אחד הדברים שנשים מאד אוהבות לעשות, ובמיוחד אני, זה לקטר.

בעצם אפשר לומר ששמונה מתוך תשעת הקבין שנטלו הנשים מספקים עבורן את הצורך בהתלוננות מתמדת, התשיעי, איך לומר, הוא סתם על הדרך, בשביל הכיף. תודו שאחת הדרכים המרגיעות, אם לא המרגיעה מבינהן - היא לשחרר קיטור.

ומה שמדהים בעיני יותר מהכל, זה שלעומת העלות הכספית הכרוכה בנסיעה לנופש מכל סוג שהוא, כמו גם קשיי ההתארגנות, האפקט המדהים שנוצר משחרור קיטור עולה במהירותו ויעילותו על כל סוג של הרגעה אחרת. כולל מיתת נשיקה, למי ששאל.ישנה רק בעיה אחת בכל הנושא הזה של התלונות, משהו ממש פעוט, אני דווקא לא מדברת על האמרה: "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו", כי מנגד כבר נאמר ש"פיקוח נפש דוחה את כול התורה כולה".

הבעיה היא דווקא תופעת הלוואי שמצטרפת לתלונות, תגובת הבעל. אבל גם את זה אפשר לפתור בלי בעיה, כי באמת כמעט כל בעל מוכן לעשות הכל בשביל אישתו, בייחוד אם יש סיכוי שזה יחסוך לו פרוטה או שתיים. יש גם בעלי עסקים שכבר זיהו את הפוטנציאל הכלכלי הכרוך בתלונות נשים, תוכלו לזהות אותם בקלות באמצעות המוטו שלהם: נהנית? ספרי לחברותיך! לא נהנית? ספרי לנו! זהו סוג של תכסיס שיווקי מדהים בפשטותו.

חברות הסלולר למשל נסחרות בבורסה ומרוויחות מיליונים בזכות השיטה הזאת. רק צריך כמה נציגי שירות אדיבים במיוחד – וכבר אתם מתחילים לצחוק כל הדרך אל הבנק.

אז עכשיו, אחרי שחשפתי בפניכם כמה מרזי המקצוע על רגל אחת, הנה אני מתחילה להיות ספציפית ולספר לכם מה הרגיז אותי כ"כ...זכיתי ואני מתגוררת בבניין מרובה שמחות, ומדי חודש נחגגות בבנייננו מספר שבתות חתן, בלי עין הרע, כן ירבו. עד כאן הכל טוב ויפה. מה כ"כ מרגיז בזה? אתם מתחילים להתרגז בעצמכם. הנה, מבטיחה שאני מגיעה לפואנטה!

שבתות חתן מעצם טבען הן שבתות אחדות מרובות משתתפים, שאותם יש צורך לשכן בין סעודה לסעודה במקום כל שהוא. ומסתבר ששכני היקרים החליטו להפתיע ולהזמין לי שבת חופשה בבית הורי היקרים, לכבוד המאורע המרגש. "סוף סוף מישהו באמת חושב עלי", הרהרתי בסיפוק. כשההזמנה הנ"ל חזרה על עצמה בפעם החמישית, זה כבר היה לאחר החזקה. אפילו בדין תורה לא היה לי סיכוי.

"שני זוגות + 11 ילדים", חרצה שכנתי את גזר הדין. נו, פיניתי, מה אני יכולה לעשות....?! (כמובן לא לפני שניקיתי ושטפתי והכנתי שתיה ועוגות וחמין לכל צרה שלא תבוא...) אבל בפעם השישית כבר נגמרו המשחקים, המילים היפות תמו, הבושה נעלמה, "גברת, השבת הדירה שלך תפוסה"..... לא עזרו אפילו הוילונות הכתומים שתליתי, גזירת הפינוי לא התבטלה.

מאז, כל שבוע, אני טורחת, מנקה, מבשלת, אורזת בגדים וחפצים (את הטוניקה החדשה שלי היא לא מסכימה לי לקחת, כי היא בנתה עליה לסעודה שלישית) וכמובן לא מפסיקה לקטר באוזני בעלי, בדיוק עד 5 שעות לכניסת השבת. אז היא צריכה אותו בשביל לערוך שולחנות...אם עדיין לא הבנתם מה מעצבן בזה, אז אני אסביר "ברחל בתך הקטנה"... אחרי שהמצאתי את השיטה, בניתי תיאוריות לפי התזה המקצועית, יישמתי את הנתונים בשטח, באה שכנתי ושכללה את השיטה: מילא שאטרח, מילא שאנקה, מילא שאתפנה מהבית מדי שבת בשבתו... אבל שאני אתלונן ואחרים יהנו מזה?!