העילוי מ"עץ חיים" שחלם להיות רופא. התגייס ל"הגנה" ונהרג ביחיעם - סיפורו של תלמיד הישיבה אליהו אדלר, בנו של מפקד ה"הגנה" בשייח ג'ראח שנפל במלחמת העצמאות.
את הרב ירוחם אדלר אני פוגש ב"בית טובי העיר" בירושלים - כולו אומר הוד סלבודקאי, הדר חברונאי ותנועותיו מדודות ומעידות כי בא מכבשונה של משנת "גדלות האדם".
הרב ירוחם אדלר נסמך בסמיכת חכמים לרבנות והוא בן י"ח שנה בלבד, מר' אליהו ראם זצ"ל - ראב"ד ירושלים. הוא סיפר על קרבתו המיוחדת לר' אהרן כהן ולר' חצק'ל סרנא זצ"ל ראשי ישיבת "חברון" בה למד שנים רבות, ולר' מאיר חדש ור' הירש פאליי זצ"ל המשגיחים ב"חברון". על כך שבנעוריו זכה ללמוד זמן רב בחברותא עם הרב שך זצ"ל שגר אז בשכנות לבית הוריו בשכונת "כרם" בירושלים.
סיפר על כך שלאחר שנות לימוד רבות הלך לצבא ושירת כקצין דת שהפך המומחה הגדול ביותר לזיהוי חללים במלחמותיה הראשונות של המדינה, (כולל במלחמת "ששת הימים" ובמלחמת "יום כיפור"), תוך שהוא נשאר בקשר קרוב עם הישיבה אליה נשאר קשור בכל נימי נפשו ואליה היה בא, כשהוא לבוש מדים, לחטוף סדר ג' או לשיחה ארוכה ומשיבת נפש עם המשגיח - ר' מאיר חדש זצ"ל.
הוא סיפר לי באורך רוח את סיפורה של משפחת אדלר, שהוא סיפורה של ירושלים, סיפורה של מדינת ישראל, וסיפורן של משפחות חרדיות רבות ששכלו את יקיריהן וסיפורן לא סופר.
משפחת אדלר מיוחסת לתלמידי הגר"א ולרבי שלמה זלמן צורף-סלומון והשתייכה ל"אונגר פרושים". את ביתה קבעה המשפחה בשכונת "נחלת יצחק" בשייח ג'ראח - שכונה מעורבת ביהודים וערבים, כשאפילו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שבשנות גלותו גר בירושלים, התגורר בקומה שמתחת משפחת אדלר.
אליהו אדלר הי"ד נולד בירושלים בשנת 1930 (תרצ"א). הוא למד בת"ת "עץ חיים" ככל בני גילו בירושלים הקטנה, והסתופף בצילו של רבי אריה לווין זצ"ל.
הילד ש-אט אט גדל, התגלה כעילוי מופלא כשחוץ מלימודיו בחיידר, הפליא בכשרונו לנגן ולצייר לפליאת כל רואיו. בגיל שתיים עשרה בא הילד לאביו וביקש להיות רופא, ועל כן רצה ללכת לישיבה של "המזרחי" בה למדו גם לימודים כלליים.
כשהגיע הנער להיבחן מבחני כניסה, הוא נמצא לא מתאים, מכיוון שבחיידר בו למד, לא למדו לימודים כלליים. לא ילד כאליהו יוותר. הוא שיכנע את מנהל המוסד לקבלו לאחר חודשיים, בהם התחייב להשלים את ידיעותיו. ואכן לאחר כחודשיים של לימודים מאומצים עמד בהצלחה במבחנים והתקבל.
דרכו ללימודי הרפואה הייתה סלולה, אך באותם שנים בכדי לקבל תעודת בגרות היה על מבקשיה להתנדב לשירות העם במשך תקופה.
באותן שנים היה אהרן אדלר, אביו של הנער, מפקד שכונת שייח ג'ראח מטעם "ההגנה" ועל כן היה אך טבעי שהציע לו ללכת ל"משטרת הישובים העבריים" הבריטית, שמתחת לאפם של הבריטים שימשה כחטיבה של מחתרת "ההגנה".
תפקידה של "משטרת הישובים העבריים" היה לאבטח שיירות לישובים העבריים שהותקפו שוב ושוב על ידי פורעים ערבים ודרוזים בשנים שקדמו לקום המדינה. זה היה גם תפקידו של אליהו שהפך לשוטר בריטי מן המניין - מחד, ואיש "הגנה" בסתר - מאידך.
בין כ"ט בנובמבר, בו עברה באו"ם ההצבעה לסיום המנדט הבריטי בא"י, ובין הקמת המדינה, התגברו ההתקפות של הפורעים הערבים על היישובים העבריים, ואליהו וחבריו אבטחו בנאמנות ובמסירות את השיירות.
במקביל, בחודשים אלו התגברו התקיפות על השכונה היהודית בשייח ג'ראח ואביו של אליהו, שהיה כאמור מפקד האזור מטעם "ההגנה", עמד בפני הפורעים כבנו, בנאמנות ובמסירות. בתחילת חודש שבט, כשבוע לפני מותו, הגיע אליהו לבקר בבית הוריו שטווח בירי צלפים בלתי פוסק.
לקראת צאתו, הרגיע את אמו בדברי ניחומים ובהלצה אמר לה שאם יקרה לו משהו זה יהיה כתוב בעיתון - ניבא ולא ידע....
בבוקר ט' בשבט יצא אליהו כהרגלו לאבטח שיירה שיצאה ליחיעם, כאשר בדרך פגעו במשוריין שלהם פורעים באיזור הכפר כברי. בעומק השטח הכינו הפורעים הערבים למשוריין מחסומי אבנים וירו עליהם מבית הקברות המוסלמי שהיה על גבעה קטנה בצד הכביש.
מפקדו של אליהו נתן לו את הרימון האחרון שבידו ויצא מהמשוריין בכדי לחפות ולרכז אש לעבר הפורעים. אליהו שהרים את ראשו מהמשוריין בכדי לזרוק את הרימון נפצע בפלג גופו העליון ובפניו מצרור כדורים, ולמרות זאת המשיך להלחם עד להגעת הבריטים למקום.
מ-כברי פונה הנער לבית החולים בחיפה ולאחר מספר שעות ביקש מהצוות הרפואי שיביאו לו רב, מכיוון שהוא ידע שאלו שעותיו האחרונות.
הרב שהגיע קרא עימו את הוידוי ולאחר מכן השיב הנער את נשמתו לבוראה בתאריך י' בשבט תש"ח והוא בן 17 שנה בלבד.
לבית החולים הגיעו גופותיהם של שני לוחמים שנהרגו באותה פעולה - אליהו הי"ד ואחד מהלוחמים היה נער דתי צעיר ניצול שואה, ישראל מילר שמו, שהגיע מן המחנות עם אביו קטוע הרגל. הרופאים שראו שיש בבית החולים אדם דתי שמקבל גופה, ביקשו ממנו לקחת גם את גופתו של אליהו והסבירו כי הוא ביקש רב לפני מותו ועל כן ככל הנראה רצה גם בקבורה דתית.
האב הנכה נטל את שתי הגופות וטיפל בקבורתן עד שהונחו זו לצד זו באדמת בית העלמין בחיפה. טרם כיסוי הקבר התמוטטה מחיצת האדמה בין שני הקברים, ושני הלוחמים שלחמו יחד נקברו בקבר אחד.
בלילה לפני מותו של אליהו הי"ד ביצעו אביו ופקודיו פעולת הפחדה בשכונת שייח ג'ראח שכללה השלכת רימונים. בעקבותיה פונתה השכונה מתושביה היהודים ומבצעי הפעולה, ביניהם אהרן אדלר - אביו של אליהו, נעצרו והובאו ל"קישלה". עם שחר התקבלו העיתונים בירושלים ובהם הבשורה על הקרב וההרוגים בדרך ליחיעם הנצורה.
הקצינים הבריטים מיהרו לשחרר את מפקד ה"הגנה" האזורי שבנו נפל בשירות המשטרה הבריטית, בכדי לשבת "שבעה" אותה קיימו בבית דודם במאה שערים.
הרב ירוחם מסכם בעיניים מצועפות את סיפורו של אחיו ואומר לי: "דע לך כי אנחנו היינו פלסטינים והפכנו פליטים פלסטינים שלא פוצו. אלא בנינו את ביתנו מתוך סבל השכול". הוא מסיים ואומר כי כשהוא רואה את תקיפת החיילים החרדים בתקופה האחרונה הוא מתקשה להבין איך בציבור שהשתתף בהגנה ובמלחמה על הארץ ישנם אנשים שמסוגלים להתנהג כך לחיילים. "במשפחתנו למדו כולם, כולל כל בני, בישיבת "חברון" וגם שירתנו בצבא ולא ראינו בכך כל סתירה. בנינו את הארץ מתוך שותפות אמיתית, יראת שמים וסובלנות".