אחרי כל החגים, תקופות ההסתגלות ושבועות ההתארגנות שנת הלימודים סוף-סוף נכנסת לשגרה. ואז יותר ויותר הורים פתאום מגלים שהילקוט של התלמיד הקטן מתחיל להידמות לתרמיל של חוקר אמיץ שהחליט לבלות מספר שנים בקוטב הצפוני. אך הילקוט לא רק מנופח בצורה מחרידה, הוא גם מבולגן. הוא מלא עד אפס מקום בספרים, חוברות, קלסרים, מחברות וכלי כתיבה. בין לבין זרוקים שכפולים ודפי עבודה שכבר התייאשו למצוא את מקומם במחברת. בהתחשב בעובדה כי כל אלה מתובלים היטב בשאריות של כריכים וחטיפים אין זה פלא שתלמידים רבים, במיוחד אלה שלא מתאפיינים בהקפדה על סדר וניקיון, הולכים מהר מאוד לאיבוד בתוך הילקוט שלהם.

די מהר מסתבר שהם כבר מזמן לא מבינים מה ואיפה עליהם להדביק, לצבוע ולסמן. החרוצים שביניהם עוד מנסים להדביק את הפער ולעיתים צובעים ומדביקים במחברת הראשונה שקפצה לידם. מיותר לציין שכעבור ימים ספורים בלבד גם הילד החכם ביותר לא מסוגל ללמוד ולעקוב אחרי החומר. ככל שהכיתה גדולה יותר וככל שיש יותר תלמידים כך פוחת הסיכוי שהמורה יקפיד לבדוק מה כל תלמיד מחזיק ביד ואיפה הודבק השכפול האחרון.

אז אם יום אחד ההורים מגלים בתיק החדש והיפיפה בלגן עצום וערימות מפחידות של דפים מקומטים, שברי עפרונות ופירורי ארוחות, זה הזמן להתערב. אין טעם לכעוס על הילד ולהטיף לו מוסר. אין ילד ששמח להגיע לכיתה ולגלות שהוא היחיד שלא מצליח למצוא את המחברת הנכונה. הילדים הם הקורבנות העיקריים של הבלגן ואלה מהם שמסוגלים להשתלט עליו אכן עושים זאת. אם המצב החמיר והתחיל לבלוט לעיני ההורים זה אומר שהילד אינו מסוגל להתמודד עם הבעיה לבד.

ראשית, ישנם ילדים שמתקשים במיומנות הבסיסית הזאת שנקראת מיון לקבוצות. הם עומדים חסרי אונים מול ערימות המחברות הצבעוניות ולא מסוגלים לשייך בין חוברת למקצוע. דווקא עם ילדים קטנים לעיתים קל יותר למצוא דרך לסדר את כל הספרים, החוברות והמחברות. פעמים רבות מדבקות צבעוניות לכל מקצוע פותרות את רוב הבעיה. כך מדבקה בצבע אדום מרמזת לתלמיד שספר הזה שייך למקצוע התורה, מדבקות ירוקות מסמנות חוברות ומחברות בחשבון, מדבקות צהובות מאחדות את כל החומרים הקשורים לכישורי שפה וכך הלאה.

ישנם גם ילדים, כמו גם המבוגרים, שיש להם נטייה טבעית לבלגן את סביבתם. הנטייה לסדר היא תכונה שנולדים אתה. אומנם ניתן לפתח אותה, אך מי שמתקשה בכך בילדותו לעולם לא יהפוך לאדם מסודר מטבעו. כמו כן, לגיל יש השפעה רבה על יכולת הילדים להתמודד עם ריבוי הניירות. ככל שהילד קטן יותר כך הוא יתקשה יותר בשמירה על הסדר בילקוט. אך ככל שיעברו השנים הוא יזדקק לפחות עזרה בעניין הזה.

הקושי במציאת החוברת או המחברת הנכונה עשויה להקשות על הילד גם בהכנת שיעורי בית. לא פעם הילד פשוט לא מבין מה מצפים ממנו. גם נטייתם של המורים לתת שיעורי בית בדרכים שונות ומשונות לא מטיבה עם התלמידים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יש כאלה שמציעים להקיף את מספר העמוד בספר, יש כאלה שמתעקשים דווקא על רישום מספרי העמודים במחברת אן ביומן ויש כאלה שמעדיפים לחלק דפי עבודה... בסופו של דבר הילד כבר לא מצליח להיזכר מה הוא אמור לעשות, איפה ואיך לחפש את שיעורי הבית. לכן הדבר הראשון שעל ההורים לבדוק כשהם רואים שבנם או בתם מסרבים בתוקף לעשות את שיעורי הבית הוא לוודא שהילד אכן יודע ומבין מה עליו לעשות.

מה שלא הולך בכוח, הולך במוח

ניתן להרחיב ולומר שילדים בגיל בית ספר יסודי לא יודעים לפתור בצורה יעילה את הבעיות שלהם בתחום הלמידה ולרוב מעדיפים להסתיר את הקושי. דוגמה קלאסית נוספת היא כתיבה במחברות. הבעיה הזאת אופיינית יותר לכיתות הגבוהות, בהם הילדים נדרשים לכתוב יותר חומר במחברת וגם לעשות את זה מהר יחסית. לא פעם מורים רואים ילד שעד עתה נחשב לתלמיד חרוץ ושקדן שפתאום מפסיק לכתוב במחברת במהלך השיעורים.

מהצד התנהגות כזאת נראית לפעמים כעצלות, זלזול בלימודים ואף כבעיית קושי וריכוז. בשיחה מעמיקה יותר מסתבר שהילד מתבייש להודות בכך שהוא לא מצליח להעתיק בזמן את מה שנכתב על הלוח או שמרוב חיפזון שוכח להעתיק חלק. כשלבעיה הזאת מתווסף גם כתב יד לא ברור במיוחד התוצאה היא תלמיד שלא עומד בקצב ההכתבה וגם מתקשה להבין את המעט שכתב. וכמו שכבר אמרנו, הילדים לעיתים רחוקות בלבד מגיעים לפתרון ההגיוני, למשל, פונים למורה או להורה בבקשה ללמד אותם לכתוב מהר יותר וברור יותר. ההיגיון של הילד מציע לו פתרון אחר: לא לכתוב בכיתה בכלל. כמו במקרים שתוארו בתחילת הכתבה, גם הבעיה הזאת באה לידי ביטוי בבלגן במחברות, דפים ריקים או קרועים, רישומים חלקיים ולא ברורים והזנחה כללית שבולטת לעין בבדיקת הילקוט.

יחד עם זאת, הפתרון המתבקש הוא לא הפתרון הטוב ביותר. הורים רבים שרואים את הזוועה שבילקוט ממהרים להתערב בכוחניות ולעבור למשטר של בדיקה קפדנית ויומיומית של תוכן הילקוט. חשוב לזכור כי עבור הילד הילקוט שלו הוא שטח פרטי והוא מתנגד לפריצה אליו בכל הכוח. ראשית, עלינו להשקיע זמן ומאמץ ולהסביר לילד שאין בכוונתנו לכעוס עליו ולהעניש אותו על הבלגן בילקוט ואנו מצטערים יחד אתו על הבעיה הזאת ומבינים את צערו. כך גם יש הרבה יותר סיכוי שהילד ירצה לשתף פעולה אתנו. וכמובן, שיתוף הפעולה והפגת המתח הם הדרכים היעלות ביותר להתגבר על הקושי ולהגיע לסדר יחסי בחומרי הלימוד.