אאא

כולנו יודעים לומר ולצטט שדורנו – דור 'עקבתא דמשיחא' הוא.

אבל מה בדיוק המשמעות של זה? מה נובע מעובדת היותנו 'דור של עקב'?

המשמעות של כינוי זה היא שדורות עברו היו בבחינת ראש, אחריהם היו דורות שייצגו את בחינת הלב, אחר כך – הידיים, הרגליים... ואנחנו? אנחנו העקב הקטן.

איך נשמע הדימוי הזה שלנו? מחמיא? מעודד? נותן תקווה?

האמת היא, שכן.

כן. להיות עקב, קטן, נמוך וחסר הדר – זה מחמיא ומעודד ונותן תקוות אין-סוף, כי דווקא "שם נמצא השם יתברך", ולא בכדי, השיר הייצוגי "ואפילו בהסתרה" היה בדור הזה לאחד מלהיטי הזמר הכובשים ביותר. 

ככה זה עובד – הנמוך ביותר הוא בעל הפוטנציאל להיות הגבוה ביותר; מאחורי החושך הנורא ביותר מסתתר האור הגדול ביותר; והטומאה המרחיקה ביותר יכולה לכסות על קרבה ואהבה.

רק בעזרת החוקיות הזו אפשר להבין איך ייתכן, שצרעת חלקית בגוף – מטמאת, ואילו צרעת שהתפשטה על פני כל הגוף וכיסתה אותו מכף רגל ועד ראש – מטהרת דווקא: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן... וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג יב-יג).

מדהים! אותם נגעים, אם הם מופיעים מכף רגל עד צוואר, ולא עד ראש – הם נגעי טומאה, ואם הם מוסיפים ומטפסים אל הראש – הרי הם טהורים!

איך אפשר להבין את זה?

מסביר רבי נתן:

אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, בְּתַכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַפְּחִיתוּת, אֲפִלּוּ בְּהֵיכָלִין דִּמְסָאֲבוּתָא, גַּם שָׁם אֵין קֵץ וּגְבוּל לֶאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ... כִּי גַּם בַּמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת בְּתַכְלִית תַּכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה חַס וְשָׁלוֹם, אֵין מָקוֹם וְאֵין טֻמְאָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִמְצֹא גַּם שָׁם אֶת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וְכַמְבֹאָר... אַדְּרַבָּא, לִפְעָמִים כְּשֶׁאָדָם בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹד מְאֹד וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטֻּמְאָה מִתְפַּשְּׁטִין עָלָיו מְאֹד וְרוֹצִין לְבָלְעוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אָז דַּיְקָא הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו וְשׁוֹלֵחַ לוֹ טָהֳרָה וְסִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ... כִּי לֹא אָמַר ה' לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל... וְזֶה מְרֻמָּז בְּמִצְוָה זֹאת שֶׁל נְגָעִים, שֶׁבַּהֶרֶת כִּגְרִיס – טָמֵא, וּפָרְחָה בְּכֻלּוֹ – טָהוֹר, כִּי דַּיְקָא לִפְעָמִים כְּשֶׁבָּא לְתַכְלִית הַיְרִידָה אָז הוּא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה וְנִמְשָׁךְ עָלָיו טָהֳרָה וְתִקּוּן (ליקוטי הלכות, שילוח הקן, הלכה ד).

"במדרגות התחתונות בתכלית", גם שם אין סוף לאלוקותו יתברך. גם שם הוא נמצא. משגיח. קיים. מחיה. והמדהים מכול – שם גם נמצאים הרחמים הגדולים ביותר, העזרה החומלת ביותר בעולם והיכולת המופלאה ביותר להיחלץ ממלתעות הטומאה ולשוב אל השם.

כמה מדהים הדיבור הזה, עד שבשביל לעכל אותו צריך להיעצר ולהתבונן בו.

השם נמצא בכל מקום. נקודה. השם נמצא גם במקומות הנמוכים ביותר. נקודה. לפעמים, דווקא כשאדם בדיוטא תחתונה מאוד, כמעט נבלע בתוך הטומאה והריחוק, דווקא אז ודווקא לשם נמשכים עליו הארה ותיקון ממרומים! סימן קריאה!

האם אנחנו מבינים את זה? האם אנו קולטים את הסוד ואת הבשורה?

כמו כל דיבור של רבנו, זה נוגע לנו בכל המישורים ובכל הממדים.

זה מדבר אלינו בראש ובראשונה בהיבט הרוחני: אם נפלנו למקום עמוק וחשוך ורחוק מאוד מהשם יתברך, מקום שהוא נמוך הרבה הרבה יותר מזה שנפלנו אליו אתמול ושלשום ובשבוע שעבר, מקום נמוך וקטן ורחוק בתכלית הריחוק; איננו זוכרים שום דיבור של אמונה ואין בנו כוח לקיים שום מצווה; הלכנו לאיבוד לגמרי; משם, משם דווקא, מהאפלה הרוחנית הסופנית הזאת, עשויה לצמוח לנו ישועה ולהיסלל לנו דרך חדשה לעלייה. כי דווקא שם, באפלה המוחלטת הזאת, יש אור גדול של סיוע משמים, להחיותנו בחושך הזה. 

זה מדבר אלינו, כמובן, גם ברמה הנפשית. פעמים רבות אנחנו 'סוחבים את החיים', וקשה לנו, ואין לנו כוח, והזמן עובר בלא כל שינוי או פתח מילוט, עד שמגיע כאב מרסק – שפולט אותנו אל זרועותיה של הישועה.

קורה, לדוגמה, שאנשים סוחבים חיי נישואין כושלים במשך עשרים שנה, בלי לזוז אף מילימטר אחד לכיוון של שינוי. הם התקבעו במשחקי התפקידים, במונוטוניות ובריקנות, בבדידות ובאדישות, עד--- עד שפורצת מריבה נוראה שכמוה לא הייתה מימות בראשית, מריבה ספוגה בביטויים הדדיים מבהילים שלא עלו על דל השפתיים מעולם. הם מזועזעים. הם בטוחים שכאן הסוף של הכול, ומכאן הדרך לרבנות אחת היא... ואין הם יודעים שדווקא כאן, במיוחד, נמצא השם יתברך. דווקא כאן, כשהנגעים התפשטו בכל הגוף, מכף רגל ועד ראש – בת קול יוצאת ומכריזה 'טהור'. דווקא מכאן מקבלים את כל הסיוע והעזרה, אפופים ברחמים הגדולים ביותר, כדי לצאת לדרך חדשה.

זו לא אקסיומה ולא חוק מרפי. אפשר בהחלט להסביר איך זה פועל אצלנו בתוך הנפש: כל עוד היינו רחוקים, אבל במידה המקובלת והנורמלית, בלי לחרוג משום מוסכמות פנימיות או חברתיות ובלי לחצות קווים אדומים החלטיים, המשכנו לסחוב את המצב הכואב שלנו בלי להיאבק בו. אבל כשנפלנו, כשהגענו למקום שמעולם לא חלמנו להיות בו – אז אנחנו מזדעזעים. נקודת ההישרדות שבתוכנו מקבלת מהלומה עזה כל כך, שכל מה שנותר לה הוא להגיב במהלומה חוזרת ולזנק משם בזבנג אחד החלטי. ככה זה פועל לגבי כל מצוקה נפשית: עד שלא תגיע לנקודת השבר ותצעק מכאב – אין מה לדבר על גמילה או על שינוי, כי בשאול תחתיות יש אור נורא, שבכוחו להעלות אותנו אל תכלית העלייה.

את העיקרון הזה ראוי לנו לחקוק על לוח לבנו באותיות של קידוש לבנה: אם הנגעים נמצאים בכל הגוף – טהור! לא שמלכתחילה נחתור לשם, אבל אם כבר נפלנו לאן שנפלנו, אם הגענו לסוף של הסוף – לסוף של הכוחות, לסוף של ההבנה, לסוף של הרוחניות, לסוף של הכול – 'אז הוא תכלית העלייה! ונמשך עליו טהרה ותיקון' נפלאים שטרם היו כמותם...