה בנסיעה הפסטורלית עד שניה לפני הכיכר, בולמת שניה אחת לפני שאני מתנגשת חזיתית בילד מטופח בערך בן שלוש אולי טיפה יותר, בטח שלא חוצה את קו הארבע וחצי.

נסערת אני מביטה באימו האוחזת בעגלה של ילד נוסף, מנסה לשדר לה בעיניים זועמות את הבהלה שלי, את החרדה לשלום בנה, את הפחד ממה שהיה יכול לקרות אילו... כשבאותה שניה נשמעות שתי צרחות (אחת מהן הייתה שלי, מודה) וחריקת בלמים נוספת מהכיוון הנגדי שלמשמען פנה הילדון אחורנית וחזר בריצה לאי התנועה.

"מה המשפחה שלך, ילד"? אני שומעת את "אימו" שואלת.

הוא לא ענה, ממשיך לרוץ. כולי תפילה שאין לו עוד כבישים לחצות עד שיגיע למחוז חפצו, אל הגן.

הוא היה לבד...

ילד יפה, מטופח, הפאות עדיין רטובות מהסלסול המושקע, חולצה מפוספסת בכחול אדום, אמא כבר הלבישה לו שרוול ארוך, דאגה שלא יהיה לו קר. אבל למה לבד??

אל תבינו לא נכון, אני בטוחה שלמי ששלח אותו כך אתמול בבוקר, ללא ליווי, הייתה סיבה מאד משכנעת, ובכל זאת אין לי ספק שאם חלילה היה קורה משהו...

אלוקים! כל הגוף שלי רועד רק למחשבה הזאת...

אל תתנו לילדים שלכם ללכת לבד, לא בבני ברק , לא בירושלים ובמיוחד בבני ברק ובירושלים.

תרבות ההליכה שלנו, החצייה שלא במעבר חצייה, ההליכה על הכביש, השאננות, הכל משודר לילדים שעוקבים אחרינו, שנמצאים בכל מקום ומחקים אותנו. ואל תשכחו שהכביש הוא רק סכנה אחת מני רבות שעלולות לקרות בדרכם של הילדים האהובים שלנו.

מי שולח חבורת ילדים קטנטנים לגינה לבד? מי נותן לילד בן 6 לקחת את אחותו הקטנה לגן?? ועוד עם עגלה...

נגמרו ימי התום, הכבישים עמוסים במכוניות ולא תמיד הנהגים מרוכזים דווקא אל הכביש אלא אל הסמארטפון, הרחובות עמוסים באנשים, שכמה מהם עלולים להיות בעלי כוונות זדון.

לא צריך לחכות שיקרה משהו!

תשמרו על הילדים טוב טוב, אל תתנו לילד הקטן מגיל 8 לחצות לבד כביש, וגם אז – תדרכו אותו לחצות עם אישה או נערה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני זוכרת את עצמי כבחורה בסמינר נפעמת מילדים שממתינים דקות ארוכות לפני מעבר החצייה, מתביישים לבקש ממישהו שיעביר אותם, אבל עומדים, מחכים שמישהו אחראי בעל שימת לב יציע להם עזרה. מאז ועד היום חציתי מאות פעמים את הכביש עם ילדים מדהימים שפשוט המתינו.

שימו לב אליהם, אל תתעלמו!

הסבירו לילדים שלכם, בעדינות אך בנחישות –את סכנות הרחוב, ולמען השם- אל תתנו להם להסתובב לבד.

וגם כשאתם נמצאים עם הילד שלכם יחד- אל תעזבו לו את היד, למדו אותו לעמוד כשתי פסיעות לפני הכביש ולא על אבני השפה.

רק לזכור כמה ילדים אבדו את בריאותם, את איבריהם, את חייהם- לא עלינו,

אנחנו אוהבים את הילדים שלנו כל כך הרבה, בואו נתאמץ בשבילם עוד קצת...